Showing posts with label קונפליקט. Show all posts
Showing posts with label קונפליקט. Show all posts

Friday, November 25, 2016

מכתב גלוי לכתבת זרה שמתגוררת בישראל


ס יקרה,
הצטערתי לשמוע על החלטתך לא לכסות את מצעד התקוה, אחד הארועים המשמעותיים ביותר שקרו כאן בשנים האחרונות. את כותבת שהצעדה של נשים עושות שלום לא עניינה את העיתונים שאת כותבת בהם ושהזרקור הוא על מקומות אחרים בעולם. קשה לומר שאני מופתעת מכך שלעולם אין עניין באלפי נשים בישראל הצועדות בדרישה לשלום.
אך כיון שאת חיה בישראל ומכסה את הידיעות באזורנו, את בודאי מודעת לכך שנשים עושות שלום היא תנועת השטח הגדולה ביותר שקמה בישראל. מאז שנוסדה, בעיצומה של מלחמת צוק איתן, אלפי נשים ממגוון רקעים ודעות הצטרפו לתנועה.
נשים עושות שלום היא תנועה מכוונת מטרה אחת והיא לסיים את הקונפליקט על ידי הסכם מדיני. העמדה הזאת ייחודית כיון שהתנועה לא מציעה פיתרון מסוים, אלא מאמינה שכשישבו סביב שולחן הדיונים הפתרון המתאים יימצא משלל האפשרויות הקיימות
אני מבינה שעמדה זאת נראית תמימה, אך כנשים אנחנו יודעות שכשאנחנו פותחות את הלב ושומרות על ראש פתוח אנו מצליחות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים. לאמיתו של דבר אני מרגישה שנשים עושות שלום היא פרי סוג חשיבה שכזאת. נשות התנועה מאמינות שלאחר שנים כה רבות של קונפליקט עיקש יש צורך לשנות את הגישה למציאת פתרון.
את כותבת שאת לא מאמינה שהתנועה תוביל למשהו חיובי, אולי אפילו ההיפך כיון שהיא הופכת את הכיבוש לנוח יותר להתמודדות איתו בשביל הנשים שצועדות וצועדות לשום מקום
אם תשאלי את חברותי בנשים עושות שלום לדעתן על פסק הדין שלך תוכלי לשמוע דעות שונות. למשל, שמרבית אזרחי ישראל מקבלים כרגע את הכיבוש כרע הכרחי כי הם מאמינים שהצד השני לא רוצה הסכם.
נע״ש פונה לאלה שמאמינים שיש אפשרות להסכם אם ננסה את זה. הנשים מכל הצדדים משלמות את המחיר הכבד ביותר בקונפליקט. לנו אין לנו פריבילגיה להתייאש לא לעשות כלום. אנחנו צועדות וצועדות כי תוך כדי הצעדות אנחנו יוצרות מודעות ונוכחות לאופציה כמעט נשכחת בחלקים מסוימים בחברה שלנו.
חברה אחרת תאמר שרוב העבודה שלנו היא ליצור שיח מגוון, קשוב ומכיל שמבקש לחבר ולא להפריד וזה מעשה חתרני ממש, במובן הטוב והרך ביותר של המילה. ההתעקשות שלנו כנשים לדבר על שלום וביטחון מעצם היותנו אזרחיות מעורבות, פעילות ובעלות ידע הוא מעשה חשוב של חילוץ השיח על הסכם מידי מומחים לצבא וביטחון במובנו הצר ביותר.
באופן אישי אני חושבת שנשים עושות שלום היא תנועה פרגמטית, אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. את מפקפקת בערך של המצעד שהחל ב4 באוקטובר בראש הנקרה בגבול הצפוני של ישראל והסתיים ב19 בחודש בעצרת המונים בירושלים מול בית ראש הממשלה. אך המצעד היה פרויקט ענק שבוצע רובו ככולו על ידי מתנדבות. לא צעדנו לשום מקום אלא הגענו למקום בו אנו שם דבר . אני מרגישה שזה צעד משמעותי לשינוי עמדות בציבוריות הישראלית. הארוע בקאסר אל יהוד ב19 לאוקטובר היה במיוחד מעורר תקוה. מופע של אלפי נשים פלסטיניות, ישראליות ופלסטיניות ישראליות שהתאספו יחד לדרוש שלום. אני חולקת על מסקנתך , כן הכיבוש צריך להסתיים אבל זה רק חלק מהפתרון. נשים עושות שלום מניעה תהליך של פיוס בזמן ששום דבר אחר לא קורה. העיתונים שלך החמיצו רגע הסטורי וצר לי שכעיתונאית ופמיניסטית לא התראת על זה . אני מקווה שזה עוד יקרה.
שלך ארנה
תודה לחברותי בנשים עושות שלום על התמיכה ועל הטקסטים הנהדרים ששלחתן לשם כתיבת המכתב.

Thursday, March 3, 2016

חיי שחורים/ישראלים/פלסטינים נחשבים: או טוב לחיות בעד ארצנו



זמן קצר אחרי הרצח של גברים צעירים שחורים על ידי המשטרה, צעדנו ערב אחד בברודווי בעיר ניו יורק ונתקלנו בהפגנה. המפגינים חזרו על המילים: ״חיי שחורים נחשבים.״ באותו זמן-- דצמבר 2014 , היו מחאות רבות כאלו, נגד אלימות המשטרה כלפי אפרו אמריקאים במיוחד גברים צעירים.
״חיי שחורים נחשבים״ החל ברשתות החברתיות, ב2013, עם השימוש
#blacklivesmatter בהאשטאג
#חיישחוריםנחשבים.
זה הפך לתנועה בינלאומית ששמה לה למטרה להלחם באלימות נגד אפרו אמריקאים,
המוטו הפך לכל כך עוצמתי שב2014 ״חיי שחורים נחשבים״ נבחר למילות השנה בארה״ב.
למרות הנסיבות העגומות שגרמו למחאה החברתית וההפגנות, והובילו לייסודה של תנועה עממית, במילים ״חיי שחורים נחשבים״ יש מסר חיובי ואופטימי.
המוטו אינו מתמקד בעבר,  לא דורש נקמה על פשעי העבר נגד הקהילה. יותר מזה, הוא אינו מתמקד באכזריות המשטרה או במצוקת הקרבנות השחורים.
לעומת זאת, הסיסמא המופלאה הזאת, בעלת 3 מילים פשוטות, שמה את הדגש על החיים עצמם ומדגישה את ערכם, אך איננה מתייחסת רק לחיי היחיד,הקיום הפיסי של הקולקטיב האפרו אמריקאי תלוי בהצלת חיים אלו ושימורם.
אם מוטו כל כך קצר מתמקד ברעיון שהחיים נחשבים, זאת אומרת שזה לא ברור, ושצריך להזכיר עד כמה פגיעים ושברירים חיים אלו.  חייבים גם למלא אותם במשמעות ולנהוג בהם במשנה זהירות.
התסכול והיאוש לאחר הארועים בהם המשטרה פעלה בברוטליות, וההרגשה הכללית שצדק לא נעשה, גרם לפעילים מקרב הקהילה השחורה אשר איבדו אמון בשיטה, לחפש כיון  אחר. המסר שחיי שחורים נחשבים רלוונטי לכל אחד מחוץ ומתוך הקהילה.
האמת האוניברסלית של המוטו הזה גרמה גם לי לחשוב שתנועה כזאת עם מסר דומה תוכל לעבוד גם בקונפליקט הישראלי פלשתינאי.
לאחרונה תוך כדי אינתיפדת הסכינים נפגשנו עם עמיתים פלשתינאים דרך פרויקט הנרטיבים של פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני. אחת הנשים בקבוצה, אם צעירה, הודתה שבנקודת זמן זאת הכי הרבה שהיא יכולה לעשות זה להבטיח שבנה המתבגר  ישאר בבית, וכך לא יזרוק אבנים אל חיילים או יותר גרוע אולי ידקור אותם בסכינים.
מה שאמרה נשמע לי מוכר, פעמים רבות ברדיו הציבורי בארה״ב שמעתי אמהות המגדלות ילדים בגטו ובשכונות עוני מתבטאות בצורה זהה. הן היו חסרות אונים ולא יכלו להשתלט על ילדיהם.
אבל המוטו ״ חיי שחורים נחשבים״ יכול גם להזכיר לילדים, להוריהם, משפחותיהם, מוריהם, ובכלל למבוגרים מסביבם שמוכרחים להזהר, להשמר, ולקדש את החיים.
גם אצלנו בחברה הישראלית אנו שומעים מהורים על אי יכולתם להשתלט על ילדיהם המתבגרים. דוגמא עצובה וקיצונית היא נוער הגבעות בהתנחלויות. רק לאחרונה הזדעזענו מהסיפורים על אותו נוער בסיכון שאיבד קשר עם משפחתו ושאר החברה הנורמטיבית ומבצע פשעי שנאה חמורים כנגד הפלסטינים
זה לא משנה אם הם שחורים, ישראלים או 
פלסטינים, אנשים צעירים ומשפחותיהם  ירוויחו בגדול אם יפנימו את המסר שהחיים נחשבים. יותר מזה, הגיע הזמן להחליף את המוטו הישן וההרואי .במסר חדש  מדגיש  את ערך החיים: ללא ספק עדיף לחיות בעד ארצנו.
 המאמר הופיע באנגלית בעיתון 
Times Of Israel.