Showing posts with label מוות. Show all posts
Showing posts with label מוות. Show all posts

Saturday, July 23, 2016

מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

פוסט לרגל יום השנה ה9 למות בעלי צבי רז

מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה
מילותיו האחרונות של בעלי היו ״תנהגי בזהירות״. היה זה אמצע הלילה, בבית החולים, ובתי ואני עמדנו לצאת לכמה שעות הביתה. הוא כבר לא יהיה מסוגל לדבר ולכן כתב מילים אלו במחברת. הוא לא כתב שהוא אוהב אותי, או ביקש שאטפל יפה בבנות שלנו. אבל כשראיתי מה הוא כן כתב הבנתי שלכך התכוון.
כיון שגרנו בפרוורים שנים רבות, קודם בארה״ב ואחר כך בישראל, נהיגה היתה תמיד חלק מרכזי בחיינו. אבל למרות זאת בעלי אף פעם לא לגמרי סמך עלי וחשד שכשאני מוטרדת או מודאגת אני לא מספיק מרוכזת בכביש. הוא צדק.
ההנחיה שלו היתה מאד ברורה ומילולית. הוא רצה להיות בטוח שנגיע הביתה בשלום ביום הנורא ההוא. אבל אני מרגישה שלמילים אלו, התמימות לכאורה, יש משמעות רחבה יותר ואפילו סמלית.
לגבי מילים אלו מרמזות שהוא ציפה שאמשיך הלאה, אך שאנקוט בזהירות. באותה תקופה היה לי קושי עצום להתמקד במה שסביבי. לקח זמן להבין מה קורה ולהתחיל לעשות תכניות לעתיד.
בעבר כשנסענו לחופשות תמיד נהגנו שנינו, כעת נשארתי הנהגת היחידה, לא היה אף אחד שיחליף אותי כשעייפתי.
רבים מאמינים שהמילים האחרונות של אדם מסכמות את מי שהוא. במקרה של בעלי הן מעידות על חלק חשוב של האישיות שלו.
כשאובחן עם סרטן ראות בשלב 4 חמישה חודשים קודם לכן, אמר לי שהחליט להוות דוגמא לבנותינו בעת המחלה. אני משוכנעת שההחלטה הזאת עזרה לו להתמודד עם המוות הקרוב. הוא אפילו בחר מוטו לפרויקט הזה, פרפרזה על אימרה פוליטית ידועה. אנחנו היינו אמורים להלחם בסרטן כאילו אין מוות ולהשלים עם המוות דרך הכנה נאותה.
למשל, כיון שבעלי הוא זה שהיה אחראי על הנושא הפיננסי עברנו על הספרים וכתבנו שמות ומספרים חשובים. היינו מוכנים. מצד שני קיבצנו את כל האינפורמציה בקלסר מיוחד שנקרא ״אחרי 120״: שמרנו על התקוה.
למרות שבעלי סירב לקרוא להתמודדות עם הסרטן ״להלחם״ או להשתמש במילה ״תבוסה״ איבדנו אותו לסרטן בגיל 55. זה היה השבוע לפני 9 שנים. עד היום אני חושבת על ההנחיה שלו לנהוג בזהירות כשאני נכנסת למכונית, במיוחד אם אני לא במיטבי. ותמיד מעודד אותי להזכר שגם רגעים ספורים לפני מותו בעלי לא ויתר על ההזדמנות לדאוג לנו עוד פעם אחת אחרונה.

נ.ב. הפוסט נכתב בהשראת התוכנית This American Life שנושאה ״מילים אחרונות״

Tuesday, June 28, 2016

החרם והבנות משתפות הפעולה





זאת טרגדיה אמיתית שאסתי ויינשטיין הרגישה שאין לה ברירה ושמה קץ לחייה. כמה עיתונים באנגלית כתבו שוינשטיין אם ל7 בת 50 היתה מנוכרת ל6 מהן לאחת גירושיה, יציאתה בשאלה ועזיבתה את חסידות גור.
אך המילה ״מנוכרת״לא מתארת כלל את המציאות של אם המוחרמת לא רק על ידי הקהילה שלה, אלא על ידי בנותיה הבוגרות.
חרם הוא נשק הרסני ובעל עוצמה, ובמשך ההסטוריה קהילות שונות, ארגונים, ומנהיגים השתמשו בו כדי ללחוץ על אלו שלא הלכו בתלם. אני מרגישה שחרם הוא בעצם מן סוג של בגידה כיון שהוא מתייחס לשני כאילו איננו קיים יותר.
מחוץ למציאות החרדית, אפשר לראות חרמות בעולם הילדים במיוחד בבית הספר. ילדים שסבלו מחרם יעידו שעדיף לקבל מכות כיון שאז לפחות הם לא מרגישים בלתי נראים.
אבל זה יכול לקרות לכל אחד. אני יודעת מה המשמעות של חרם כיון שב7 השנים האחרונות צפיתי בו מקרוב. לרוב טראומה כמו מוות או גירושין גורמת לפירוק משפחה. במקרה של אדם יקר וקרוב לי, זה היה מות אשתו.
לא מדברים כמעט על נושא זה בפומבי.אנשים לא ממהרים להכיר בכך שמשפחתם אינה מושלמת. יותר מזה, תמיד קיים החשש שאם תודה שמשפחתך מתאכזרת אליך, יחשבו שבעצם זאת אשמתך, מן וריאציה על שתיקת הקורבן.
חרם לא משפיע רק על ההווה שבו אינך חלק מחיי הילדים והנכדים, אלא גם על זכרונות העבר. השאלה מה כבר עשיתי שמגיע לי גורל כזה תמיד נמצאת ברקע. להורים המוחרמים על ידי ילדיהם קשה לרוב להסתכל על תמונות משפחתיות, או לראות משפחות מאושרות ונכדים של אחרים.
יהעונש האכזרי הזה עלול להרוס את העתיד גם כן. במכתבה אסתי ויינשטיין הסבירה שהיא קיוותה שהריחוק מבנותיה זמני ובמשך הזמן הן תתרצנה. המשמעות היא שבמשך השנים האחרונות יום יום היא חיכתה וקיוותה שבנותיה תחזורנה אליה. הנס הזה לא קרה, וכשהבינה שדבר לא ישתנה לא יכלה לסבול את הכאב שצפוי לה בעתיד.
אסתי ויינשטיין בחרה למות, במכתב שהשאירה כתבה: " בעיר זו ילדתי את בנותיי ובעיר זו מתי בגלל בנותי." מרבית ההורים המוחרמים או המנוכרים לא בוחרים בדרך כה קיצונית. אך אין זה אומר שאינם סובלים. יש כאלו שלומדים לחיות עם הכאב, אחרים נעשים כה נואשים עד שהם זונחים את חייהם החדשים ואת הסיכוי לאושר בתקוה לזכות מחדש באישורם של ילדיהם. רק לפני ימים אחדים שמעתי מקרה של אלמן בקבוצת תמיכה שסיפר שסיים קשר מיטיב עם אלמנה כיון שילדיו איימו עליו בחרם. עד כדי כך הנשק הזה עוצמתי.
הדיבר החמישי ״כבד את אביך ואת אמך״ הוא הראשון בין הדיברות שעוסק בקשר בין בני אדם, ספציפית בן ילד להוריו.
הדיבר החשוב הזה לא דורש שילדים יסכימו עם הבחירות של הוריהם אלא רק שיכבדו אותם. הבנות המתחסדות של אסתי ויינשטיין נכשלו במבחן הבסיסי בהבנת התורה. זאת אשמתן שאמם איננה עוד.
מקווה שזה יהיה שעור לכל הילדים הבוגרים שמקשיחים את לבם ולא מכבדים את הוריהם.

Monday, May 30, 2016

היום לפני 54 שנה: הוצאתו להורג של אייכמן וגם על טרגדיה אישית



ה31 במאי 1962 יזכר בתולדות עמנו כיום שבו הצורר הנאצי אדולף אייכמן נתלה. הוא הפושע היחיד שנידון למוות בישראל בכל הזמנים.למרות שהמשפט זכה לסקירה תקשורתית רחבה, אני הייתי עדיין ילדה ולא זוכרת דבר. במשך השנים הזדמן לי לצפות בסרטים וצילומים מהמשפט, אך מעולם לא ראיתי את העיתונים מזמן המשפט.
לכן זה היה ממש מפתיע להכנס לקפה ברחביה בירושלים ולראות את כל הקירות מכוסים בעיתונים ישנים. בדיקה מדוקדקת העלתה שהם ממאי 31 וה1 ביוני 1962. כותרת אחת, באנגלית, הכריזה שאייכמן יוצא להורג באותו יום, ומעריב הודיע לקוראים שעפרו של אייכמן כבר פוזר בתחום הבנלאומי בים התיכון.
אך דבר נוסף משך את תשומת ליבי,מודעת אבל שהופיעה בחלק התחתון של הדף הראשון באחד העיתונים. לפתע הבנתי שאני מכירה את השם. זאת היתה מודעת האבל על מות אמו של בן כתה שלי בבית הספר היסודי בחיפה אשר מתה לאחר הלידה, אני זוכרת אותו היטב, כל הבנות אהבו אותו. הוא היה נעים הליכות ויפה תואר. כיון שהצעירה שנפטרה היתה גם בתו של מדינאי ידוע, שר המשטרה המכהן בכור שלום שטרית ( 1895--1967) המודעות הופיעו בעמוד הראשי של שני העיתונים.
זה היה מפחיד, לא ציפיתי למצוא דבר כה אישי ואמיתי על קירותיו של בית קפה וראיתי בזה משהו סימלי, כאילו העבר מנסה לומר לי משהו חשוב שעלי לפענח. יש לי הרגשה שזה קשור בזכרון קולקטיבי ואישי.
באותו הזמן הארץ כולה רחשה סביב משפט אייכמן והדחיות והערעורים והמוות המתקרב. זה היה נסיון להתחיל להתמודד עם השואה ולמצוא דרך להשיג סוג של צדק. באותו זמן, ללא אזהרה, התרחשה טרגדיה פרטית ששנתה לעד את עולמם של בן כיתתי ומשפחתו.
באופן מוזר וקצת חולני זה היה מעניין לבהות בעיתונים הישנים ולקרוא את הפרטים של מה שקרה אחרי המשפט. מעריב אפילו פירסם את סיפורו האישי של מי שהיה עד לתלייתו של אייכמן ברמלה. אבל מבחינה רגשית, אפילו כל אותם פרטים השאירו אותי שוות נפש ומרוחקת.
מצד שני לראות לראשונה בדפוס את שם אמו של חברי לכיתה גרם לי לבכות. הבנתי שכשפגשתי אותו בפעם הראשונה זה היה זמן מאד קצר לאחר מות אימו. חשבתי על הילדים שהתייתמו, על האב שהפך לאלמן ועל ההורים שאיבדו את בתם בגיל כה צעיר.
אפילו לאחר 54 שנים עדיין יותר קל לי להתאבל ולבכות על טרגדיה אישית מאשר לנסות להתמודד עם האסון הבלתי מובן שקרה לנו בשואה.

Tuesday, April 12, 2016

בבקשה אל תספרי לי הכל: מחשבות של אם על הטיול הגדול



אני לא יכולה להפסיק לחשוב על האמא של אותה צעירה שטיילה בהרי האנדים, וכשהרגישה רע נסעה באוטובוס ללימה אך נפטרה לפני שקבלה עזרה רפואית.
הודעות הווטסאפ בין האם לבת התפרסמו בתקשורת, הבת כתבה שהיא מרגישה נורא והאם שקבלה את ההודעות כמה שעות מאוחר יותר ענתה שהיא מקוה שהבת מרגישה כבר יותר טוב. המילים המנחמות והמוכרות של האם הופכות את הטרגדיה ליותר ממשית ואישית.
הנגישות של כל מיני אפשרויות תקשורת כמו ווטסאפ וסקייפ מאפשרת קשר רציף עם הצעירים בטיול. כיון שהיום יש WIFI  אפילו במקומות הנידחים ביותר ביקום, נדמה שהילדים לא ממש רחוקים. אכן רבים מהמטיילים שומרים על קשר עם הארץ ומעודכנים במה שקורה כאן. וההורים מצידם כאילו לוקחים חלק בטיול עצמו.
התקשורת הנוחה עם הילדים הופכת גם את המקומות הרחוקים באסיה, אוסטרליה, ודרום אמריקה לקרובים יותר, מוכרים יותר ואפילו קצת פחות מאיימים להורים שנשארו בבית.
אך הסקת מסקנות על סמך התקשורת הרציפה מסוכנת. יותר מזה, הרגשת הקירבה הפיזית לילדים היא אשליה כיון שבזמן אמת בעת צרה ההורה לא יוכל לעשות מאומה כדי לעזור ולשנות את המצב.
נראה לי שהקשר הרציף עם המטיילים וחווית הקירבה המדומה הם מקור לא אכזב של דאגות וחרדות  להורים.
בצעירותי בימים שלפני עידן האינטרנט גם אני עזבתי את ישראל ונסעתי עם בעלי להמשך בלימודים בארה״ב.  באותו זמן המשמעות של לימודים בחו״ל היתה ניתוק כמעט מוחלט מכל מה שקורה בישראל.
כל שבוע כתבתי מכתב להורי ובו דיווחתי על מה שמתרחש בחיינו. כיון שהורי היו רחוקים ולא רציתי להדאיג אותם, היתה למכתביי נוסחה קבועה. הכל היה בסדר אצלנו: לומדים, עובדים, מתגעגעים ושולחים אהבה.
מכתבי  הורי היו דומים לשלי. הם מרגישים טוב, מתגעגעים, אוהבים ומרוצים שאנחנו לומדים ומתקדמים.
היה לנו חוזה בלתי כתוב,  שאת תנאיו מלאנו בקפדנות, לא להדאיג אחד את השני.  לא שאלנו יותר מידי שאלות, וזה לא היה מקרי שהסתפקנו בכתיבת איגרת אויר קצרה. הסידור הזה הבטיח לכולנו שקט נפשי במשך היום ושינה שלוה בלילה.  

אני לא טוענת שהיה טוב יותר בתקופת כתיבת המכתבים לפני עידן האינטרנט, אבל לפחות אז החיים היו שקטים יותר ופחות מלחיצים. לא ניתן לתאר את הייסורים שבוודאי עברה האם כשהבינה שבתה בסכנת חיים  והיא לא יכולה להושיע אותה.
 כנראה שלפעמים עדיף לא לדעת



Friday, April 1, 2016

הבגד הקרוע, והראש המגולח: גילויים פומביים של אבל





בשנה הראשונה לאלמנות שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיון שהייתי מוצפת ומבולבלת קיויתי שאם אתחבר לאלמנות מנוסות אוכל ללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר ליבי  חשבתי שזאת דרך  טובה לדלג על כמה משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.
כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי. הכרנו באופן שטחי בארועים , בני הזוג שלנו היו עמיתים כשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת, וכיון ששתינו היינו בודדות התחברנו במהירות. היתה לנו אחוה מנחמת, ומרגיעה, לפחות כך חשבתי: צעדנו בים, הלכנו יחד לקונצרטים ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.
לפתע בלי שום אזהרה היא ניתקה את היחסים איתי. היא טענה שיש לה התחייבויות רבות,  ושהיא עסוקה מכדי להפגש. שאלתי את עצמי האם אמרתי או עשיתי משהו שעלול היה לפגוע בה, לא מצאתי אך כתבתי לה מכתב והתנצלתי אם פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שזאת לא אשמתי אבל לא הציעה שנפגש שוב. 

לא מזמן שמעתי ברדיו תכנית ובה דיברו על כך שיש משהו ערום בגילויי אבל פומבי.
בזמן המקרא המילים  ״עירום״ ״ואבל״ היו קשורות זו בזו מבחינה מילולית ופיזית כיון שהיה נהוג לקרוע את בגד האבל  בפומבי לעיני קהל. זה היה מנהג המקום וגם ביטוי עוצמתי לכאב וצער.
״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״
( איוב א 20)
קריעת המעיל וגילוח הראש הם גילויים פומביים של צער. המנהג היה לקרוע את הבגד ברגע שנודע דבר האסון. האדם האבל  קרע את הבגד עד שחשף את הלב.
מבחינה סימלית מילים אלו מציירות תמונה של עצב עמוק  ואני חושפת את ליבי. הערום משמעותו גם שכל ההגנות הוסרו ואני נותרת חסרת הגנה, פגיעה ונתונה לסכנה. 
כנראה עצבים חשופים אלו  גורמים לזולת אי נוחות ומבוכה. מכיון שכיום שמנהגי אבלות פומביים כבר לא באופנה, כנראה עדיף להתאבל בשקט ובצנעה.

מאז אותו סיפור כבר עברו יותר משמונה שנים והייתי ברת  מזל ומצאתי חברות אחרות שיכולתי לשתף אותן ברגשותי. מדי פעם אני נזכרת בידידה ההיא ובזמן הקשה ההוא.
אני לא מאשימה אותה, אחרי הכל גם היא איבדה את בעלה זמן קצר קודם. אבל אני עדיין לא מבינה מה קרה בדיוק. כששמעתי ברדיו על  כך שיש משהו ערום באבל ה פומבי, הבנתי שזה חלק מהתשובה. העובדה שהצער שלי היה כמו עצב חשוף, הרגיש כנראה מוכר ומאיים על אותה אלמנה ולכן הרגישה אותה צורך לנתק את יש משהו ערום באבל פומבי: 
בשנה הראשונה לאלמנות שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיון שהייתי מוצפת ומבולבלת קיויתי שאם אתחבר לאלמנות מנוסות אוכל ללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר ליבי  חשבתי שזאת דרך  לדלג על כמה משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.
כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי.  הכרנו באופן שטחי בארועים חברתיים כיון שבני  הזוג שלנו היו עמיתים. וכשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת,  וכיון ששתינו היינו בודדות התחברנו במהירות. היתה לנו אחוה מנחמת, ומרגיעה, לפחות כך חשבתי : עשינו צעדות בים, הלכנו יחד לקונצרטים ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.
לפתע בלי שום אזהרה היא ניתקה את היחסים איתי. היא טענה שיש לה התחייבויות רבות,  ושהיא עסוקה מכדי להפגש. שאלתי את עצמי האם אמרתי או עשיתי משהו שעלול היה לפגוע בה, לא מצאתי אך כתבתי לה מכתב והתנצלתי אם פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שזאת לא אשמתי אבל לא הציעה שנפגש שוב. 
לא מזמן שמעתי ברדיו תכנית ובה דיברו על כך שיש משהו ערום באבל פומבי.
בזמן המקרא המילים עירום ואבל היו קשורות מבחינה מילולית ופיזית: כי היה נוהג לקרוע את הבגד בפומבי לעיני קהל. זה היה מנהג המקום וגם ביטוי עוצמתי לכאב וצער.
״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״
( איוב א 20)
קריעת המעיל וגילוח הראש הם גילויים פומביים של צער. נהוג היה לקרוע את הבגד ברגע שנודע דבר האסון. האדם האבל  קרע את הבגד עד שחשף את הלב.
מבחינה סימלית מילים אלו מציירות תמונה של עצב עמוק  ואני חושפת את ליבי. הערום משמעותו גם שכל ההגנות הוסרו ואני נותרת חסרת הגנה, פגיעה ונתונה לסכנה. 

מאז אותו סיפור כבר עברו יותר משמונה שנים והייתי ברת  מזל שמצאתי חברות אחרות שיכולתי לחלוק איתן את רגשותי. מדי פעם אני נזכרת בידידה ההיא ובזמן הקשה ההוא.
אני לא מאשימה אותה, אחרי הכל גם היא איבדה את בעלה זמן קצר לפני. אני עדיין לא מבינה מה בדיוק קרה, אבל כששמעתי ברדיו  את המשפט: יש משהו ערום באבל פומבי, הבנתי שזה כנראה חלק מהתשובה. העובדה שהצער שלי היה חשוף וגלוי לחלוטין, היה  מוכר ומאיים ולכן הרגישה אותה ידידה צורך לנתק את היחסים. 
 מנהגי אבלות פומבית כבר לא באופנה היום  ועצבים חשופים גורמים לזולת  אי נוחות ומבוכה. אין מנוס אלא להסיק שכנראה עדיף  להתאבל בשקט בפינה לבל תיטרד מנוחת השכנים. 

Tuesday, March 22, 2016

״האדם מתכנן והאל צוחק״: שיפוץ כתרופה לאבל




לאחר ששתי בנותינו בגרו ועזבו את הבית בעלי ואני החלטנו להפוך למצמצמי דיור ולעבור מהבית המרווח  בפרוורים לבית קטן בעיר.
מצאנו את מה שחיפשנו בשכונה ירוקה קצת מחוץ לתל אביב. זה היה בית ישן, בן 60,  שהצריך המון עבודה. היינו מאושרים כי ידענו שזה יהיה המקום בו נזדקן יחדיו באושר.
בפברואר חתמנו על החוזה
אבל כמו הפתגם היידיש הידוע ״א מענטש טראכט און גוט לאכט״: האדם מתכנן והאל צוחק, שבוע לאחר חתימת החוזה, צבי בעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4.
 בכל זאת המשכנו בתהליך ויחד התעמקנו בתכניות לשיפוץ הבית החדש. צבי אמר שהתכנון הוא נקודת אור בתקופה חשוכה. בתחילה תכננו שני חדרי עבודה, ואני זוכרת איך ליבי נשבר כשהוא אמר שלא נראה לו שאזדקק לשניי.
ביולי, ביום האחרון לחייו, צבי חתם על המסמכים למכירת הבית בפרוורים, ואת החזקה על הבית החדש קיבלתי ביום שקמתי מהשבעה. יומיים אחר כך כבר התחלתי בשיפוץ. הייתי אסירת תודה על הפרויקט. הייתי חייבת להתרכז, לעשות בחירות, ולקבל החלטות. למזלי  האדריכל והקבלן, אשר היו ערים למצבי, היו נדיבים וטובי לב. הם דאגו, וטיפלו בי ועבדנו יחד בהרמוניה.
 לשיפוץ אין מוניטין כתרופה לאבל, אבל בשבילי הוא בא משמים. עם כל קיר שהרסנו ובנינו אחר במקומו, הרגשתי שחיי שנהרסו מקבלים צורה חדשה ואחרת. זה בהחלט נתן תקוה חדשה לעתיד.
בתום שלושה חודשים עברתי לביתי החדש. ביום ןהמעבר החלטתי שאשאר לישון שם בלילה למרות כל הארגזים והבלגן. אני זוכרת שלמחרת בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי: זה היום הראשון של חייך החדשים.
הדרך היתה עדיין ארוכה אבל אין לי ספק שכאן החלה ההתאוששות.

Monday, March 7, 2016

גן הבנים: או כשדרכתי על היבלות הקולקטיביות של הקהילה שלי



השכונה השקטה שלי ברמת גן עוברת שיפוץ רציני, וכחלק מהשיפורים, אחת הפינות בין שני רחובות ראשיים, שהיתה פעם גינה מוזנחת, הפכה לגן משחקים מקסים לפעוטות.
זמן קצר לאחר מכן היתה הודעה בפייסבוק השכונתי שהעיריה מחפשת שם חדש לגן המשחקים שבזמנו נקרא גן הבנים,  על שם בני השכונה שנפלו במערכות ישראל.
אני סברתי שבקשה זאת משקפת הענות לרוח הזמן והצעתי כמה שמות מתאימים. אבל זמן קצר אחר כך קבלנו הזמנה לחנוכת גן הבנים החדש. אני תוהה מדוע חברי המועצה בקשו מהתושבים להציע שם חדש אם לא היתה להם שום כוונה להחליף את השם הישן. 
למרות שללקוחות הקטנטנים של הגן יקח עוד זמן רב עד שילמדו לקרוא, הם בודאי ישאלו כבר מיד האם רק לבנים מותר לשחק בגן הבנים.
כמובן שלא היה צורך לוותר לגמרי על השם הישן, אך העיריה יכלה להציב לוח גדול ומכובד עם שמות הנופלים ולהוסיף שם יותר אופטימי כמו גן התקוה, חיים, או גן הילדים, לטובת הפעוטות שמבקרים בגן. זאת יכולה היתה להיות דרך משמעותית לכבד את החילים ואת החיים שהם איפשרו לנו.
כתבתי פוסט בפייסבוק ושאלתי נשים ואמהות בקהילה איך הן מרגישות בקשר לשם הישן שנשאר  בגן המשחקים. לרוע המזל זה הפך להיות הנסיון הראשון שלי בשיימינג והוא תפס אותי לגמרי לא מוכנה.
כאמא לבנות, ציפיתי שאמהות אחרות יביעו רצון לשם יותר מכיל. אבל אף אחת מאלו שענו לא הרגישה כמוני. להפך הן לגמרי תמכו בשם הישן.
האשימו אותי שאני לא פטריוטית, שאין לי כבוד למורשת, שנשים כמוני נותנות שם רע לפמיניזם. כשמחיתי וניסיתי להסביר שאלו פעוטות שמשחקים בגן ושצריך לתת להם כמה שנות חסד עד שנעיק עליהם עם משא ההסטוריה,  האשימו אותי בבגידה.
כשקראתי את התגובות הבנתי לפתע שבתמימות ובלי להתכוון דרכתי על היבלות הקולקטיביות של הקהילה שלי.
נראה שבשביל דור שלם שגדל בשכונה פיסת הירק המוזנחת היתה גן הבנים, זה היה חלק מהילדות  ומההסטוריה  שלהם. בעוד שאני סברתי ששם חדש ומלא תקוה מביע כבוד לקרבן החיילים, שכניי פרשו את הצעתי כנסיון למחוק את עברם.
היו עוד תגובות נזעמות רבות ולבסוף הסרתי את הפוסט מתוך כבוד לשכניי.
ביום שני הי"א באדר תנועת נשים עושות שלום תעלה צפונה לחלוק כבוד למורשת תל חי ולחלוצים שהגנו עליה בגבורה לפני 96 שנה. הן תחברנה את ההקרבה של הלוחמים בעבר לחזון השלום לעתיד בקריאה ״טוב לחיות בעד ארצנו.״
מאז הקמתה בסוף 2014, מיד לאחר מבצע צוק איתן, תנועת נשים עושות שלום נסתה לקבץ מתחת למטרייתה נשים רבות ככל האפשר. למטרה זאת התנועה הקפידה להשאר בתוך הקונצנזוס ולהתמקד בערכים אוניברסליים ולא שנויים במחלוקת,
אני חברה בתנועה ועד לבוקר זה הייתי בטוחה שהמוטו ״טוב לחיות בעד ארצנו״ הוא עוד בטוי לאמת אוניברסלית, ושכל הנשים הישראליות, במיוחד האמהות,  יוכלו להזדהות איתה.
אבל עכשיו לאחר התקרית בנוגע לשינוי שם גן המשחקים ברמת גן, אני יותר  .סקפטית וקולטת  שאפילו בתוך השכונה שלי יש דברים רבים שאני לא מסוגלת  להבין 
http://blogs.timesofisrael.com/the-sons-garden-stepping-on-collective-toes/

Thursday, March 3, 2016

חיי שחורים/ישראלים/פלסטינים נחשבים: או טוב לחיות בעד ארצנו



זמן קצר אחרי הרצח של גברים צעירים שחורים על ידי המשטרה, צעדנו ערב אחד בברודווי בעיר ניו יורק ונתקלנו בהפגנה. המפגינים חזרו על המילים: ״חיי שחורים נחשבים.״ באותו זמן-- דצמבר 2014 , היו מחאות רבות כאלו, נגד אלימות המשטרה כלפי אפרו אמריקאים במיוחד גברים צעירים.
״חיי שחורים נחשבים״ החל ברשתות החברתיות, ב2013, עם השימוש
#blacklivesmatter בהאשטאג
#חיישחוריםנחשבים.
זה הפך לתנועה בינלאומית ששמה לה למטרה להלחם באלימות נגד אפרו אמריקאים,
המוטו הפך לכל כך עוצמתי שב2014 ״חיי שחורים נחשבים״ נבחר למילות השנה בארה״ב.
למרות הנסיבות העגומות שגרמו למחאה החברתית וההפגנות, והובילו לייסודה של תנועה עממית, במילים ״חיי שחורים נחשבים״ יש מסר חיובי ואופטימי.
המוטו אינו מתמקד בעבר,  לא דורש נקמה על פשעי העבר נגד הקהילה. יותר מזה, הוא אינו מתמקד באכזריות המשטרה או במצוקת הקרבנות השחורים.
לעומת זאת, הסיסמא המופלאה הזאת, בעלת 3 מילים פשוטות, שמה את הדגש על החיים עצמם ומדגישה את ערכם, אך איננה מתייחסת רק לחיי היחיד,הקיום הפיסי של הקולקטיב האפרו אמריקאי תלוי בהצלת חיים אלו ושימורם.
אם מוטו כל כך קצר מתמקד ברעיון שהחיים נחשבים, זאת אומרת שזה לא ברור, ושצריך להזכיר עד כמה פגיעים ושברירים חיים אלו.  חייבים גם למלא אותם במשמעות ולנהוג בהם במשנה זהירות.
התסכול והיאוש לאחר הארועים בהם המשטרה פעלה בברוטליות, וההרגשה הכללית שצדק לא נעשה, גרם לפעילים מקרב הקהילה השחורה אשר איבדו אמון בשיטה, לחפש כיון  אחר. המסר שחיי שחורים נחשבים רלוונטי לכל אחד מחוץ ומתוך הקהילה.
האמת האוניברסלית של המוטו הזה גרמה גם לי לחשוב שתנועה כזאת עם מסר דומה תוכל לעבוד גם בקונפליקט הישראלי פלשתינאי.
לאחרונה תוך כדי אינתיפדת הסכינים נפגשנו עם עמיתים פלשתינאים דרך פרויקט הנרטיבים של פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני. אחת הנשים בקבוצה, אם צעירה, הודתה שבנקודת זמן זאת הכי הרבה שהיא יכולה לעשות זה להבטיח שבנה המתבגר  ישאר בבית, וכך לא יזרוק אבנים אל חיילים או יותר גרוע אולי ידקור אותם בסכינים.
מה שאמרה נשמע לי מוכר, פעמים רבות ברדיו הציבורי בארה״ב שמעתי אמהות המגדלות ילדים בגטו ובשכונות עוני מתבטאות בצורה זהה. הן היו חסרות אונים ולא יכלו להשתלט על ילדיהם.
אבל המוטו ״ חיי שחורים נחשבים״ יכול גם להזכיר לילדים, להוריהם, משפחותיהם, מוריהם, ובכלל למבוגרים מסביבם שמוכרחים להזהר, להשמר, ולקדש את החיים.
גם אצלנו בחברה הישראלית אנו שומעים מהורים על אי יכולתם להשתלט על ילדיהם המתבגרים. דוגמא עצובה וקיצונית היא נוער הגבעות בהתנחלויות. רק לאחרונה הזדעזענו מהסיפורים על אותו נוער בסיכון שאיבד קשר עם משפחתו ושאר החברה הנורמטיבית ומבצע פשעי שנאה חמורים כנגד הפלסטינים
זה לא משנה אם הם שחורים, ישראלים או 
פלסטינים, אנשים צעירים ומשפחותיהם  ירוויחו בגדול אם יפנימו את המסר שהחיים נחשבים. יותר מזה, הגיע הזמן להחליף את המוטו הישן וההרואי .במסר חדש  מדגיש  את ערך החיים: ללא ספק עדיף לחיות בעד ארצנו.
 המאמר הופיע באנגלית בעיתון 
Times Of Israel.