רוחות הרפאים של שנת 1973

בארוע משפחתי נודע לי שבן דוד שני שלי נפטר. לא היינו בקשר, הוא היה מבוגר ממני בשנים אחדות. אני זוכרת שבילדותי נסעתי עם הורי לבקר את משפחתו בקיבוץ, וכבר אז הוא היה נער. אני זוכרת שהיה לו חיוך מקסים. כמו קיבוצניקים רבים באותה תקופה גם הוא היה מה שכינינו ״מלח הארץ״. וכמובן כשהגיע הזמן להתגייס הוא הלך להיות קרבי ונהייה קצין.

במלחמת יום כיפור בן דודי נלחם ברמת הגולן. כהוקרה על אומץ לבו, קור רוחו, התושיה שלו וכישורי המנהיגות הוא קיבל צל״ש. אבל מאוחר יותר שמעתי שכשחזר מהמלחמה הוא אף פעם לא חזר לעצמו. בשלב מאוחר מאד הוא אובחן כסובל מPTSD, כמוהו גברים רבים שהשתתפו במלחמה אובחנו רק הרבה יותר מאוחר, או מעולם לא.
לרובנו משמעות המלחמה הזאת הייתה חברינו שנהרגו, וזה הגיוני איבדנו רבים כל כך, רק הרבה יותר מאוחר התפנינו לחשוב על ״בני המזל״ ששרדו.

באמצע שנות ה90 הסוציולוגית עדנה לומסקי פדר, חקרה את הדרך שגברים ישראלים תפסו את מלחמת יום כיפור. בזמן המחקר הגברים ששרדו את המלחמה היו בשנות ה40 שלהם. היא ראיינה 63 גברים על הצורה בה המלחמה השפיעה על אספקטים שונים של חייהם, כמו חיי משפחה, אינטימיות עם בני זוג, ראיית עולם, עבודה, חיי חברה ומצבם הנפשי והרפואי.

היא פרסמה את המחקר בספרה ״כאילו לא הייתה מלחמה״ (1998) בראיון בהארץ באותו זמן אמרה שנדהמה לגלות שכמעט כל המרואיינים טענו שאין מה להגזים, שהחיים ממשיכים וכו. שלושת רבעי מהמרואיינים אמרו שהמלחמה לא הייתה כלל טראומנטית ולא השפיעה על החיים האישיים והמקצועיים שלהם, היא רק עיצבה את ראיית העולם שלהם.

למרות שבשנות ה90 רב הגברים במחקר לא היו מודעים עדיין לטראומה שחוו במלחמת יום כיפור, החיים שלהם מספרים סיפור אחר לחלוטין. לאורך השנים נוכחנו שרבים מביננו לא מיצו את הפוטנציאל שלהם. לאחרים היו קשיים לא צפויים. הם נשרו מהאונברסיטה, לא הצליחו להתמיד בעבודה, לא הצליחו לישון בלילה, והיו קצרי מזג ורגזנים. אנחנו לא הבנו מה קרה, איך אנשים, שחשבנו שהכרנו היטב, הפכו ללא אמינים ולא אחראים ,ולמה זוגות התגרשו פתאום..

גברים אלו ובני משפחתם הם התוספת המאוחרת לנפגעי מלחמת יום כיפור, והפצעים הסמויים שלהם נשארו ללא מזור.

בישראל חווינו טראומות רבות, ורבים החילים במלחמת יום כיפור היו ממשפחות של ניצולי השואה. כמו תמיד השואה גם כאן נוכחת מאד. כיון שאנחנו נוטים למדוד כל מה שמתרחש בחיינו בסרגל השואה, אי לכך לא פלא ש75% מהגברים שלומסקי פדר ראיינה נטו להמעיט בערך הפגיעה של מלחמת יום כיפור.

אחד מהנשאלים אמר בראיון שלכל דור יש את המלחמה של:, יותר מ40 שנה יותר מאוחר ורוחות הרפאים של המלחמה ההיא עדיין איתנו, במיוחד בין בני הדור שלי.

החרם והבנות משתפות הפעולה

זאת טרגדיה אמיתית שאסתי ויינשטיין הרגישה שאין לה ברירה ושמה קץ לחייה. כמה עיתונים באנגלית כתבו שוינשטיין אם ל7 בת 50 היתה מנוכרת ל6 מהן לאחת גירושיה, יציאתה בשאלה ועזיבתה את חסידות גור.

אך המילה ״מנוכרת״לא מתארת כלל את המציאות של אם המוחרמת לא רק על ידי הקהילה שלה, אלא על ידי בנותיה הבוגרות.

חרם הוא נשק הרסני ובעל עוצמה, ובמשך ההסטוריה קהילות שונות, ארגונים, ומנהיגים השתמשו בו כדי ללחוץ על אלו שלא הלכו בתלם. אני מרגישה שחרם הוא בעצם מן סוג של בגידה כיון שהוא מתייחס לשני כאילו איננו קיים יותר.

מחוץ למציאות החרדית, אפשר לראות חרמות בעולם הילדים במיוחד בבית הספר. ילדים שסבלו מחרם יעידו שעדיף לקבל מכות כיון שאז לפחות הם לא מרגישים בלתי נראים.

אבל זה יכול לקרות לכל אחד. אני יודעת מה המשמעות של חרם כיון שב7 השנים האחרונות צפיתי בו מקרוב. לרוב טראומה כמו מוות או גירושין גורמת לפירוק משפחה. במקרה של אדם יקר וקרוב לי, זה היה מות אשתו.

לא מדברים כמעט על נושא זה בפומבי.אנשים לא ממהרים להכיר בכך שמשפחתם אינה מושלמת. יותר מזה, תמיד קיים החשש שאם תודה שמשפחתך מתאכזרת אליך, יחשבו שבעצם זאת אשמתך, מן וריאציה על שתיקת הקורבן.

חרם לא משפיע רק על ההווה שבו אינך חלק מחיי הילדים והנכדים, אלא גם על זכרונות העבר. השאלה מה כבר עשיתי שמגיע לי גורל כזה תמיד נמצאת ברקע. להורים המוחרמים על ידי ילדיהם קשה לרוב להסתכל על תמונות משפחתיות, או לראות משפחות מאושרות ונכדים של אחרים.

יהעונש האכזרי הזה עלול להרוס את העתיד גם כן. במכתבה אסתי ויינשטיין הסבירה שהיא קיוותה שהריחוק מבנותיה זמני ובמשך הזמן הן תתרצנה. המשמעות היא שבמשך השנים האחרונות יום יום היא חיכתה וקיוותה שבנותיה תחזורנה אליה. הנס הזה לא קרה, וכשהבינה שדבר לא ישתנה לא יכלה לסבול את הכאב שצפוי לה בעתיד.

אסתי ויינשטיין בחרה למות, במכתב שהשאירה כתבה: " בעיר זו ילדתי את בנותיי ובעיר זו מתי בגלל בנותי." מרבית ההורים המוחרמים או המנוכרים לא בוחרים בדרך כה קיצונית. אך אין זה אומר שאינם סובלים. יש כאלו שלומדים לחיות עם הכאב, אחרים נעשים כה נואשים עד שהם זונחים את חייהם החדשים ואת הסיכוי לאושר בתקוה לזכות מחדש באישורם של ילדיהם. רק לפני ימים אחדים שמעתי מקרה של אלמן בקבוצת תמיכה שסיפר שסיים קשר מיטיב עם אלמנה כיון שילדיו איימו עליו בחרם. עד כדי כך הנשק הזה עוצמתי.

הדיבר החמישי ״כבד את אביך ואת אמך״ הוא הראשון בין הדיברות שעוסק בקשר בין בני אדם, ספציפית בן ילד להוריו.

הדיבר החשוב הזה לא דורש שילדים יסכימו עם הבחירות של הוריהם אלא רק שיכבדו אותם. הבנות המתחסדות של אסתי ויינשטיין נכשלו במבחן הבסיסי בהבנת התורה. זאת אשמתן שאמם איננה עוד.

מקווה שזה יהיה שעור לכל הילדים הבוגרים שמקשיחים את לבם ולא מכבדים את הוריהם.

http://blogs.timesofisrael.com/ostracism-and-the-collaborating-daughters/

הנרטיב של הדור שלי: מלחמת יום כיפור

בקיץ 1974 כ9 חודשים לאחר מלחמת יום כיפור הכרתי את האיש הצעיר שהפך להיות בעלי. כשפרצה המלחמה הוא היה כבר בחופשת שחרור. כיון שהיה חובש קרבי וידע שצריכים אותו בחזית ניסה בכל הכוח להצטרף לכוחות. אך אמרו לו: אנחנו מנצחים, לא צריך אותך.

בסופן של דבר הצליח לחזור לחזית, אבל הקרבות הקשים כבר הסתיימו. הוא היה אחד מברי המזל. לחברים אחרים מבני מחזור שלו היה נסיון רע מאד. חמישה תלמידים מהמחזור שלו בבויאר נהרגו. ביניהם היה דוד מוסקוביץ, חבר טוב של בעלי. שמו עלה לעיתים קרובות, במיוחד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. אני זוכרת ששמעתי שהתחתן ולא שמר על קשר.

רק לאחרונה שמעתי שזמן קצר לאחר שנהרג, במאי 1974, נולדה לאשתו תינוק. בגיל 40 יצאה, אותה בת,למסע לגלות את האבא שלא הכירה. היא ראיינה כמה חברים בויאר וביום שבת האחרון נפגשנו קבוצת חברים כדי לצפות בסרט שיצרה ״טל מחפשת את אבא.״

טל ראיינה בני משפחה וחברים, ובעזרת צילומים וראיונות הצליחה לברוא תמונה מלאת חיוניות של אביה הצעיר. הסרט מראה אותו מזמן היותו ילד קטן בצ'כוסלובקיה ועד לשרותו הצבאי. הוא עלה לארץ עם אמו ואחותו . הוריו היו ניצולי שואה ואביו נפטר כשדוד היה בן 5 בתאריך יום הולדתו. אביו היה בן 32. המשפחה גרה בדירה פצפונת בעיר גנים, שכונת עולים בירושלים. דוד היה נער סקרן, אהב צילום, מתמטיקה ומוסיקה. רוב חבריו היו גם עולים חדשים, שהתגוררו בתנאים דומים לשלהם.

החלק השני של הסרט עוסק במלחמת יום כיפור. טל הצליחה למצוא את נהג הטנק שהיה בצוות של אביה. היא הודתה לו על שנשאר בחיים כך שיכול היה לספר לה על שעותיו האחרונות של אבא שלה, היתה לי צמרמורת.

בעצרת הגבורה והזיכרון של השריון בשנת 2013, טל היתה הדוברת. היא סיפרה לנוכחים: ״אבא שלי לא היה שם כשנולדתם, הוא לא החזיק את ידי ביום הראשון של כיתה א׳, הוא לא הזיל דמעה בלשכת גיוס, וגם לא מסר אותי בחופה, אבא שלי נתן לי חיים. היום אני יודעת שאת שלו הוא נתן כשהוא מוקף בטובים שבאנשים״

דוד וחבריו מבית הספר והשכונה היו עולים חדשים טיפוסיים, הם היו תלמידים טובים ועבדו קשה כדי להתקדם. הוא היה מגיע רחוק, אך ממה שראיתי בסרט, באופן מעורר השתאות דוד בכל זאת הצליח לעשות המון ב 22 שנותיו הקצרות. כשהיה בכיתה י״א ניהל עם חבר עסק עצמאי לצילום, אך יותר מזה, הוא התאהב, התחתן, עבר לגור עם אשתו בקיבוץ ואפילו זכה לדעת שהוא ואשתו יהיו הורים לתינוקת.

אני מתחרטת שלא ביקשתי את בעלי לפגוש את משפחתו של דוד. אני לא מבינה איך זה קרה, חוץ מהעובדה שהיינו צעירים, מבולבלים ומפוחדים. היום אני יודעת שהיינו בטראומה.

הקרנת הסרט היתה בשבת יומיים לאחר יום השואה והגבורה. כשהערב הסתיים ויצאנו החוצה בן זוגי העיר שבשביל הדור שלנו מלחמת יום כיפור היא הנרטיב המכריע , משמעותי אפילו יותר מהשואה, והטראומה שנגרמה בעקבות המלחמה ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. תובנה זאת מסבירה עלינו רבות

http://blogs.timesofisrael.com/the-narrative-of-my-generation-is-the-yom-kippur-war/