רוחות הרפאים של שנת 1973

בארוע משפחתי נודע לי שבן דוד שני שלי נפטר. לא היינו בקשר, הוא היה מבוגר ממני בשנים אחדות. אני זוכרת שבילדותי נסעתי עם הורי לבקר את משפחתו בקיבוץ, וכבר אז הוא היה נער. אני זוכרת שהיה לו חיוך מקסים. כמו קיבוצניקים רבים באותה תקופה גם הוא היה מה שכינינו ״מלח הארץ״. וכמובן כשהגיע הזמן להתגייס הוא הלך להיות קרבי ונהייה קצין.

במלחמת יום כיפור בן דודי נלחם ברמת הגולן. כהוקרה על אומץ לבו, קור רוחו, התושיה שלו וכישורי המנהיגות הוא קיבל צל״ש. אבל מאוחר יותר שמעתי שכשחזר מהמלחמה הוא אף פעם לא חזר לעצמו. בשלב מאוחר מאד הוא אובחן כסובל מPTSD, כמוהו גברים רבים שהשתתפו במלחמה אובחנו רק הרבה יותר מאוחר, או מעולם לא.
לרובנו משמעות המלחמה הזאת הייתה חברינו שנהרגו, וזה הגיוני איבדנו רבים כל כך, רק הרבה יותר מאוחר התפנינו לחשוב על ״בני המזל״ ששרדו.

באמצע שנות ה90 הסוציולוגית עדנה לומסקי פדר, חקרה את הדרך שגברים ישראלים תפסו את מלחמת יום כיפור. בזמן המחקר הגברים ששרדו את המלחמה היו בשנות ה40 שלהם. היא ראיינה 63 גברים על הצורה בה המלחמה השפיעה על אספקטים שונים של חייהם, כמו חיי משפחה, אינטימיות עם בני זוג, ראיית עולם, עבודה, חיי חברה ומצבם הנפשי והרפואי.

היא פרסמה את המחקר בספרה ״כאילו לא הייתה מלחמה״ (1998) בראיון בהארץ באותו זמן אמרה שנדהמה לגלות שכמעט כל המרואיינים טענו שאין מה להגזים, שהחיים ממשיכים וכו. שלושת רבעי מהמרואיינים אמרו שהמלחמה לא הייתה כלל טראומנטית ולא השפיעה על החיים האישיים והמקצועיים שלהם, היא רק עיצבה את ראיית העולם שלהם.

למרות שבשנות ה90 רב הגברים במחקר לא היו מודעים עדיין לטראומה שחוו במלחמת יום כיפור, החיים שלהם מספרים סיפור אחר לחלוטין. לאורך השנים נוכחנו שרבים מביננו לא מיצו את הפוטנציאל שלהם. לאחרים היו קשיים לא צפויים. הם נשרו מהאונברסיטה, לא הצליחו להתמיד בעבודה, לא הצליחו לישון בלילה, והיו קצרי מזג ורגזנים. אנחנו לא הבנו מה קרה, איך אנשים, שחשבנו שהכרנו היטב, הפכו ללא אמינים ולא אחראים ,ולמה זוגות התגרשו פתאום..

גברים אלו ובני משפחתם הם התוספת המאוחרת לנפגעי מלחמת יום כיפור, והפצעים הסמויים שלהם נשארו ללא מזור.

בישראל חווינו טראומות רבות, ורבים החילים במלחמת יום כיפור היו ממשפחות של ניצולי השואה. כמו תמיד השואה גם כאן נוכחת מאד. כיון שאנחנו נוטים למדוד כל מה שמתרחש בחיינו בסרגל השואה, אי לכך לא פלא ש75% מהגברים שלומסקי פדר ראיינה נטו להמעיט בערך הפגיעה של מלחמת יום כיפור.

אחד מהנשאלים אמר בראיון שלכל דור יש את המלחמה של:, יותר מ40 שנה יותר מאוחר ורוחות הרפאים של המלחמה ההיא עדיין איתנו, במיוחד בין בני הדור שלי.

The Ghosts of 1973: The Invisible Wounds

At a family event I heard that my second cousin died recently. We were not in touch, he was quite a few years older than me. I remember the time when my parents took me to visit his family in the kibbutz. I was still a child, and he was already a good looking young man with a kind smile.

Like many other Kibbutizniks (people from a kibbutz) back then, he was, what we called, "the salt of the earth." So naturally when he enlisted in the Israeli army, he gave his best to his country by becoming an officer.

Then came October 1973 and the Yom Kippur War. My cousin fought in the Golan Heights as a commanding officer. For his "courage, presence of mind, resourcefulness and leadership," he received the highest Israeli military decoration. But later I heard that when he came back from the war, he was never the same.

 Keep reading in
 http://blogs.timesofisrael.com/the-ghosts-of-1973-the-invisible-wounds/