Sunday, June 17, 2018

לכבוד יום האב: את מכוערת״ או דוגמה אישית


״
אתחיל בתאור המקרה, לפני 3 שנים חברת הכנסת חנין זועבי השתתפה בכנס במרכז האקדמי רמת גן, ופעיל ימין שפך עליה מיץ. מיד לאחר מכן הופיעה ידיעה בפייסבוק שבעל צימרים בצפון העניק לתוקף, כהוקרה על מעשיו, סוף שבוע זוגי בסוויטה אצלו במתנה.
כיון שהפרס היה קשור גם בקידום עסקי, בחרתי להתריע על מתן הפרס לתקיפה בדף הפייסבוק המסחרי של בעל הסוויטות, ולהוריד את הדירוג של הצימרים שהוא מפרסם.
הוא חיכה לי בסיבוב שלוש שנים. לפני כמה ימים העליתי תמונה שלי על סקטים בפארק הלאומי. קיבלתי תגובות מפרגנות רבות. ופתאום מישהו כתב לי ״את מכוערת.״ לפני שמחקתי את המילים הצורבות האלו בחרתי להגיב. כיון שבתמונת הפרופיל שלו הוא נראה מצולם עם בתו הקטנה,שאלתי אותו: ״ למה בחרת לפגוע בי כך? ואיזו דוגמה אתה נותן לבת הקטנה שלך, האם תגדל לחשוב שהעיקר זה היופי החיצוני?״.
הוא ענה ״שאשלח לך צילום מסך?״ הסתקרנתי ובדקתי את הפרופיל שלו וראיתי שהאב בתמונה הוא נותן הפרס לתוקף של חנין זועבי.
אני תוהה איזה דוגמה אישית נותן אותו אב לבת שלו ,ומה הוא מלמד אותה?
שיש לתת מתנה למי שתוקף פיזית אשת ציבור, חברת כנסת, כאשר הוא לא מסכים עם דעותיה?
שרצוי לפגוע מילולית ולהכתוב הערות פוגעניות על צורתה החיצונית של אשה שמחתה על כך?
הבת של אותו גבר שכתב לי לומדת כבר מגיל רך שזה לגיטימי להתמקד בגופה של אשה ולא בגופו של עניין. יותר מזה, היא רואה שאבא שלה לא מכבד נשים ואפילו בז להם
לכבוד יום האב אני מאחלת לכל ילדה שיהיה לה זכרון מחזק ומעצים של אביה, ומזכירה לאבות שיש להןם אחריות מיוחדת לתת דוגמה אישית של התנהגות מכבדת לבנות ולנשים.

אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם


אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם, ומנסה גם לא לחשוב עליהם. הסיבה לא ממש ברורה, הרי זאת לא בושה שאני לא מבשלת בשביל עצמי, וגם נמנעת מלאכול לבד. מצד שני זה גם לא כבוד גדול.
אני נמצאת הרבה בגפי. בנותי כבר מזמן עזבו את הבית, ואני אלמנה בזוגיות שניה. אבל כשבן זוגי לא נמצא לא יעלה בדעתי להכין לעצמי ארוחה מסודרת או אפילו לחתוך סלט.
זמן רב חשבתי שזאת רק אני, אבל לפני ימים מספר ישבתי עם קבוצת נשים. חברה שנראתה קצת חוורת סיפרה שבזמן האחרון היא לא כל כך אוכלת. חשבתי לספר לה שגם אני, אבל היא דיברה וכיון שלא רציתי להיות אחת  מאלו שאומרות ״אצלי זה אותו דבר״ ועוברות לדבר על עצמן, שתקתי. מעולם לא דיברתי בכנות עם חברות על הנושא הזה ושמחת על השיתוף, אבל אף אחת, כולל אני, לא הגיבה והשיחה התגלגלה למקום אחר.
לצורך הפוסט בדקתי בגוגל: הסתבר לי שזאת לא רק הבעיה שלי. ראיתי מאמרים רבים שעוסקים במבוכה שבלאכול לבד במסעדה והצעות לפתרון. אותי לא מביך לאכול לבד במסעדה, אבל אני לא יכולה להביא את עצמי לבשל בשביל עצמי, לערוך את השולחן: סכין בצד ימין, מזלג בצד שמאל, מפית ואז לשבת לבד לאכול את הארוחה היחידנית שהכנתי לעצמי.
ארוחת בוקר זאת לא בעיה תמיד אפשר לאכול קורנפלקס. אבל שאר הארוחות מהוות אתגר. סופרת אחת שאני אוהבת במיוחד כותבת על נשים שחיות לבד, חיות על טוסט וחולמות להיות סוג של נשים שמסוגלות להכין לעצמן סטייק סלמון עם שתי תוספות. לא נראה לי שיש נשים רבות כאלו.
המשורר דניאל הלפרין כתב שיר שנקרא ״איך לאכול לבדך״ בו הוא נותן הוראות לאדם הבודד לערוך את השולחן, להכין את הארוחה, ובזמן שהיא נאפית בתנור להתרווח עם ספר טוב וכוס יין צונן. כשהכל מוכן הוא ממליץ לשבת ליד השולחן להרים כוס לכבוד עצמך, כי מגיע לך אתה הוא הדבר הטוב ביותר שקיים בשביל עצמך.

לא נראה לי מוזר שאת השיר הזה כתב גבר, כאשה שלא תמלא את ההוראות של הלפרן  אני יודעת שאני נבוכה מכדי לעשות מאמץ ולבשל רק בשביל עצמי ועוד יותר מבוישת להודות שאני לא מספיק חשובה בעיניי כדי לטרוח.

המלצה לשבוע הספר: הסופרת שושי בריינר



נראה לי שבכל רגע נתון מישהי בישראל, כן לרוב הן נשים, קוראת ספר של שושי בריינר ומתמוגגת. היא בודאי מצאה את הספר בספריה ולא בחנות ספרים כי בישראל של היום לא ניתן למצוא בחנויות ספר שיצא לאור לפני שנים אחדות. יתכן אפילו שהקוראת שמעה על שושי בריינר מהספרנית והיא זאת שהמליצה לה על הספרים שלה. בודאי קראה ספר אחד ומיד כשסיימה אותו חיפשה בקדחתנות אלו עוד ספרים כתבה בריינר. 
תחילה גילוי נאות שושי בריינר היא חברה שלי נפגשנו אחרי שכבר הייתה סופרת ואני התאלמנתי. חברה משותפת ביקשה משושי, שגם היא אלמנה מגיל צעיר,  להושיט לי יד, וכך היה. נפגשנו  בדיוק בתקופה שספר הסיפורים של שושי  ״אהבה עברית״ שיצא באותה שנה בהוצאת עם עובד, היה מועמד לפרס ספיר. אני זוכרת שאמנם רציתי להתקשר לשושי ולדבר איתה אבל הייתי נבוכה מידי כיון שלא קראתי את הספר שלה. 
היה לי קשה מאד להתרכז, אך בסופו של דבר התגברתי על עצמי, לא קראתי את הספר אבל  צלצלתי אליה ואמרתי ״לצערי לא קראתי עדיין את הספר שלך אבל אני צריכה עזרה״. שושי צחקה מאד ונפגשה איתי עוד באותו ערב. אני מספרת את הסיפור הזה שלכאורה לא קשור, כיון שהוא  מלמד עליה המון. היא מאד מצחיקה ולא לוקחת את עצמה יותר מידי ברצינות.. זמן קצר לאחר מכן קראתי את הסיפורים ב"אהבה עברית" וגם אני צחקתי מאד: הם נוקבים, חכמים, אכזרים לפעמים ומלאי הומור. 
יותר מאוחר שושי כתבה את  ״ספר הפרידות הגדול״ שיצא גם הוא בעם עובד.  זהו רומן מרתק  שעוסק כמובן בפרידות, ביחסי נשים וגברים, בדינמיקה בתוך המשפחה, מעו ביהדות הולנד, וגם בצל שהשואה עדיין מטילה על חיינו. 
לפני שנה שושי הוציאה ספר נוסף בעם עובד ״כתב סתרים״. זהו  רומן אמיץ על נושא  לא ממש פופולרי ודי לא מדובר: על יחסים ואינטימיות בין א/נשים מבוגרים. 
כפי שכתבתי אני לא אוביקטיבית בבחירה של שושי בריינר  אבל גם כל הביקורות שנכתבו על ספריה מסכימים איתי שהיא באמת סופרת נפלאה.