Showing posts with label יום האב. Show all posts
Showing posts with label יום האב. Show all posts

Sunday, June 17, 2018

לכבוד יום האב: את מכוערת״ או דוגמה אישית


״
אתחיל בתאור המקרה, לפני 3 שנים חברת הכנסת חנין זועבי השתתפה בכנס במרכז האקדמי רמת גן, ופעיל ימין שפך עליה מיץ. מיד לאחר מכן הופיעה ידיעה בפייסבוק שבעל צימרים בצפון העניק לתוקף, כהוקרה על מעשיו, סוף שבוע זוגי בסוויטה אצלו במתנה.
כיון שהפרס היה קשור גם בקידום עסקי, בחרתי להתריע על מתן הפרס לתקיפה בדף הפייסבוק המסחרי של בעל הסוויטות, ולהוריד את הדירוג של הצימרים שהוא מפרסם.
הוא חיכה לי בסיבוב שלוש שנים. לפני כמה ימים העליתי תמונה שלי על סקטים בפארק הלאומי. קיבלתי תגובות מפרגנות רבות. ופתאום מישהו כתב לי ״את מכוערת.״ לפני שמחקתי את המילים הצורבות האלו בחרתי להגיב. כיון שבתמונת הפרופיל שלו הוא נראה מצולם עם בתו הקטנה,שאלתי אותו: ״ למה בחרת לפגוע בי כך? ואיזו דוגמה אתה נותן לבת הקטנה שלך, האם תגדל לחשוב שהעיקר זה היופי החיצוני?״.
הוא ענה ״שאשלח לך צילום מסך?״ הסתקרנתי ובדקתי את הפרופיל שלו וראיתי שהאב בתמונה הוא נותן הפרס לתוקף של חנין זועבי.
אני תוהה איזה דוגמה אישית נותן אותו אב לבת שלו ,ומה הוא מלמד אותה?
שיש לתת מתנה למי שתוקף פיזית אשת ציבור, חברת כנסת, כאשר הוא לא מסכים עם דעותיה?
שרצוי לפגוע מילולית ולהכתוב הערות פוגעניות על צורתה החיצונית של אשה שמחתה על כך?
הבת של אותו גבר שכתב לי לומדת כבר מגיל רך שזה לגיטימי להתמקד בגופה של אשה ולא בגופו של עניין. יותר מזה, היא רואה שאבא שלה לא מכבד נשים ואפילו בז להם
לכבוד יום האב אני מאחלת לכל ילדה שיהיה לה זכרון מחזק ומעצים של אביה, ומזכירה לאבות שיש להןם אחריות מיוחדת לתת דוגמה אישית של התנהגות מכבדת לבנות ולנשים.

Sunday, June 19, 2016

לכבוד יום האב: האב כמורה



מילדותי בשנות ה50 המאוחרות בישראל אין לי כלל זכרונות מאבי. הוא היה תמיד בעבודה. אמי ואחי הגדול היו אחראים על החינוך שלי. את אבא שלי הכרתי רק בבגרותו. ספרי ילדים ושבועונים מאותה תקופה מספרים סיפור דומה לשלי, האב לרוב נעדר אם באופן פיזי בעבודה, או רגשית. תמונות מאותן שנים מראות את האב בביתו, יושב מרוחק כשעיתון מפריד בינו לבין משפחתו.
נראה שבשנות ה50 אבות פונקו על ידי משפחתם. לא דרשו מהם מאומה אבל הם קיבלו הרבה כבוד. בשנות ה80 המצב כבר היה אחר, וכפי שמעיד סיפור יום האב, בעלי היה אב מאד:
הכל התחיל בפרויקט בית בובות שבעלי ובנותי טרחו יחדיו בבנייתו במשך זמן רב. לבסוף הבית הושלם והגיע הזמן לרהט אותו.
הוא ביקש מהבנות לערוך רשימה של הריהוט הנחוץ לחדרים השונים. רשימת הבקשות שלהן היתה ארוכה מאד, הכל היה נחוץ, ועל שום דבר לא היה ניתן לוותר.
בעלי אמר: ״זאת רשימה מעולה, אנחנו נשלם חצי ממחיר הרהוט שתבחרו.״ הוא הכריז זאת בחגיגיות כאילו התכוון להעניק להן פרס יוקרתי, ומבחינה מסוימת זה היה נכון, אבל הבנות לא היו מוכנות לתגובה כזאת, הן היו בטוחות שאנחנו משלמים על הכל.
אני הופתעתי כמוהן, בעלי לא טרח ליידע אותי על תוכניתו, כנראה כי חשש שאתנגד. ובאמת למרות שלא אמרתי מאומה ועמדתי לצידו חשבתי בסתר ליבי שקצת מוקדם לקצץ את הכנפיים של ילדות בגיל 7 ו8. הן כל כך התלהבו מהפרויקט המושלם וציפו להנות מאין סוף האפשרויות הגלומות בעיצוב פנים.
זה לא שחבל היה לו להוציא כסף על הריהוט, להיפך, כמונו גם הוא התרגש מהפרויקט המוצלח. בדיעבד אני מבינה שזה היה צעד גאוני. הוא ניצל את ההזדמנות ללמד את הבנות מהו כסף: ערך, סולם עדיפויות, אחריות, ואפילו סבלנות.
הבנות מצידן אפילו לא התמרמרו. הן רק עשו חשבון כמה כסף הן מוכנות להוציא והגישו רשימה חדשה.
כפרופסור לניהול וכאב הוא רצה ללמד אותן את נושא ״בעלי העניין,״ במקרה שלהן אם הן רצו משהו היה עליהן לנקוט בפעולה. זה גם שעור שאיפשר להן לגדול: הן חסכו כסף לקנות ריהוט נוסף והכינו קישוטים בעצמן. בית הבובות הפך ליותר משמעותי ויקר ערך כיון שאנחנו ההורים התאפקנו ונמנענו מלקנות את הכל בבת אחת.
בעלי האמין שחשוב שילדים ילמדו מוקדם על כסף, וכך יגדלו להיות בוגרים אחראים. אבל הוא היה יכול ללמד את בנותיו שיעור כזה רק כיון שהיה קרוב אליהן ועבד איתן יחד. אמנם לאבא שלי היו חיים הרבה יותר שקטים בבית, אך אני מרגישה שכיון שהיה לא מעורב, הוא הפסיד המון.

http://blogs.timesofisrael.com/for-fathers-
day-the-father-as-a-teacher/