Monday, May 30, 2016

היום לפני 54 שנה: הוצאתו להורג של אייכמן וגם על טרגדיה אישית



ה31 במאי 1962 יזכר בתולדות עמנו כיום שבו הצורר הנאצי אדולף אייכמן נתלה. הוא הפושע היחיד שנידון למוות בישראל בכל הזמנים.למרות שהמשפט זכה לסקירה תקשורתית רחבה, אני הייתי עדיין ילדה ולא זוכרת דבר. במשך השנים הזדמן לי לצפות בסרטים וצילומים מהמשפט, אך מעולם לא ראיתי את העיתונים מזמן המשפט.
לכן זה היה ממש מפתיע להכנס לקפה ברחביה בירושלים ולראות את כל הקירות מכוסים בעיתונים ישנים. בדיקה מדוקדקת העלתה שהם ממאי 31 וה1 ביוני 1962. כותרת אחת, באנגלית, הכריזה שאייכמן יוצא להורג באותו יום, ומעריב הודיע לקוראים שעפרו של אייכמן כבר פוזר בתחום הבנלאומי בים התיכון.
אך דבר נוסף משך את תשומת ליבי,מודעת אבל שהופיעה בחלק התחתון של הדף הראשון באחד העיתונים. לפתע הבנתי שאני מכירה את השם. זאת היתה מודעת האבל על מות אמו של בן כתה שלי בבית הספר היסודי בחיפה אשר מתה לאחר הלידה, אני זוכרת אותו היטב, כל הבנות אהבו אותו. הוא היה נעים הליכות ויפה תואר. כיון שהצעירה שנפטרה היתה גם בתו של מדינאי ידוע, שר המשטרה המכהן בכור שלום שטרית ( 1895--1967) המודעות הופיעו בעמוד הראשי של שני העיתונים.
זה היה מפחיד, לא ציפיתי למצוא דבר כה אישי ואמיתי על קירותיו של בית קפה וראיתי בזה משהו סימלי, כאילו העבר מנסה לומר לי משהו חשוב שעלי לפענח. יש לי הרגשה שזה קשור בזכרון קולקטיבי ואישי.
באותו הזמן הארץ כולה רחשה סביב משפט אייכמן והדחיות והערעורים והמוות המתקרב. זה היה נסיון להתחיל להתמודד עם השואה ולמצוא דרך להשיג סוג של צדק. באותו זמן, ללא אזהרה, התרחשה טרגדיה פרטית ששנתה לעד את עולמם של בן כיתתי ומשפחתו.
באופן מוזר וקצת חולני זה היה מעניין לבהות בעיתונים הישנים ולקרוא את הפרטים של מה שקרה אחרי המשפט. מעריב אפילו פירסם את סיפורו האישי של מי שהיה עד לתלייתו של אייכמן ברמלה. אבל מבחינה רגשית, אפילו כל אותם פרטים השאירו אותי שוות נפש ומרוחקת.
מצד שני לראות לראשונה בדפוס את שם אמו של חברי לכיתה גרם לי לבכות. הבנתי שכשפגשתי אותו בפעם הראשונה זה היה זמן מאד קצר לאחר מות אימו. חשבתי על הילדים שהתייתמו, על האב שהפך לאלמן ועל ההורים שאיבדו את בתם בגיל כה צעיר.
אפילו לאחר 54 שנים עדיין יותר קל לי להתאבל ולבכות על טרגדיה אישית מאשר לנסות להתמודד עם האסון הבלתי מובן שקרה לנו בשואה.

54 Years Ago Today: Eichmann's Execution And A Personal Tragedy

May 31,1962 will remain in our nation's history as the day when the Nazi criminal Adolf Eichmann, the only person ever to be sentenced to death in Israel, was hanged. Although the trial had prominent media coverage, I was too young to remember anything. Throughout the years I have seen photos and footages from the trial, but I never got to see the newspapers from that time.
Thus, I was quite surprised when I entered a small café in Rehavia, Jerusalem, where all the walls were covered with old newspapers. A closer look revealed that they were from May 31st, and June1st, 1962. One headline, of the English newspaper, announced that Eichmann was to be executed on that day, and the Hebrew Ma'ariv notified the readers that his ashes have already been scattered in international waters of the Mediterranean.
But something else caught my attention: a death announcement, at the bottom of the front page in one of the newspapers. It suddenly dawned on me that I knew that name. It was the obituary of the mother of a classmate, in my elementary school in Haifa, who died at childbirth when he was only eight year old. I remember him well, he was loved by the girls because he was sweet-natured and very handsome. Since the young woman was also the daughter of the prominent statesman, the Minister of Police at that time, Bechor-Shalom Sheetrit (1895-1967), her death notice appeared on the front page of the two papers, and one of the obits was issued by the Israeli government.
It was startling: I didn’t expect to find something so personal and so real on the walls of a café, and found it to be symbolic. It was as though the past was telling me something significant, which I have yet to decipher.  I have a feeling that it has to do with collective and personal memory.
At that time the whole country was preoccupied with Eichmann’s trial, and the imminent execution, attempting somehow to start dealing with the Holocaust and to find ways to achieve some justice. But all the while, without warning, a private tragedy had occurred that forever changed the world of my friend and his family.
In a strange morbid way it was interesting to look at the old newspapers and to read about the aftermath of Eichmann’s trial. Ma’ariv even included  a personal account of someone who had witnessed the hanging in Ramla. Still, emotionally, even those details  left me quite detached.
On the other hand, to see the name of my friend mother’s in print for the first time made me so sad and my eyes filled with unexpected tears. I realized that I met my classmate, for the first time, only a short time after his mother died. I thought about the  orphaned children, the father who remained a widower, and the parents who lost their daughter at such a young age.
Somehow even 54 years later it is still easier, for me, to grieve over this personal tragedy than to come to terms with the momentous tragedy that had happened to my people in the Holocaust.
The essay appeared in the Times Of Israel

Saturday, May 28, 2016

שכנים טובים, או עיתונאית צעירה מאום אל פאחם





לפני זמן מה נסעתי עם שני חברים מאנגליה לבקר בכינרת. בדרך עצרתי בתחנת השירות בכביש 6 למלא דלק. כשהשתלבתי עם כביש 65 לכיוון עפולה, הרגשתי שיש בעיה במכונית ואכן זמן קצר לאחר מכן נעצרה וסרבה לזוז.
זאת היתה מכונית חדשה ופתאום הבנתי שכנראה נעצרה כי מלאתי את המיכל בטעות בדיזל.
המקום בו עצרתי היה מאד מסוכן: השוליים היו צרים, ומכוניות חלפו שם במהירות עצומה. לא ידעתי מה לעשות. נשארתי בתוך המכונית עם האורחים וניסיתי לחשוב מה הלאה.
לפתע נעצרה לפני מכונית וממנה יצאה בחורה צעירה וצעדה לעברי. היא שאלה אם אנחנו בסדר. אמרתי לה שאני מחכה לגרר. היא סיפרה שהיא עיתונאית מאום אל פאחם ובמקרה היתה בסביבה כיון שכיסתה תאונה שקרתה שם.
היא שאלה אם היא יכולה לעזור לנו. לקח לי רגע להתעשת וסיפרתי לה שלא נעים לי שהאורחים שלי, התיירים, מחכים במכונית במקום לראות את הארץ. שאלתי אותה אם תסכים לקחת אותם איתה חזרה לאום אל פאחם שם יוכלו לטייל עד שאתפנה. היא נענתה ברצון ונסעה משם עם שני אורחיי.

כפי הנראה העתונאית חשבה שלטייל באום אל פאחם לא יהיה מספיק מרגש לתיירים מלונדון ולכן הדגימה להם מה זאת הכנסת אורחים. כיון שסיפרו לה שאחד מהם הוא מורה בתיכון היא לקחה את אורחיה לבית הספר בישוב שם נפגשו עם המנהל שסייר איתם בבית הספר, לאחר מכן הם אכלו צהרים במסעדה. כששוב התראינו כולנו, אחר הצהרים, זה היה במתנ״ס שם נפגשו עם עוד כמה מתושבי העיר.
לפנות ערב המשכנו לכנרת ולגליל, אך הביקור הקצר באום אל פאחם הפך לאחת החוויות המענינות ביותר בחופשה של אורחיי בישראל.
מאד התרגשתי מהנדיבות והנועם של העיתונאית, אך לא הופתעתי. הצעת העזרה שלה היתה ספונטנית וכנה וקל היה לי לקבל אותה. ידעתי בליבי שהיא תדאג לאורחים שלי. הם מצידם חשו בביטחון שלי ונסעו ללא היסוס עם מישהי זרה להם לחלוטין.
כעת, בעיצומו של קונפליקט ומשבר אמון, כשהיחסים עם שכננו הפלסטינים כה מדורדרים, אני נזכרת באותו יום בו אשה צעירה מאום אל פאחם נחלצה להצלתי ומתמלאת בכל זאת בתקוה.
כמעט כל אחד מאיתנו כאן בישראל יכול להזכר בסיפור דומה: זאת המציאות שלנו, וזאת גם המשמעות של לחיות בחברה מתורבתת ואנושית.
אסור לנו לתת לקיצונים (משני הצדדים), ולפוליטיקאים ציניקנים הפורחים ומשגשגים על שנאה ונקמה לוותר על זכותנו זאת. אל לנו להרשות להם לשכנע אותנו שאין באפשרותנו לקיים יחסי שכנות טובה עם אלו הגרים בסמוך אלינו.

Monday, May 23, 2016

הנחמה שבהכחשה




לפעמים אני שומעת אנשים אומרים על אדם מסוים שהוא או היא  נמצאים בהכחשה גמורה. גם אותי הם בודאי תארו כך רק לפני שנים מעטות. הם לא יכלו לדעת, אבל הכחשה היתה אז בשבילי הכרחית כדרך  חיים וצורת התמודדות.
לאחר שבעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4 ושמע מהאונקולוג את האמת המרה,  החלטתי לשים ידע זה בצד. בעוד שבחיינו הרגילים לפני המחלה תמיד התכוננו ולמדנו  כל תוצאה אפשרית, הפעם החלטנו להרפות. עדיף היה לחסוך זאת מעצמנו ובמכוון חסמנו את החשיפה שלנו לאינפורמציה. היה לנו ברור ששום דבר טוב לא יגיע מחזית זאת.  
מדהים איך הנפש נענית בשמחה לשתף פעולה עם החלטות כאלו. למרות ששמעתי במו אזני שלבעלי נותרו רק 9 חודשים לחיות, לא הקשבתי. חזרתי וסיפרתי לעצמי שהוא חזק וצעיר ויכול להחלים. בנוסף, הרופאים שתלו במוחנו מסרים מרגיעים, או אולי רק חשבנו ששמענו אותם. אמירות כמו: ״אתה נראה טוב״ תורגמו על ידינו ל״טיפול משפיע״ או ״הוא יכול לגבור על המחלה.״
רק לפני ימים אחדים פגשתי חברה החווה כעת הכחשה גמורה של בת משפחתה. השיחה איתה הציפה אותי בזכרונות ממחלתו של בעלי. נראה לי שלמרות שלאחרים היה קשה, ואולי גם כואב לצפות ברמיה העצמית שלי, בחירה זאת הפכה את חיינו לטובים יותר. מבחינה מסוימת זה היה כמו להיות מאוהבים, נכנסנו לבועה ולא איפשרנו לעולם החיצוני להכנס. בפנים היינו בטוחים, פעילים ואפילו עליזים כיון שהיו גם הרבה רגעים שמחים בחודשים האפלים הללו.
אבל קרה גם שהמציאות סרבה לשתף פעולה, למשל כשבעלי רצה לדבר. אז היה עלי להקשיב באמת ואפילו כתבתי מה שאמר במחברת מיוחדת. איכשהוא לכתוב הפך את הכל לקצת פחות מאיים,  כאילו אני מתעדת את חיינו לאיזה צורך עתידי.
חברה אחרת סיפרה שכשבעלה היה חולה אנוש היא ידעה שהוא נוטה למות ולא היתה מסוגלת להכחיש זאת. נראה לי שהכרה כזאת יכולה להקל על הפרידה, על קבלת האובדן שיגיע,  וגם על רעיון היום שאחרי. אני בחרתי לא לעשות זאת.
התובנה היחידה שיש לי מהתקופה הנוראית הזאת היא שאם את אנרגטית ומלאת תקווה זה לא סימן  שאינך מכירה במציאות. זה רק אומר שבינתיים לא נוח לך לטפל בה או להתייחס אליה. בקיצור יש זמנים שעדיף לנהוג בהם בטכניקת סקרלט אוהרה מחלף עם הרוח, ולומר ״אני אחשוב על זה מחר.״

החיים מאחורי המחיצה בנשף הסיום של הפקולטה למשפטים:




הבקשה של הסטודנטיות הדתיות בפקולטה למשפטים לרקוד מאחורי מחיצה בנשף הסיום אינה אבסורדית כלל אם לוקחים בחשבון את הקשר רב השנים בין הנשים הרוקדות והגברים שצופים בהן.
במשך ההסטוריה, בתרבויות רבות נשים רקדו כדי לענג גברים. אפילו באזור שלנו במזרח התיכון הקונסרבטיבי, באופן מסורתי, נשים הופיעו בריקודי בטן לפני גברים. כך שזה לא מפתיע שסטודנטיות דתיות מרגישות שהדרך היחידה בשבילן לחמוק ממבטיי הגברים היא להתחבא מאחורי המחיצה.
אך ריקוד היא לא הפעילות היחידה שגורמתלנשים להרגשת אי נוחות כשגברים בסביבה.
זה סוד ידוע שנשים רבות לא מרגישות בנוח לאכול בנוכחות גברים, אפילו אם אותו גבר הינו בן זוגם. לשם כתיבת הפוסט קראתי מאמר שהציג נתוני סקר של יותר מ5000 נשים. מסתבר שיותר מ60% מהנשים, בתוך מערכת יחסים, לא מרגישים נוח לאכול בנוכחות בני זוגם.
נשים נפגשות לעיתים מזומנות עם חברותיהן על מנת לאכול יחדיו. אני לא בטוחה אם זה משום שגברים נוטים להעיר לנשים על מה שהן אוכלות, או על כמה הן אוכלות. ואולי הן מרגישות נינוחות יותר עם חברותיהן כך שהן יכולות להזמין ולאכול כל מה שהן רוצות.לאמיתו של דבר אני ממש לא צריכה את הסקר, ראיתי את זה קורה פעמים רבות עם חברותי.

אבל מה שנשים במיוחד לא סובלות במיוחד בגיל המבוגר זה להסתובב בבגד ים היכן שנמצאים גברים. לא מדברים על הנושא הזה מספיק בפומבי, אך שמעתי את חברותי הנשים מדברות על כך ששנים הן כבר לא היו בים, או שהן כבר לא הולכות לבריכה. מנסיון אישי אני יודעת שלא נעים לי ללבוש בגד ים.
ליום ההולדת ה60 הזמנתי 60 מחברותי למסיבה בבריכת מים חמים. כמעט כל האורחות הסכימו ללבוש בגד ים ולהכנס למים. זאת היתה חויה נפלאה שלא היתה מתאפשרת אם היו גברים בסביבה.
אני מרגישה שבמקום לשכנע את הנשים שמסרבות לרקוד, לאכול, או לשחות ליד גברים שהן צריכות לעשות מאמץ למען המאבק הפמיניסט, יהיה חכם יותר לעודד אותן ולכבד את רצונם להנות מההנאות הפשוטות האלו בחברתן של נשים אחרות.
הרעיון של מחיצה פיזית באמצע המתחם הציבורי של נשף הסיום של הפקולטה למשפטים לא נראה לי. אך אני כן מאמינה במחיצה מטפורית. הנשים הדתיות שבקשו מחיצה הרי לא ירקדו בלעדיה. זאת זכותן לחלל משלהן, שיהיה להן מקום בטוח בו תהיה מוסיקה והן תוכלנה לרקוד בחופשיות ובשמחה. אולי הן אפילו תובלנה סגנון חדשני ונשים אחרות תהיינה אמיצות מספיק כדי להצטרף לריקוד

Life Behind The Partition Of The Law School Graduation Gala

The request of the religious women law students at the Hebrew University to dance behind a partition during the graduation gala, is not that absurd if we take into account the long and established connection between women who dance and the men who are there to watch them.
In many cultures throughout the generations women have been dancing for the enjoyment of men. Even in our part of the world, in the conservative Middle East, belly dance has been traditionally performed for men. Thus it is not surprising that the religious law students feel that the only way for them to avoid being watched by men is to hide behind the partition.
Dancing is not the only activity that could make women feel self-conscious when there are men around,
it is a well-known secret that many women are not comfortable eating with men, even if they are their partners. For the purpose of this post I read an article that quoted a survey of more than 5000 women that found that More than 60 per cent of women in relationships do not feel comfortable eating in front of their partner.
Women often get together for the purpose of sharing a meal together with their friends. I am not sure whether it is because some men tend to comment on what women put on the plates, the amount they eat, or that they feel more relaxed around women and they can really eat what they want. Actually I don’t need the survey, I have seen it often enough with my own friends.
But, what most women truly dislike, especially as they get older, is to walk around in their swimming suits around men. This topic is not sufficiently discussed much in public, but I heard my female friends say that they haven’t been to the beach in ages, or that they no longer go to the pool. I know from experience what they mean as being in my swimming suit makes me feel really uncomfortable
So for my 60th birthday, I invited 60 of my good women friends to a swim party at a nearby thermal pool. Almost all the guests agreed to take their clothes off and get into the water in their swimming suits. It was a wonderful experience that would not have happened if men had been around.
I feel that instead of convincing women, who refuse to dance, eat or swim around men, that they should make an effort in the name of the Feminist cause, it is much wiser to support them and respect their wish to enjoy those simple pleasures in the company of other women.
I don’t like the idea of a physical partition in the middle of the public space at the Law school gala, but I believe in a metaphorical partition. The religious women who requested a partition would not dance without one. It is their right to have their own space, a safe place, where they can have music and the privacy to dance freely and happily. Perhaps they would even be trendsetters and other women will be brave enough to join their dance.
 The essay appeared in the Times Of Israel

Wednesday, May 18, 2016

חבר בעת צרה: סרטן והחברים שנעלמו





פיסקה קצרה במאמר מאת סוזן גובר שקראתי בניו יורק טיימס (מאוגוסט 6, 2015) עוררה אותי למחשבה על ציפיות מחברים.
״אני נעזרת בקבוצת חברים נפלאים ולהם אני אסירת תודה. יש כמה מהם שנמצאים איתי ושעוזרים לי בשעת הצורך. אבל נדהמתי מאותם אלו שפשוט נעלמו. אולי הצרכים שלי מעיקים מידי, ואולי נידמה שאין להם סוף. אולי אותם אנשים מרגישים קושי, אולי הם פוחדים, או פשוט טרודים בעניינם. כשהצרות יחמירו, האם העזרה תיקטן?״
החויה של גובר עם חבריה דומה לשלי. כשבעלי חלה חברים רבים טלפנו לשאול לשלומינו והציעו עזרה. הם הגיעו לבקר וחשבו על דרכים יצירתיות להקל עלינו. למשל, כמה עמיתים של בעלי מהאוניברסיטה הגיעו  אלינו ולקחו אותו לשבת בים. הוא נהנה מתשומת הלב.  כאדם מופנם הוא לא היה רגיל להיות במרכז,  ופעמים אחדות בזמן המחלה אמר כי הוא מוקיר תודה  לסרטן שאיפשר לו להרגיש  נאהב על ידי חבריו.
אבל גם אנחנו נדהמנו מאותם חברים שפשוט נעלמו. סוזן גובר לא בטוחה מהי הסיבה,  אבל היא מנסה להסביר את התנהגותם של אותם חברים בכך שהיא מתמקדת בצרכים שלה ובבעיות שלהם. גם אני ניסיתי לא להיות שיפוטית  ולהבין את הקשיים שלהם, אך בכל זאת, בזמן המחלה וזמן רב לאחר מות בעלי, כעסתי על הבגידה שלהם והרגשתי פגועה. 
במשפט האחרון סוזן גובר מביעה את חששה שחבריה יעלמו לגמרי כאשר ממש תזדקק להם. מבחינה זאת היה לנו ״מזל״  מחלתו של בעלי היתה קצרה וכל מה שרצה מחבריו היה חום אנושי. אך היום כשסרטן הופך למחלה כרונית הצרכים של החולה גדלים ואיתם גם הלחץ על האנשים הקרובים.
חברתה הטובה של אמי שחגגה לא מכבר את יום הולדתה ה99 סיפרה לי שלאחר שעברה ניתוח כואב ומסובך נדרה נדר לא להתלונן כיון שידעה מנסיון אישי שאנשים מתרחקים מהמתלוננים.  מאותה סיבה היא גם לא בכתה בפומבי לאחר מות בעלה.
כללי ההתנהגות שהיא כפתה על עצמה משמעותיים,  ואכן חולים ומתאבלים חייבים לעיתים קרובות לעשות מאמץ מיוחד כדי להקל על הטיפול בהם. אבל מה בקשר לכללי ההתנהגות של אותם חברים שנעלמו? מדוע הם לא עושים מאמץ להתבגר?
יש משהו משמעותי יותר מכללי התנהגות. למרות שהתנך לא מורה לנו ספציפית לעשות ביקור חולים וניחום אבלים, הנושא נדון בתלמוד והפך למצווה. יתכן שבתקופת התנ״ך חברי הקהילה לא ביקרו את החולים מפחד הידבקות. האינסטינקט הבסיסי של הישרדות הוא אנושי, אך בעוד שיש כאלו שמשותקים מהפחד, רובנו מתגברים עליו בעזרת הגיון וחמלה.

סוזן גובר מוקירה את חבריה הטובים שעוזרים לה אך בכל זאת בחרה לקרוא למאמר שלה ״לחיות עם סרטן: בודדה כרוח רפאים,״ זאת גם ההזדמנות  להזכיר לאלו שנעלמו כיון שקשה להם מידי להיות נוכחים,  שהחיים קשים בהרבה לחולי הסרטן.

איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה:



לאחר שהייה של כ15 שנה בארה״ב שם מימשנו את החלום האמריקאי: משפחה, כלב ובית בפרוורים, חזרנו לתל אביב. שנים אחדות גרנו בדירה פצפונת בצפון הישן. המיקום היה מושלם, אך שוב הרגשנו כמיהה למרחבים האמריקאים והיה לנו קשה עם הרעש וזיהום האוויר.
אלו היו שנות ה90 בהן רבים מחברינו עזבו את העיר לטובת מקומות עם בתים צמודי קרקע וגינה, והבטחה לאיכות חיים טובה יותר. הפתרון הופיע בדמות אורנית, ישוב קהילתי מקסים המרוחק 28 דקות במכונית מתל אביב, השוכן בפאתי גבעות השומרון, וגובל בכפר קאסם מול ראש העין. כשביקרנו באזור בפעם הראשונה, ראינו, קילומטרים אחדים מזרחית לישוב, עמדת גבול מאוישת בחיילים. מכאן הבנו שאורנית נמצאת בתוך הקו הירוק.
זמן קצר לאחר מכן מצאנו בית בחלק המערבי של אורנית. המוכרים, משפחה נחמדה עם שתי בנות, מאד דומה לשלנו, נשארה לגור בצד השני של הדו משפחתי. נפגשנו במשרד עורכת הדין לחתום על המסמכים, ולתדהמתנו גילינו שהתחייבנו לקנות בית בהתנחלות. הסתבר שלמרות שאכן אורנית שוכנת על הקו בירוק, זאת בכל זאת התנחלות.
אפשר להסביר את חוסר הידע שלנו בכך שאלו היו הימים שלפני האינטרנט. בנוסף נעדרנו מישראל שנים רבות, לא הבנו את רזי הכיבוש ולא ידענו מה לשאול. ראינו את עמדת הגבול המרוחקת מהישוב והסקנו ששם הוא נמצא. בנוסף, לאחר שהמוכר הנחמד הסביר לנו בפירוט שהבית הספציפי שלנו הוא בצד הישראלי של הקו הירוק, הסתפקנו בתשובה ולא עלה בדעתנו לערוך תחקיר נוסף בטרם הקניה.
קנינו את הבית ב1998 אך עברנו אליו רק בקיץ 2000 זמן קצר לפני פרוץ האינתיפדה השניה. גרנו באורנית 7 שנים. למרות שאהבתי את הבית והקהילה הרגשתי אי נוחות וצורך להצטדק על כך שאני גרה בהתנחלות.
במשך שנים רבות' בארה״ב ובישראל' התנדבתי בבתי ספר. הצעתי להתנדב גם בבית הספר בכפר קאסם, אך למרות שתמיד התקבלתי בברכה בחנויות בעיירה, הצעת ההתנדבות שלי נידחתה.
בדומה, גם רציתי להשתתף בפעילויות גבעת חביבה הסמוכה לאורנית, אך נדחיתי כיון שאני מתנחלת. כששוחחתי עם המארגנים הישראלים והפלסטינים והסברתי שחשוב לשלב ולהכליל במאמצי השלום הישראלים ופלסטינים אנשים מכלל הציבור, הם הסכימו איתי בנימוס אך לא קיבלו אותי לפרויקט.
חבל, גם בין המתנחלים ישנם כאלו שתומכים בשלום ורוצים להיות מעורבים בפעילויות. רבים מחברי באורנית אמרו לי שבשביל שלום יתפנו ברצון.
בסופו של הסיפור, גבעת חביבה נשארה בשבילי סמל לנוקשות וחוסר הסובלנות של השמאל. קשה לי לשכוח את ההשפלה שהרגשתי כשהתייחסו אלי כאויבת השלום. שמאלנות מגיעה בדרגות ובגוונים שונים ומחנה השלום הוא קטן. אם אכן רוצים שלום אין באפשרותו של השמאל להתנהל כמועדון אקסקלוסיבי שמשאיר מישהו בחוץ.

Monday, May 16, 2016

ב16 במאי 1948 נולדה מדינת ישראל



ב16 במאי 1948 נולדה מדינת ישראל. בחיי אנוש זה כבר גיל שניתן לעשות בו חשבון נפש וסיכומים, להתבונן מחדש על ההשגים האישיים ולעשות תוכניות לשארית החיים. אני לא חייבת להרחיק לכת בשביל ההשוואה זאת, אחי המבוגר ממני ב7 שנים בן 68 ואני תמיד זוכרת את יום הולדתו בהקשר לזה של מדינת ישראל.
השנים הראשונות בחייו של אחי היו שנות הצנע, באותה תקופה כדי להתגבר על המחסור, ממשלת ישראל נקטה מדיניות של הקצבה. הורי, יחד עם כלל האוכלוסיה הבוגרת של המדינה, נרשמו בחנות מסוימת ונמסר להם פנקס עם נקודות כדי לקנות את מוצרי היסוד. בעלי החנויות קבלו את האספקה שהספיקה רק לאלו הרשומים.
היו אלו זמנים קשים והורים עבדו קשה לפרנס את
משפחתם. אמי סיפרה לי ששכן שלנו, שהכרתי כנעים הליכות, סטר פעם לבנו מתוך תסכול כי הקטן סירב לאכול כבד עוף וזרק את הצלחת על הרצפה. היא לא סיפרה לי על אותו אירוע כדי להשמיץ את השכן אלא להדגים את דרגת התיסכול של ההורים באותה תקופה.
לא נראה לי שנגרמה להורי טראומה מתקופת הצנע, הם היו צעירים וכולם מסביבם היו עניים. אני יודעת שאבי סירב לקנות בשוק השחור, אבל אפילו אלו שקנו בו אוכל מיוחד צרכו אותו בצנעה בביתם.
בכל זאת תקופת זאת השפיעה מאד על חיי הורי, והם אף פעם לא התייחסו לזמנים הטובים שהגיעו אחר כך כמובן מאליו. הם לימדו אותנו לסיים את כל מה שבצלחת, בצורה מילולית ומטפורית. הם היו צנועים וחסכנים וחינכו אותנו לא להיות בזבזנים וחמדנים.
אני מאמינה שהערכים שספגנו בבית הורינו השפיעו על החלטת אחי לבחור בקריירה בשידור הציבורי ועלי לעסוק בהוראה.
ביום ההולדת ה68 של ישראל, אני חושבת על בנימין נתניהו הצעיר ממדינתנו בשנה אחת. הוא נולד בישראל בשנת 1949. למרות שכמו אחי גם הוא נולד בתקופת הצנע, הוא מעביר את כל חייו בפיצוי עצמי על ילדותו העשוקה.
אני שואלת את עצמי אלו ערכים למד נתניהו בבית הוריו, איך קרה שגדל להיות אטום וחסר לב לסבל העניים והמקופחים וכלל לא מטריד אותו לחיות בראוותנות ובחוסר אחריות ולבזבז הון על חשבון המדינה ומשלמי המיסים.
ישראלים אחרים בגילו של ביבי נתניהו מקבלים 2000 ש״ח כקיצבת זקנה. הוא ואשתו משלמים, כל אחד, כפול מזה על משלוחים הביתה ממסעדות.
היום ה16 במאי 2016, 68 שנה להולדת המדינה אני סקרנית לדעת מה ראש הממשלה מר בנימין נתניהו מחשיב כהישגיו האישיים, אבל גרוע מזה, אני ממש מודאגת איזו מן מורשת הוא מתכנן להשאיר לנו בלכתו.

http://blogs.timesofisrael.com/on-may-16th-1948-the-state-of-israel-was-born/

On May 16th 1948 The State of Israel Was Born

On May 16th, 1948, the state of Israel was born. In people’s life this is an age when a person could reflect back on his/her life, consider the personal accomplishments and plans how to lead the rest of his life. I don’t have to look far to make this comparison, my brother, who is 7 years older than me, is 68 and I always remember his birthday in connection with that of the state of Israel.
The first years of my brother were the years of austerity when to deal with the shortages, the Israeli government instituted a system of rationing. To buy most rationed items, my parents, along with the rest of the adult population, had to register at chosen shops, and were provided with a ration book. The shopkeepers were supplied with enough food only for registered customers.
Those were difficult years, and it was a struggle for parents to provide for their families. My mother told me that our neighbor, normally an even tempered gentleman, slapped his son once, in frustration since the little one refused to eat chicken liver and threw the plate on the floor. She didn’t tell the story in order to disparage the father, but to demonstrate the level of exasperation of most parents at that time.
I don’t believe that they were traumatized by the times of austerity, my parents were young, and besides, at that point almost everyone else was as poor. I know that my father refused to buy anything on the black market, and even those who bought special food illegally usually consumed it quietly at home.
Still the time of austerity affected the rest of my parents' life and they never took for granted the good times which followed. They taught us to finish everything on our plate, literally and metaphorically. They were frugal and raised us not to be greedy or wasteful. I believe that the values which we learnt at home influenced my brother’s choice to spend his career in public television, and mine to become a college teacher.
Thinking of the age of Israel, another name comes to mind, a man who is only a year younger than our state. The prime minister Benjamin Netanyahu was born in Israel in 1949. Although, like my brother, he was born at the time of the austerity, he spent the rest of his life compensating himself for the hardship of those early years.
I have to ask myself what are the values that Netanyahu learnt at home, as he grew up to be callous to the suffering of the poor and the disadvantaged, and thinks nothing of leading an extravagant lifestyle at the expense of the state of Israel and the tax payers.
Other Israelis who are Bibi’s age only get 2000 NIS as their social security allowance. Benjamin Netanyahu and his wife, each, spend double that amount on take-out food from restaurants
Today on May 16th 2016, 68 years after the birth of the state of Israel, I am curious to know what does our prime minister Benjamin Netanyahu consider as his personal accomplishments, but worse, I worry what kind of legacy he plans to leave behind.
 The essay appeared in the Times Of Israel

Tuesday, May 10, 2016

הנרטיב של הדור שלי: מלחמת יום כיפור



בקיץ 1974 כ9 חודשים לאחר מלחמת יום כיפור הכרתי את האיש הצעיר שהפך להיות בעלי. כשפרצה המלחמה הוא היה כבר בחופשת שחרור. כיון שהיה חובש קרבי וידע שצריכים אותו בחזית ניסה בכל הכוח להצטרף לכוחות. אך אמרו לו: אנחנו מנצחים, לא צריך אותך.
בסופן של דבר הצליח לחזור לחזית, אבל הקרבות הקשים כבר הסתיימו. הוא היה אחד מברי המזל. לחברים אחרים מבני מחזור שלו היה נסיון רע מאד. חמישה תלמידים מהמחזור שלו בבויאר נהרגו. ביניהם היה דוד מוסקוביץ, חבר טוב של בעלי. שמו עלה לעיתים קרובות, במיוחד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. אני זוכרת ששמעתי שהתחתן ולא שמר על קשר.
רק לאחרונה שמעתי שזמן קצר לאחר שנהרג, במאי 1974, נולדה לאשתו תינוק. בגיל 40 יצאה, אותה בת,למסע לגלות את האבא שלא הכירה. היא ראיינה כמה חברים בויאר וביום שבת האחרון נפגשנו קבוצת חברים כדי לצפות בסרט שיצרה ״טל מחפשת את אבא.״
טל ראיינה בני משפחה וחברים, ובעזרת צילומים וראיונות הצליחה לברוא תמונה מלאת חיוניות של אביה הצעיר. הסרט מראה אותו מזמן היותו ילד קטן בצ'כוסלובקיה ועד לשרותו הצבאי. הוא עלה לארץ עם אמו ואחותו . הוריו היו ניצולי שואה ואביו נפטר כשדוד היה בן 5 בתאריך יום הולדתו. אביו היה בן 32. המשפחה גרה בדירה פצפונת בעיר גנים, שכונת עולים בירושלים. דוד היה נער סקרן, אהב צילום, מתמטיקה ומוסיקה. רוב חבריו היו גם עולים חדשים, שהתגוררו בתנאים דומים לשלהם.
החלק השני של הסרט עוסק במלחמת יום כיפור. טל הצליחה למצוא את נהג הטנק שהיה בצוות של אביה. היא הודתה לו על שנשאר בחיים כך שיכול היה לספר לה על שעותיו האחרונות של אבא שלה, היתה לי צמרמורת.
בעצרת הגבורה והזיכרון של השריון בשנת 2013, טל היתה הדוברת. היא סיפרה לנוכחים: ״אבא שלי לא היה שם כשנולדתם, הוא לא החזיק את ידי ביום הראשון של כיתה א׳, הוא לא הזיל דמעה בלשכת גיוס, וגם לא מסר אותי בחופה, אבא שלי נתן לי חיים. היום אני יודעת שאת שלו הוא נתן כשהוא מוקף בטובים שבאנשים״
דוד וחבריו מבית הספר והשכונה היו עולים חדשים טיפוסיים, הם היו תלמידים טובים ועבדו קשה כדי להתקדם. הוא היה מגיע רחוק, אך ממה שראיתי בסרט, באופן מעורר השתאות דוד בכל זאת הצליח לעשות המון ב 22 שנותיו הקצרות. כשהיה בכיתה י״א ניהל עם חבר עסק עצמאי לצילום, אך יותר מזה, הוא התאהב, התחתן, עבר לגור עם אשתו בקיבוץ ואפילו זכה לדעת שהוא ואשתו יהיו הורים לתינוקת.
אני מתחרטת שלא ביקשתי את בעלי לפגוש את משפחתו של דוד. אני לא מבינה איך זה קרה, חוץ מהעובדה שהיינו צעירים, מבולבלים ומפוחדים. היום אני יודעת שהיינו בטראומה.
הקרנת הסרט היתה בשבת יומיים לאחר יום השואה והגבורה. כשהערב הסתיים ויצאנו החוצה בן זוגי העיר שבשביל הדור שלנו מלחמת יום כיפור היא הנרטיב המכריע , משמעותי אפילו יותר מהשואה, והטראומה שנגרמה בעקבות המלחמה ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. תובנה זאת מסבירה עלינו רבות



The Narrative Of My Generation Is The Yom Kippur War

In the summer of 1974, nine months after the end of the Yom Kippur War, I met the man who became my husband. When the war broke, he was already on vacation, just before his release from the army. Since he was a combat medic, he knew that he was needed in the war and kept on trying to enlist. But was told, "We don't need you; we are winning the war."
Eventually, he too was called to the front, however, by then the heavy fighting was over. My husband was lucky; other men his age had a very different experience. Five students from his year (the class of 1970) in Boyer high school in Jerusalem were killed.
Among them was David Moskowitz, a  good friend of my husband, and his name was mentioned often especially in the first years after the war. I remember my husband saying that he'd gotten married during his army service, and hadn't kept in touch.
Only recently I heard that shortly after he was killed, in May 1974, his wife had a baby daughter. At the age of 40, that daughter embarked on a journey to discover the father she never got to meet. Toward that end, she interviewed several of his friends, and last Saturday, a group of school friends from Boyer gathered around to watch the film that she had produced. The film: “Tal Is Looking for Dad” records her search and reveals the circumstances surrounding her father's death on October 8th.
Tal interviewed family members and friends, and through photos and interviews managed to create a vibrant picture of her young father. The film follows him from the time he was a young boy until his army service at the Armored Warfare. David immigrated to Israel from Czechoslovakia in 1960, with his mother and his sister. His parents were Holocaust survivors, and his father died when he was only 32, on the day of David’s 5th birthday.
They settled in a tiny apartment in Ir Ganim, a very modest new-immigrants neighborhood of Jerusalem. David was an inquisitive youth. He loved photography, math and playing the guitar. Most of his friends were new immigrants like him, who lived in apartments very similar to his.
The second part of the film is about the war. Tal was able to find  the driver of her father's  tank who told her about his  last hours. She thanked him for staying alive so that he could tell her his story. It gave me goose bumps.
At the memorial service for the soldiers of the Armored Warfare in 2013, it was Tal who gave the speech. She said, "My father wasn’t there when I was born. He didn't hold  my hand on the first day of first grade, didn’t shed a tear in the army recruiting office, and didn’t give me away at my wedding. He gave me life. Today, I know that he gave his, surrounded by the best people."
David Moskowitz and his friends from school and the neighborhood were typical new immigrants, they were good students and worked hard  in order to get ahead. He would have gone far, but, from what I saw in the film, David  managed to make the most of his 22 short years. When he was in the eleventh grade he and a friend had a photography business. Moreover, he fell in love, got married, moved to a kibbutz and knew that he and his wife were going to have a baby.
I regret not asking my husband to meet David's family. I have no explanation why we didn't,  apart for the fact that we were young, confused, and even scared. Today, I realize that we had been suffering from trauma.
The screening of the film happened two days after Holocaust Memorial Day, and on the way out, my partner commented that, even more than the Holocaust, the narrative of our generation is the Yom Kippur War. Its  trauma has gone on to affect the next generation as well. It explains a lot about our life.
The essay appeared in the Times of Israel

Sunday, May 8, 2016

תחזירו לי את יום האם



בילדותי בחיפה בשנות ה60 יום האם חל בחנוכה. עירנו היתה היחידה שהיתה רגישה לקשר ההדוק בין חגיגת האור והחיים לאמהות.
ואז לרוע המזל היום היחיד שהוקדש להוקרת האמהות הולאם והוחלף, בשם התקינות הפוליטית, ביום המשפחה. זה לא אותו דבר.
מזל שיום האם האמיתי עדיין קיים בארצות העולם. בארצות הברית למשל, וחוגגים אותו ביום א השני בחודש, שחל במקרה היום.
האמא הפרטית שלי היתה אחות. היא עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1935 בגיל 17. שנה לאחר מכן ב1936 הוקם בית חולים בילינסון שנועד לשרת את בני מושבות יהודה והשרון ואז גם נוסד בית הספר לאחיות. אמי היתה אחת האחיות המוסמכות הראשונות שקבלה את הכשרתה בארץ.
באותה תקופה הסטודנטיות בקורס לאחיות התגוררו בתנאי פנימיה בבית החולים ונאסר עליהן להנשא ב3 שנות לימודיהן. למרות שאמי הכירה את אבי מיד לאחר שהגיעה לארץ הם התחתנו רק שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהשלימה את לימודיה.
לא ברור לי מדוע סבי עמד על כל שאמי, בתו היחידה, תרכוש השכלה גבוהה, במיוחד לאור העובדה שאחייה לא קיבלו חינוך אוניברסיטאי. הייתי רוצה להאמין שסבי האמין בהשכלת נשים והיה חשוב לו שבתו תהיה עצמאית ולא תאלץ להיות תלויה כלכלית בגבר.
רק כשבגרתי הבנתי את כוח הרצון וההתמדה של אמי. באותה תקופה היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להתקבל לבית ספר לאחיות, היו רק שניים כאלו בארץ. אמי לא הצליחה להתקבל בשתי הפעמים הראשונות, כי העברית שלה לא היתה מספיק טובה. היא התאמצה ושיפרה את יכולותיה והתקבלה בפעם השלישית.
בשנות החמישים והשישים רק אמהות בודדות עבדו מחוץ לבית. אמי עבדה במרפאת אחיות בקופת חולים בכרמל כל השנים עד שיצאה לגמלאות. למרות שתמיד התלוננתי על כך שכיצאנו יחד אמי ואני כל קהילת הכרמל התקבצה מסביבה לבקש עצות ולדבר על מחלות, הייתי מאד גאה באמא שלי על הידע שלה ועל האמפטיה. נראה לי שאלו אכויות הכרחיות לאחות. אולי זה גם מסביר את מניעיו של סבי שלחץ עליה ללמוד. הוא הכיר את האמפטיה שלה ועזר לה לרכוש את הידע הנחוץ.
ובקשר ליום האם: בכל יום אחר אמהות בישראל ובכל מקום בעולם חולקות את כל מה שיש להן עם משפחתן. תנו להן לפחות יום אחד שיהיה רק שלהן, אפילו אם הן טוענות שהן לא צריכות, ושיום המשפחה בהחלט מספיק.

Sunday, May 1, 2016

"Let Them Eat Cake": May Day in Haifa and the Mimouna

This year the Jewish calendar is playing tricks and the Mimouna, the North African Jewish celebration which marks the end of Passover, happened on May Day, the International Workers’ Day. This coincidence is too symbolic to ignore, and it is hard not to acknowledge  the prosperity of the former and the demise of the latter.
Growing up in Haifa, the workers’ town, or as some call it “Red Haifa,” I got to participate in many May Day celebrations, and parades. Haifa (and its surrounding towns), is a major industrial center and workers, both Jewish and Arabs, have always been a high percent of the population. Thus May Day used to be a significant day for Haifa, and we all took part in the activities.
I read today that in 1984 (7 years after Menachem Begin came to power) Haifa held its last official May Day. About 100,000 people attended the celebrations, and dignitaries like Shimon Peres and Yitzhak Rabin were present.
I wonder if May Day had to disappear in order to make room for the Mimouna. Throughout the years this tradition was has been promoted and used by politicians, and gained popularity and prominence in Israeli society. However,  it doesn’t mean that North African Jews, especially in the peripheral towns are as prominent as well.
Please keep reading in the Times of Israel


״שיאכלו עוגות״: אחד במאי בחיפה והמימונה







הלוח העברי מתעתע בנו השנה והמימונה שמציינת את סופו של חג הפסח חלה ב1 במאי חג הפועלים הבינלאומי. לא ניתן להתעלם מסמליות זאת, וקשה לא לציין את שגשוג האחת והכחדתו של השני.
כמי שגדלה בחיפה עיר הפועלים, או כמו שקוראים לה לעיתים העיר האדומה, השתתפתי ברבות מחגיגות אחד במאי בעירי. חיפה ואזור הצפון מהווים מרכז תעשייתי חשוב, והפועלים, יהודים וערבים כאחדתמיד היו חלק משמעותי מתושביה. האחד במאי היה פעם יומה של חיפה וכולנו לקחנו חלק בפעילויות.

קראתי שב1984, שבע שנים לאחר עלייתו של הליכוד בראשותו של מנחם בגין לשלטון, חיפה חגגה בפעם האחרונה את האחד במאי באופן ממיסדי בהשתתפות קרוב ל100000 איש ובנוכחות יצחק רבין ושמעון פרס.

אני תוהה האם האחד במאי היה צריך להעלם על מנת לפנות את הדרך למימונה.
במשך השנים פוליטיקאים ואנשי ציבור טיפחו את המימונה והיא עלתה ושגשגה. היום היא כבר הפכה למסורת משמעותית ובעלת השפעה בחברה הישראלית, אך אין זה אומר שיהודיי צפון אפריקה, במיוחד בעיירות הפיתוח, הפכו גם הם למשמעותיים ומשפיעים.
כשעליית צפון אפריקה הגיעה לישראל בשנות ה50 --60 רבים מהם עבדו כפועלים. לכאורה חג הפועלים היה יכול להיות חגם, אך משום מה הם האמינו שהאחד במאי לא שייך אליהם

אמנם האחד במאי היה חלק מהמסורת הסוציאליסטית, וזה סוד ידוע שיהדות צפון אפריקה עדיין נוטרת טינה לשלטון הסוציאליסטי על היחס הלא ראוי והאפליה נגדם לאחר עלייתם. אבל מפלגת העבודה כבר לא בשלטון כבר 40 שנה.
לרוע המזל היום המצב של הפועלים, ושל כל העובדים במעמד הבינוני, הוא בכי רע. מה שמקשה עוד יותר זה פער ההכנסה העצום בין העניים לעשירים.
האחד במאי היה ארוע שהיה מיועד לכולם, יום של סולידריות: פועלי כל העולם התאחדו. המימונה, לעומת זאת,  היא ארוע סקטוריאלי. אמנם כולם מוזמנים אך זה חגם של המארחים העולים מצפון אפריקה וילדיהם.

אני לא מציעה להנהיג שוב את מצעדי אחד במאי, אך הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפועלים ולתת להם יותר כוח. אני תומכת בהחזרת האחד במאי כחג אזרחי, וכיום שמדגיש את הסולידריות של העובד הישראלי עם אחייו בתוך ישראל ומחוצה לה.
הממשלה שלנו משגשגת כשיש חיכוחים וסכסוכים בישראל, ומנסה לבודד את העם היהודי מהעולם: זה משרת את המטרה שלה, שקט תעשייתי. האחד במאי מזכיר לנו שאנחנו לא לבד, בארצות אחרות אנשים כמונו עובדים קשה כדי לפרנס את משפחתם ולתת לילדיהם חינוך.


צריך לעודד מסורות וחגים אתניים שונים , אך אין לבלבל בינם לבין תוכנית אסטרטגית לשיפור מצב הפועלים ושאר אוכלוסיות מוחלשות. אני חושדת בממשלה שמסיחה את דעתנו מהלחם ומהבעיות האמיתיות, ושולחת אותנו במקום זה לאכול עוגות