על הקלות הבלתי נסבלת של מסרי שיטנה והשאיפה לפרטיות

אתמול התערערתי. משום מקום הגיע אלי מסר שטנה בווטסאפ הפרטי שלי ממישהי שאין לה איתי שום קשר אישי, אך שתינו חברות פעילות בתנועת נשים. מעולם לא דיברתי איתה פנים אל פנים. אני יודעת מיהי והיא כנראה יודעת מי אני, אחרת בוודאי לא היתה שולחת לי מסר שמאשים אותי בגזענות ובשנאת האחר.
בעבר לפני הקידמה ועידן המחשב, אנשים היו יכולים להשיג בבזק את מספר הטלפון שלי ולהתקשר, אך אם רציתי יכולתי למנוע זאת בעזרת מספר חסום. בנוסף אפשר היה להשיג את הכתובת ולשלוח לי מכתב שטנה הביתה, אך זה דרש מאמץ ונחישות.
היום, קצת בדומה לקלות שבה אנשים משיגים כלי נשק, בגלל חוסר פרטיות ונגישות לשיטנה יש אפיקים נוחים וקלים:
כמו מיילים, מסרונים, מסנג׳ר ווטסאפים ובודאי יש עוד רבים אחרים.
אכן כיום כל אחד יכול למצוא את כתובת האימייל כדי להטריד אותי. אפילו אם הם לא חברי בפייסבוק אנשים יכולים לשלוח לי במסנג׳ר מסרי שטנה, ויש סכוי טוב שאראה אותם. אבל הווטסאפ הוא המסוכן ביותר. מיד כשאת הופכת לפעילה בארגון או בתנועה ורוצה לתרום, הצעד הראשון הוא להצטרף לקבוצת ווטסאפ. ברגע שאת שם משתתפת בדיונים, מביעה את דעתך, את חשופה ופגיעה. תמיד יש סכוי שמישהו/י ישתלח בך, יאשים אותך, או כמו במקרה שלי ישלח לך מסר של שיטנה. לגבי זאת התגלמות החדירה לפרטיות.
לפני שנים אחדות קראתי מאמר שנקרא ״מות הפרטיות״. הכותבת טענה שבעקבות האינטרנט אין יותר ציפיה לפרטיות. כשקראתי את המאמר הייתי בטוחה שהמחברת מגזימה ופעם כשהדירות היו קטנות או אנשים גרו בקיבוצים היתה להם הרבה פחות פרטיות מכיום. פעם, כך חשבתי, פרטיות היתה פריוילגיה. עם שני חדרים הורי נאלצו בודאי לוותר על חלק גדול מהפרטיות שלהם כשגרו בסלון, והיום יש לי בית משלי ואני יכולה לעשות הכל.
אבל אז לא תארתי לעצמי את כל ההשלכות ובוודאי לא חשבתי שדרך הווטסאפ אנשים יישלחו לי מסרי שטנה.
פרטיות זה שטח שנחקר רק בשנים האחרונות, ומאז שהתחילו לחקור אותו השתנה מהקצה לקצה. באחד המאמרים הראשונים על פרטיות (״פרטיות מושג שימושי״) הסוציולוג אלן בייטס מגדיר אותו ״כציפיה של האינדיוידואל לכך שהאחר יהיה מודר מכל מה שלא נוגע לו, וההכרה שלאחר יש זכות מלאה לעשות את אותו דבר״ (1964)

להגדרה הזאת אין כרגע כל קשר למציאות שבה אנחנו חיים. אבל בכל זאת אני מקוה שעדיין לא מאוחר למגר את מסרי השיטנה ולהשיב אל כנה את השאיפה לפרטיות: זה עניין של כבוד אנושי הדד

החיים מאחורי המחיצה בנשף הסיום של הפקולטה למשפטים:

הבקשה של הסטודנטיות הדתיות בפקולטה למשפטים לרקוד מאחורי מחיצה בנשף הסיום אינה אבסורדית כלל אם לוקחים בחשבון את הקשר רב השנים בין הנשים הרוקדות והגברים שצופים בהן.

במשך ההסטוריה, בתרבויות רבות נשים רקדו כדי לענג גברים. אפילו באזור שלנו במזרח התיכון הקונסרבטיבי, באופן מסורתי, נשים הופיעו בריקודי בטן לפני גברים. כך שזה לא מפתיע שסטודנטיות דתיות מרגישות שהדרך היחידה בשבילן לחמוק ממבטיי הגברים היא להתחבא מאחורי המחיצה.

אך ריקוד היא לא הפעילות היחידה שגורמתלנשים להרגשת אי נוחות כשגברים בסביבה.

זה סוד ידוע שנשים רבות לא מרגישות בנוח לאכול בנוכחות גברים, אפילו אם אותו גבר הינו בן זוגם. לשם כתיבת הפוסט קראתי מאמר שהציג נתוני סקר של יותר מ5000 נשים. מסתבר שיותר מ60% מהנשים, בתוך מערכת יחסים, לא מרגישים נוח לאכול בנוכחות בני זוגם.

נשים נפגשות לעיתים מזומנות עם חברותיהן על מנת לאכול יחדיו. אני לא בטוחה אם זה משום שגברים נוטים להעיר לנשים על מה שהן אוכלות, או על כמה הן אוכלות. ואולי הן מרגישות נינוחות יותר עם חברותיהן כך שהן יכולות להזמין ולאכול כל מה שהן רוצות.לאמיתו של דבר אני ממש לא צריכה את הסקר, ראיתי את זה קורה פעמים רבות עם חברותי.

אבל מה שנשים במיוחד לא סובלות במיוחד בגיל המבוגר זה להסתובב בבגד ים היכן שנמצאים גברים. לא מדברים על הנושא הזה מספיק בפומבי, אך שמעתי את חברותי הנשים מדברות על כך ששנים הן כבר לא היו בים, או שהן כבר לא הולכות לבריכה. מנסיון אישי אני יודעת שלא נעים לי ללבוש בגד ים.

ליום ההולדת ה60 הזמנתי 60 מחברותי למסיבה בבריכת מים חמים. כמעט כל האורחות הסכימו ללבוש בגד ים ולהכנס למים. זאת היתה חויה נפלאה שלא היתה מתאפשרת אם היו גברים בסביבה.

אני מרגישה שבמקום לשכנע את הנשים שמסרבות לרקוד, לאכול, או לשחות ליד גברים שהן צריכות לעשות מאמץ למען המאבק הפמיניסט, יהיה חכם יותר לעודד אותן ולכבד את רצונם להנות מההנאות הפשוטות האלו בחברתן של נשים אחרות.

הרעיון של מחיצה פיזית באמצע המתחם הציבורי של נשף הסיום של הפקולטה למשפטים לא נראה לי. אך אני כן מאמינה במחיצה מטפורית. הנשים הדתיות שבקשו מחיצה הרי לא ירקדו בלעדיה. זאת זכותן לחלל משלהן, שיהיה להן מקום בטוח בו תהיה מוסיקה והן תוכלנה לרקוד בחופשיות ובשמחה. אולי הן אפילו תובלנה סגנון חדשני ונשים אחרות תהיינה אמיצות מספיק כדי להצטרף לריקוד

http://blogs.timesofisrael.com/life-behind-the-partition-of-the-law-school-graduation-gala/