Monday, October 9, 2017

איך המדיה התעלמה מנשים עושות שלום

ביולי האחרון כתבתי רשימה בטיימס אוף ישראל שמחתה על ההתעלמות של התקשורת מנשים עושות שלום. לדאבוני שוב, כמו עיתונים אחרים, העתון בו כתבתי בלוג באופן קבוע לא האמין בי או ברשימה שלי ובחר לא לקדם אותה. כך שוב לא זכו הקוראים לדעת על התנועה ופועלה. בשבועיים האחרונים נעשה יותר ויותר קשה להתעלם מנשים עושות שלום בזמן שמסע השלום הגיע לכל קצוות הארץ. אין שום סיבה מדוע עורכים ועיתונאים בחרו להתעלם בזמן שהסטוריה התרחשה למול עיניהם. כל מה שהיו צריכים לעשות זה להקשיב. הנה הרשימה

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת

בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ- 38000 עוקבות ועוקבים.
אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו, וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה
הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה לשלום.
הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת. זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014 ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.
אני מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.

http://blogs.timesofisrael.com/how-the-media-ignored-women-wage-peace/

Thursday, October 5, 2017

אמא יותר חשובה מ…..



כשנוסעים באיילון לכוון צפון אי אפשר להתעלם מהבנין הצהוב עם השלט באנגלית ״אמא יותר חשובה מ..״ כשממשיכים בנסיעה רואים שזאת בעצם ציטטה של אלברט איינשטיין (דמיון יותר חשוב מידע) והמילה אמא היא חלק מהמלה דמיון imagination. אבל אני מעדיפה לחשוב שזאת אכן האמא שיותר חשובה, ובזה עוסק הפוסט.
למרות שלג׳נגל אמהות וקריירה בעולם של היום נדרשת אותה יצירתיות ותושיה שעליה מקבלים בונוסים בעולם העסקים, האנקדוטה הבאה מעידה על הקשיים שיש לאמהות צעירות בעולם קשה זה.
הבת הקטנה של אם תל אביבית חגגה יום הולדת בגן, והזהירה את אמה לבל תאחר. אם כן איימה שתפטר את אמה מתפקידה.
ביום המיועד היתה לאם ישיבה שאמורה היתה להסתיים חמש עשרה דקות לפני תחילת המסיבה. כיון שהיתה זאת שעת הפקקים ידעה שאין סיכוי שתצליח להגיע בזמן למסיבה. לכן ארגנה מראש אופנוע שליחויות שחיכה לה למטה בסיום הישיבה, והביא אותה על כנפי נשרים ליום ההולדת--בזמן
הפעם הזאת הבעיה נפתרה, אך אני תוהה על אותן פעמים שבהם לא נמצא פתרון, וגם על המחיר הגבוה שמשלמות האם ובתה כדי שהאם תוכל להשאר במשרתה. אף אחד לא מוקיר סוג כזה של פתרון בעיות, זה חלק מהגדרת התפקיד של אם. יותר מזה לרוב לא מדברים על זה כדי חס וחלילה שלא יחשדו בסולם העדיפויות של אותה אם. במאה ה21 עדיין מצפים מהאמא להתייצב ביום ההולדת מוקדם עם עוגה משוכללת, רצוי מתוצרת בית, וחיוך רחב.
הסיפור מדגים אם אמיצה שחושבת מחוץ לקופסא ומוצאת פתרונות חדשניים. אלו אכויות נדירות ונחשקות בעולם העסקי. אך זאת גם אמירה עצובה על החברה שלנו בה על אם לסכן את חייה, מילולית, כדי להגיע למסיבת יום ההולדת של בתה.
במשך דורות נשים נאבקו עם בעיית שלוב הבית והעבודה. כבר בשנות החמישים הפמניסטית החשובה סימון דה בובואר התנגדה לעבודת נשים מחוץ לבית בגלל שזה הטיל עליהן משא כפול.
לא הרבה השתנה מאז, אם מדובר באם צעירה או אשה מבוגרת מקום העבודה באופן כללי אינו ידידותי לנשים. דה בובואר עצמה בחרה לא להנשא או להקים משפחה וחסכה לעצמה את כל הבעיות.
לא לכולן מתאים להיות אמהות וזאת בחירה לגמרי הגיונית, אבל בכל זאת הגיע הזמן לראות אמהות כאחד ההשגים החשובים המופיעים בקורות החיים של נשים.

IMA is more important than


Going north on Ayalon highway in Tel Aviv you can’t miss the eye-catching yellow building with the word IMA (mother in Hebrew) in huge letters and beneath in smaller print: “is more important than.” Even once the full sentence is revealed with the rest of the word IMA--GINATION, and we remember Albert Einstein's quote, the word IMA remained with me.
So if IMA is that important, how come so many young women today still have trouble juggling motherhood and career? The following is a an amazing, yet disturbing, example of the challenges of an Israeli mother, in the relentless business world. Her daughter celebrated her birthday at the preschool and had warned the mother that if she failed to show up to the party on time, she would dismiss her as a mother.
On the appointed day the mother had to attend a meeting which was due to end fifteen minutes prior to the party. As it was rush hour, she knew that she would never get from the center of Tel Aviv to the party on time. Desperate times called for desperate measures, thus she had planned ahead and hired a delivery motorcyclist who waited for her at the end of the meeting and raced through heavy traffic to the school: She wasn't late.
That time the mother found a solution, but I have to wonder about all the other instances when she couldn't, and about the high price that the mother and her daughter have to pay, so that the mother could keep her job. Most mothers are not praised for their resourcefulness, it is part of their job. Moreover, this type of solving problem is silenced because it may hint to the fact that those women don’t have their priority straight. Even in the 21st century mothers are still expected to be at the birthday early with an elaborated home made cake and a big smile.
The story demonstrates a brave mother who thinks outside the box and comes up with innovative solutions. Those are rare and sought after qualities in both the business world and in politics. However, it is also a sad comment on our society when a mother has to literally risk her life to get to a her daughter's birthday party on time.
For generations women have been wrestling with the issue of combining home and work. The great Feminist Simone de Beauvoir in The Second Sex, (1953) was against women's employment and argued that combining home and work meant a burden of the ‘double day’ which underpinned the subordinate position of women in society. She further details the hardships in store for women, at all professional levels that attempt to combine marriage and work.
Things have not changed much, whether you are a young mother balancing work and children, or an older mother attempting to get back in, the workplace in general is not a friendly environment for mothers of all ages. De Beauvoir, who wrote about the plight of working married women, never married; it was her way of never facing that problem.
Not every woman wishes to be a mother, and it is a sensible choice, but But it is high time to recognize motherhood as one of the achievements listed on a woman’s CV.

Saturday, September 30, 2017

רוחות הרפאים של שנת 1973


בארוע משפחתי נודע לי שבן דוד שני שלי נפטר. לא היינו בקשר, הוא היה מבוגר ממני בשנים אחדות. אני זוכרת שבילדותי נסעתי עם הורי לבקר את משפחתו בקיבוץ, וכבר אז הוא היה נער. אני זוכרת שהיה לו חיוך מקסים. כמו קיבוצניקים רבים באותה תקופה גם הוא היה מה שכינינו ״מלח הארץ״. וכמובן כשהגיע הזמן להתגייס הוא הלך להיות קרבי ונהייה קצין.

במלחמת יום כיפור בן דודי נלחם ברמת הגולן. כהוקרה על אומץ לבו, קור רוחו, התושיה שלו וכישורי המנהיגות הוא קיבל צל״ש. אבל מאוחר יותר שמעתי שכשחזר מהמלחמה הוא אף פעם לא חזר לעצמו. בשלב מאוחר מאד הוא אובחן כסובל מPTSD, כמוהו גברים רבים שהשתתפו במלחמה אובחנו רק הרבה יותר מאוחר, או מעולם לא.
לרובנו משמעות המלחמה הזאת הייתה חברינו שנהרגו, וזה הגיוני איבדנו רבים כל כך, רק הרבה יותר מאוחר התפנינו לחשוב על ״בני המזל״ ששרדו.

באמצע שנות ה90 הסוציולוגית עדנה לומסקי פדר, חקרה את הדרך שגברים ישראלים תפסו את מלחמת יום כיפור. בזמן המחקר הגברים ששרדו את המלחמה היו בשנות ה40 שלהם. היא ראיינה 63 גברים על הצורה בה המלחמה השפיעה על אספקטים שונים של חייהם, כמו חיי משפחה, אינטימיות עם בני זוג, ראיית עולם, עבודה, חיי חברה ומצבם הנפשי והרפואי.
היא פרסמה את המחקר בספרה ״כאילו לא הייתה מלחמה״ (1998) בראיון בהארץ באותו זמן אמרה שנדהמה לגלות שכמעט כל המרואיינים טענו שאין מה להגזים, שהחיים ממשיכים וכו. שלושת רבעי מהמרואיינים אמרו שהמלחמה לא הייתה כלל טראומנטית ולא השפיעה על החיים האישיים והמקצועיים שלהם, היא רק עיצבה את ראיית העולם שלהם.
למרות שבשנות ה90 רב הגברים במחקר לא היו מודעים עדיין לטראומה שחוו במלחמת יום כיפור, החיים שלהם מספרים סיפור אחר לחלוטין. לאורך השנים נוכחנו שרבים מביננו לא מיצו את הפוטנציאל שלהם. לאחרים היו קשיים לא צפויים. הם נשרו מהאונברסיטה, לא הצליחו להתמיד בעבודה, לא הצליחו לישון בלילה, והיו קצרי מזג ורגזנים. אנחנו לא הבנו מה קרה, איך אנשים, שחשבנו שהכרנו היטב, הפכו ללא אמינים ולא אחראים ,ולמה זוגות התגרשו פתאום..
גברים אלו ובני משפחתם הם התוספת המאוחרת לנפגעי מלחמת יום כיפור, והפצעים הסמויים שלהם נשארו ללא מזור.
בישראל חווינו טראומות רבות, ורבים החילים במלחמת יום כיפור היו ממשפחות של ניצולי השואה. כמו תמיד השואה גם כאן נוכחת מאד. כיון שאנחנו נוטים למדוד כל מה שמתרחש בחיינו בסרגל השואה, אי לכך לא פלא ש75% מהגברים שלומסקי פדר ראיינה נטו להמעיט בערך הפגיעה של מלחמת יום כיפור.
אחד מהנשאלים אמר בראיון שלכל דור יש את המלחמה של:, יותר מ40 שנה יותר מאוחר ורוחות הרפאים של המלחמה ההיא עדיין איתנו, במיוחד בין בני הדור שלי.

Tuesday, September 26, 2017

החברה הכי טובה לנצח


כיון שמשפחתי מתגוררת מעבר לים החברות שלי הן באמת מוקד חיי. בעצם כך גדלתי . החברה הכי טובה של אמי היתה יותר קרובה ממשפחה. חברה כזאת היא יותר קרובה מאחות, אני לגמרי סומכת עליה לגמרי ומצפה ממנה לאישור, תמיכה, ועצה. כך יותר קל ונעים לנו לעבור ביחד את החיים ולהתמודד עם אתגרים. אני מספרת לה לפעמים דברים שלא אשתף את בן זוגי..
בגלל המשמעות העמוקה שלו ״מוסד החברה הכי טובה״ הוא די מורכב, והיחס אליה הוא אמביוולנטי. בני זוג למשל לא משתגעים על החברה, וזה בלשון המעטה. הם רואים בה לעיתים איום על הנישואין, ומרגישים חשופים לידה. הם חושדים שהיא יודעת עליהם יותר מידי ומעריכים בצדק שהנאמנות הראשונה שלה היא עם החברה, בת זוגם.
אמביוולנטיות היא גם חלק מובנה ביחסים עצמם, ואחד הביטויים שלה היא ציפיות. קשר נפשי כל כך חזק בין נשים מוליד כמובן ציפיות וכשאלו לא מתממשות האכזבה עצומה.
זה לא מפליא שלאורך ההסטוריה הייתה נטיה לזלזל בחברות בין נשים. שרלוט יאנג הסופרת הויקטוריאנית טענה: חברות בין נשים לא תשגשג עד שמעמדה של האשה יעלה. גם הפמיניסטית הבריטית החשובה ורה בריטן כתבה שבניגוד לחברות בין גברים שכתבו עליה שירי הלל, חברות בין נשים לא רק שלא נחשבת, אלא נתפסת כנלעגת ומפורשת בצורה מעוותת. (1942)
אפשר לקרוא את אותה מסקנה במחקרים סוציולוגים. גרהם אלן כתב ב1989 שעד לאותו זמן היחס לחברות בין נשים הוא פשטני, סטריאוטיפי ושלילי וזה בא לכסות על חשש מהכוח של התאגדות נשית. רק לאחרונה המחקר האקדמי החל להכיר בכוח ובחשיבות של חברות בין נשים כקשר החברתי הכי אינדיוידואלי וחופשי (לא פורמלי) שקיים. אני לגמרי מזדהה.
כשחברתי הטובה ביתר התרחקה ממני אחרי יותר מ30 שנה, תחושת האובדן היתה איומה. כמעט לא התמודדתי עם החור שנוצר בחיי. אבל זאת אני יודעת שכל זמן ששתיינו כאן על האדמה יש לי בת ברית כי בכל זאת החברה הכי טובה אמורה להיות לנצח.

Sunday, September 10, 2017

מה התור מחוץ לשרותי הנשים אומר על מצבנו?



עמדתי מאחורי קבוצה של נשים בתור מחוץ לשרותי הנשים בסנטרל פארק כאשר נערה צעירה חלפה על פני, רצה לתחילת התור וביקשה בבכי להכנס ראשונה. כולנו כמובן הסכמנו. ממש כאב לי לראות את המצוקה שלה כשחיכתה, מספר דקות, עד שהתא הראשון התפנה.
חשבתי על כך שאנחנו תמיד עומדות בתור ומחכות בסבלנות בעוד שלידנו גברים נכנסים ויוצאים מהשרותים שלהם בלי להמתין שניה. באותו רגע הבנתי שזאת בעצם אמירה עצובה על מצבן של הנשים במאה ה21, כולנו רואות במו עינינו את התור שלנו ואת היעדר התור שלהם, מבינות שיש בעיה ובכל זאת שום דבר לא נעשה לפתור אותה. נשים מחכות בתור מחוץ לתאי שרותים בכל מקום: בקניונים, בתי כל בו, בקולנוע, בתאטרון, בארועי ספורט, ובידור, בתחנות רכבת ובתחנות אוטובוס.
מצד שני מקומות קטנים רבים, כמו בתי קפה, שינו את הגדרת השרותים שלהם ליוניסקס וזה שיפור אמיתי. משמעותו של צעד זה היא שעסקים אלו מבינים את הכוח של השרותים להשפיע על הצלחתם העסקית. אבל כנראה זה לא מספיק חשוב לבתי העסק הגדולים, התורים ממשיכים והם לא עושים דבר וממשיכים להתייחס גרוע לנשים ואין לזה שום השלכה על תזרים המזומנים שלהם.
בעיית השרותים כמו רבות אחרות שאנחנו מתמודדות איתן, לא נפתרת כיון שאנחנו היחידות שמשלמות את המחיר. הגברים שנכנסים ויוצאים ללא שום תור מוכנים להסגביר לנו שזה בכלל בגלל שהם הרבה יותר זריזים. ובכל מה שלא קשור ישירות לגברים כנראה לא מטפלים.
הגיע הזמן שכל בית עסק גדול יתייחס ברצינות לשרותי הנשים ויפתור את בעיות התורים. ומצידנו הנשים כדאי שבינתיים נדיר את רגלנו ממקומות בהם יש תור תמידי בשרותי הנשים

Wednesday, August 30, 2017

ועוד מעולמה של אלמנה



מות בן הזוג  פוער בתוכנו בור עצום. בבת אחת איבדנו גם את האפשרות לאינטימיות. אלמנות רבות חוות צורך פיזי ממש בחום, קירבה ומגע. בעוד שאפשר למצוא דרכים להתגבר על קצת  מהחסר בסוגי טיפול המשלבים מגע (מסאז׳, שיאטצו, וכו), או באימוץ של חיית מחמד, חלק מהנשים מחפשות בן זוג.  
אני הייתי אחת מאלו: חמישה חודשים אחרי מות בעלי הרגשתי שאני מוכנה למצוא חבר. היו כמה בעיות בהחלטה שלי : הראשונה היא שכנראה שעדיין לא הייתי ממש מוכנה. בעיה נוספת הייתה שכיון שמגיל 19 עד גיל 52  הייתי רק עם גבר אחד, לא ידעתי כלום על דייטים,  והייתי אשה מבוגרת עם התנהגות של ילדה. 
אך  יותר מזה, אחרי שנות נישואין כה רבות בהן בטחתי לגמרי בבן זוגי  לא פיתחתי את מנגנון הזהירות, ובזמן הראשון לאחר האובדן  כשהייתי כל כך צמאה לחום ומגע, נתתי אמון בכולם. חוסר החשדנות מצד אחד, הכאב והטראומה  מצד שני יכולים לגרום לכך שנפגע.
 לי זה קרה. כ7 חודשים אחרי מות בעלי פגשתי בסדנה לפיתוח אישי עמית מהעבודה. הוא היה  גבר מקסים, חכם, נאה, מהסוג שלי, או לפחות כך חשבתי. מהר מאד הסתבר שהוא כלל לא דומה לי. הוא היה נשוי והיו לו גם נשים נוספות חוץ ממני. 
אבל בכל זאת, מאד נקשרתי אליו , ובקושי רב הכרחתי את עצמי להפרד ממנו לאחר כמה חודשים. למרות כל מה שידעתי עליו לא רציתי לוותר.
אני לא מצטערת שעברתי את ההתנסות הזאת, וכמו שאמרתי לעצמי אז ואחר כך: ״מה כבר יכול להיות? הרע מכל כבר קרה.״ אבל זה לא מדויק. השעור שלמדתי הוא שאם את פוגשת גבר מקסים ומהפנט שנראה כמו התגשמות כל חלומותייך, יתכן שהוא טוב מידי מלהיות אמיתי. 
אז מה אפשר וכדאי לעשות? אני ממליצה להציג אותו מהר מאד לחברות, אם הוא עובר 

Thursday, July 27, 2017

דרישות בשמים ותשלום מתחת לרצפה: משרה לאשה



לפני זמן קצר פורסמה מודעה על משרה במחלקה לאנגלית אוניברסיטת שיקגו, לכאורה ארוע משמח, יש כל כך מעט משרות במדעי הרוח. אבל  מי שבדק את המודעה נדהם לגלות שהדרישות היו בשמים והתשלום מתחת לרצפה-- 27 אלף דולר לשנה. נכתבו תגובות זועמות על החוצפה, אבל היו גם כאלו שכתבו שזאת משרה מצוינת למרצה מתחיל/ה ולתחילת הקרירה שלה. ועכאלו שטענו שאם יש משכורת נוספת של בן זוג אז זאת בהחלט אופציה.
התגובה השנייה מדאיגה אפילו יותר מהראשונה. נכון יש גם כאלו שיסכימו לעבוד בהתנדבות במשרה הראשונה כדי ללמוד וזה עניינן אבל במאה ה21 לעשות למישהי את החשבון הפיננסי שלה ושל בן זוגה זה ממש לא מתאים,  במאה ה20 בארצות הברית זה היה מאד מקובל.
כסטודנטית לדוקטורט באוניברסיטת איובה קיבלתי משרה כמנהלת תוכניות/אסיסטנטית בבית הלל המסונף לאוניברסיטה. אותה אוניברסיטה היא המשכן של הסדנה המפורסמת לכתיבה ספרותית שבאיובה סיטי.  זאת הייתה מישרת חלומות  למישהי כמוני עם תאר ראשון ושני בספרות. המטרה שלי הייתה להפוך את בית הלל למרכז תרבותי וספרותי, עבדתי קשה, ובשנה השנייה לעבודתי אחת התוכניות שיזמתי זכתה בפרס יוקרתי.
למרות שהעבודה בהלל הייתה קשה ועבדתי שעות ארוכות ובכל החגים שילמו לי פחות משאר חברי שהיו עוזרי מחקר באוניברסיטה. לכן כיון שהייתה לי הוכחה ברורה להצלחה לקראת השנה השלישית לעבודתי ביקשתי העלאה בשכר. בקשתי נדחתה.
חבר המנהלים והרב שהיה הבוס הישיר שלי, כולם היו גברים. אוף זה רקורד הם אמרו לי שיש לי מזל שהייתה לי עבודה מעניינת, ובנוסף אני הרי לא צריכה את הכסף כי בעלי פרופסור ומרוויח היטב.  כמובן שהתפטרתי.
אני מאד מקווה שאוניברסיטת שיקגו תתעשת ותשנה את הגדרות המשרה, אבל מה שחשוב להבהיר זה שאפילו לאוניברסיטת יוקרה אין זכות מוסרית להציע סכום מביש כזה שאלא ניתן  להתקיים ממנו ולעשות לנו את החשבון איך זה בכל זאת אפשרי לנו לקחת את המשרה..

Wednesday, July 12, 2017

יאללה סייד בוא כבר הביתה


בעיירה קטנה במערב התיכון בארה״ב יושב סופר ישראלי מעולה ומבזבז את זמנו וכשרונו. שמו סייד קשוע, וכשהיה גר בישראל הוא היה אחת מנקודות האור בעתון הארץ: לא יכולתי לחכות לקרוא את מה שכתב על חוית הפלסטיני שמתנהל בעברית בישראל.
יש כותבים שניתן לתרגמם בקלות ויש כאלו שהם סרבני תרגום. לפני זמן מה שמעתי ברדיו האמריקאי סיפור שלו. התרשמתי, אך לא ממש הופתעתי כמה טבעי נשמע הסיפור באנגלית. הכרתי את הסיפור, והתובנות של קשוע, הביקורת העדינה של ישראלים ופלסטינים כאחד, והשנינות שלו הבריקו באנגלית כמו במקור העברי.
כפלסטיני ישראלי, קשוע מתרגם ללא הרף מערבית לעברית, ומעברית לערבית. הביוגרפיה שלו היא התגלמות התרגום.קשוע נולד בעיירה טירה, ובבית הספר למד ערבית ועברית. בגיל 15 התקבל לפנימיה למדעים ואמנויות בירושלים. יתכן מאד שהיה אחד מהפלסטינים הבודדים, אם לא היחיד, במחזור שלו. בבית הספר היה עליו להתנהל רק בעברית.
בספר תרגום ואימפריה: גישות פוסט קולוניאליסטיות, דגלאס רובינסון טוען שיצירה המתורגמת מתרבות של מיעוט לתרבות הגמונית (במקרה זה לאנגלית), נתפסת לרוב ככבדה, קשה, משונה, ושונה, ובשל כך בעלת עניין מועט, ורק לציבור מצומצם. יותר מזה, לדעת רובינסון התרבות ההגמונית תתרגם רק את אותן יצירות של סופרים מתרבות של מיעוט מדוכא, המאששות את הדעה הקדומה של התרבות השולטת על זאת הנשלטת.
קלילות התרגום לאנגלית של סייד קשוע מחזקת את הטענה של רובינסון. קשוע נמצא סימולטנית בפנים ובחוץ בשתי תרבויות ושפות, וכך הוא רואה את מה ששקוף ובלתי נראה לרבים מהישראלים. בנוסף, מסקנותיו אכן מאששות את הדעות הקדומות על החברה בישראל.
כמי שחייתה שנים רבות בארה״ב, אני זוכרת זמנים שהיה עלי לברור את מילותי בקפידה ולהעביר מסר קצר, מעניין, וברור. כשאני קוראת את קשוע אני מרגישה שגם הוא עבר כילד, ועובר גם כעת כמהגר בארה״ב, חויה דומה.
בעבר הוא הצליח להפוך את החסרון ליתרון ולרתק את הקורא. אבל עכשיו, כשהוא מספר על חויות המהגר בעולם החדש התובנות שלו שטחיות וקצת בנליות.
אני מתגעגעת לסייד קשוע החכם, המקורי והשנון שהכרתי, יאללה סייד בוא כבר הביתה.

Monday, July 10, 2017

סולם [חוסר] המזל



במחלקה האונקולוגית בבית החולים בתל אביב שם בעלי טופל לסרטן ריאות, הכימותרפיה ניתנה בחדר גדול שהיו בו מספר כורסאות למטופלים וכיסאות רגילים למלווים שלהם. כיון שזה היה תהליך ארוך, הייתה לנו הזדמנות לדבר עם מי שהיה באותו זמן בחדר, ולכמה שעות הפכנו לקבוצת תמיכה ספונטנית
ביום שישי אחד היינו רק ארבעה בחדר. בעלי ואני, אדם מבוגר בערך בגיל שלנו, ואשה צעירה. התחלנו לדבר. היא סיפרה לנו על חייה ועל המחלה. הסתבר שנישאה רק זמן קצר קודם והיא אם לתינוק. האדם המבוגר שישב איתנו לא התאפק והגיב: ״זה כל כך לא פייר שאת חולה, את כל כך צעירה ויש לך תינוק״
בלי לחשוב פעמיים היא ענתה לו: ״אתה טועה, אני הרבה יותר ברת מזל מילד קטן שחולה בסרטן, לפחות הספקתי לחיות ויש לי אפילו תינוק.״ֿ התגובה שלה הייתה לא צפויה ולא ידענו מה לומר. ברור שהיא לא רצתה את הזעם או את הרחמים שלנו. למרות מה שאמרה, הסכמתי בליבי עם מה שאמר אותו אדם, לא יכולתי לחשוב על שום דבר יותר גרוע ממה שקרה לה.
השראה יכולה להופיע במקומות בלתי צפויים ובכל זאת לחולל שינוי. בזמנים קשים אנשים נוטים להיאחז באמונות תפלות, ויש כאלו שאפילו מאמינים שללכת מתחת לסולם מביא חוסר מזל. אותה אישה צעירה העניקה לנו סולם של מזל לגמרי שונה, בו ילד קטן ממוקם בשלב הנמוך ביותר והיא ברת המזל ממוקמת שלבים אחדים מעליו. אחרי ששמענו אותה גם אנחנו מיקמנו את עצמנו על הסולם, בעלי ואני-- שנינו היינו הרבה יותר ברי מזל מאותה אם צעירה.
השוואה לא תמיד עוזרת, חוקרים טוענים שלהשוות את עצמנו לאנשים אחרים שמזלם שפר עליהם גורמת לנו לקנאה ולחרדות. אבל בזמן משבר אם אנחנו יכולים להשוות את עצמנו לכאלו שהם יותר אומללים מאיתנו זה בהחלט מאפשר לנו להרגיש יותר טוב, ולמצוא כוח להתמודד. לנו זה עזר.
אני מאד מקוה שאותה אשה צעירה מחדר הכימוטרפיה החלימה והיא נמצאת איתנו היום. אבל אם לא, מנחם אותי לחשוב שהיא האמינה שהיא הספיקה לחיות.

Wednesday, July 5, 2017

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת





בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה  כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות  מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא  מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ-  38000 עוקבות ועוקבים.
 אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.   

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי  ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא  צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו,  וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה  של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה  אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה
הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה  לשלום.
 הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה  את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת.  זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014  ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.
אני  מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.



Friday, June 2, 2017

מזל טוב ליום הולדתך ה104 ברברה פים ועל חופש היצירה



ב2 ליוני 1913 נולדה הסופרת ברברה פים בכפר קטן בבריטניה. כשקראתי את ספרה הראשון ״ איילות מאולפות״ הסתבר לי שהיא כתבה אותוו בגיל 23. אף פעם לא תארתי לעצמי שספר משעשע זה, ביחד עם שאר יצירתה, יהפכו לחלק משמעותי מחיי.
קשה לתאר זוג מוזר משתינו: היא בריטית ומלכת האנדרסטייטמנט ואני ישראלית ונוטה למלודרמה. הדעות והביקורת החברית שלה מובעות בצורה מאופקת מעודנת ואירונית. אם לא קוראים היטב בין השורות קל מאד להחמיץ את הביקורת, ואני שיפוטית ודעתנית
הרומנים שלה מתארים עולם שונה לגמרי משלי, אפילו כשהיא מתארת את לונדון נדמה שזאת עיירה פרובינצייאלית. הרומנים הראשונים שכתבה בשנות החמישים מספרים על עולם שכבר לא קיים: בריטניה שלאחר המלחמה ומדינת הרווחה. הגיבורות שלה לגמרי שונות ממני וחברותי, רבות מהן רווקות וחייהן החברתיים ממוקדים בכנסיה..
אבל כתיבתה משעשעת ושנונה, ואיכויות אלו הן אוניברסליות. כיון שהעולם שלה והסגנון המינימליסטי שלה סקרנו אותי כשהגיע הזמן לבחור נושא לתזה בלימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית ידעתי שאני רוצה לכתוב על ברברה פים. הפרופסורית שאותה ביקשתי להנחות אותי בעבודת הדוקטורט היתה סקפטית. היא קראה בעבר רומן של ברברה פים ולא התרשמה כלל, להיפך המסקנה שלה הייתה שפים שטחית ולא מספיק משמעותית.
אבל היא לא אמרה לא והציעה שאמצא דרך לשכנע אותה בערך שיש למחקר על ברברה פים. העובדה שפים נבחרה בשנת 1977 על ידי המוסף הספרותי המוערך של הטיימס בתור סופרת מעולה שהיא הכי פחות מוערכת במאה ה20 לא היה טיעון מספק לשכנע את המנחה שלי.
לפי בקשתה כתבתי מאמר קצר על אחד מהרומנים החביבים עלי שפים כתבה בשנות ה50 : ״גביע הברכות״ הוא נכתב בגוף ראשון מנקודת הראות של גבורה מפונקת, מוגבלת, ואפילו שטחית שבאופן שיטתי לא מבינה מה קורה מסביבה (הקוראת מבינה הרבה יותר טוב:-). הרומן דן באופן מרומז בנושאים אקטואלים כמו עבודת נשים, הכנסיה, מודרניות, והומוסקסואליות שבתקופה זאת עדיין הייתה עבירה ברת ענישה.
האתגר עבד, וכתוצאה מכתיבת המאמר כתבתי את התזה על ברברה פים. אני לא חושבת שכתוצאה מהמחקר המנחה שלי שינתה את דעתה על ברברה פים אבל זה כלל לא היה העניין. משמעות חופש היצירה, האמנות וחופש אקדמי היא שלסטודנטים וסגל אקדמי יש אפשרות לעסוק במה שמעניין אותם ושאסור לדעות אישיות ושיקולים פוליטיים להשפיע על החלטות אקדמיות
ובקשר לברברה פים: הסופרת הכי פחות מוערכת במאה העשרים, היא המשיכה לכתוב למרות שיצירתה הייתה דחויה כמעט 20 שנה. כרגע, בגלל ציניות ולחצים פוליטים לא רלונטיים, האמנות ומדעי הרוח בישראל מוצאים עצמם דחויים, מושמצים ומוזנחים. אבל אסור לוותר, גם החושך הזה יגמר ואז נצטרך יותר מכל את הספרות והאמנות.
מזל טוב ברברה פים ליום הולדתך ה104 ותודה על ההשראה