מות בן הזוג פוער בתוכנו בור עצום. בבת אחת איבדנו גם את האפשרות לאינטימיות. אלמנות רבות חוות צורך פיזי ממש בחום, קירבה ומגע. בעוד שאפשר למצוא דרכים להתגבר על קצת מהחסר בסוגי טיפול המשלבים מגע (מסאז׳, שיאטצו, וכו), או באימוץ של חיית מחמד, חלק מהנשים מחפשות בן זוג.
אני הייתי אחת מאלו: חמישה חודשים אחרי מות בעלי הרגשתי שאני מוכנה למצוא חבר. היו כמה בעיות בהחלטה שלי : הראשונה היא שכנראה שעדיין לא הייתי ממש מוכנה. בעיה נוספת הייתה שכיון שמגיל 19 עד גיל 52 הייתי רק עם גבר אחד, לא ידעתי כלום על דייטים, והייתי אשה מבוגרת עם התנהגות של ילדה.
אך יותר מזה, אחרי שנות נישואין כה רבות בהן בטחתי לגמרי בבן זוגי לא פיתחתי את מנגנון הזהירות, ובזמן הראשון לאחר האובדן כשהייתי כל כך צמאה לחום ומגע, נתתי אמון בכולם. חוסר החשדנות מצד אחד, הכאב והטראומה מצד שני יכולים לגרום לכך שנפגע.
לי זה קרה. כ7 חודשים אחרי מות בעלי פגשתי בסדנה לפיתוח אישי עמית מהעבודה. הוא היה גבר מקסים, חכם, נאה, מהסוג שלי, או לפחות כך חשבתי. מהר מאד הסתבר שהוא כלל לא דומה לי. הוא היה נשוי והיו לו גם נשים נוספות חוץ ממני.
אבל בכל זאת, מאד נקשרתי אליו , ובקושי רב הכרחתי את עצמי להפרד ממנו לאחר כמה חודשים. למרות כל מה שידעתי עליו לא רציתי לוותר.
אני לא מצטערת שעברתי את ההתנסות הזאת, וכמו שאמרתי לעצמי אז ואחר כך: ״מה כבר יכול להיות? הרע מכל כבר קרה.״ אבל זה לא מדויק. השעור שלמדתי הוא שאם את פוגשת גבר מקסים ומהפנט שנראה כמו התגשמות כל חלומותייך, יתכן שהוא טוב מידי מלהיות אמיתי.
אז מה אפשר וכדאי לעשות? אני ממליצה להציג אותו מהר מאד לחברות, אם הוא עובר
