זאת יכלתי להיות אני : לזכר הסופרת הלן ביילי

כשקראתי על הרצח הנורא של הלן ביילי ידעתי מיד שזאת יכולתי להיות אני. הלן ביילי (1964--2016) היתה סופרת אנגליה שכתבה רומנים לגיל הנעורים. היא גם היתה אלמנה.  

ב2011 כשהיתה בת 46 בזמן חופשה באיי באהאמה בעלה מת לפתע. הוא נכנס לים לרחצת בוקר, נתפס בתוך מערבולת וטבע. הם היו נשואים 22 שנים  ביילי סיפרה שבזמן ארוחת הבוקר היתה עדיין רעיה, ובארוחת צהריים כבר היתה אלמנה, .. 

למרות האבל הכבד ביילי עשתה את כל שביכולתה להתאושש ולהמשיך הלאה. היא נעזרה במטפלת מומחית להתמודדות עם האובדן, כתבה בלוג בו סיפרה על המאבק היומיומי שלה, והצטרפה לקבוצת תמיכה מקוונת של אלמנים ואלמנות.

ואז משהו משמח קרה, אחרי שמונה חודשי אלמנות הלן ביילי פגשה דרך הקבוצה ״אלמן מקסים עם שיער שיבה.״ אשתו נפטרה שנה קודם לכן. היא בודאי הרגישה שמצאה נפש תאומה, בתחילה היו רק ידידים, אחר כך החלו לצאת, ולבסוף עברו לגור יחד וקנו בית ישן בכפר. 

לפי דברי המטפלת שלה הלן ביילי היתה אשה שחיפשה להיות בטוחה ומוגנת כפי שחשה עם בעלה. לא היה למטפלת שום סימן שלא כך הרגישה גם עם בן זוגה החדש. נראה היה שלאחר שעולמה חרב עליה הצליחה לבנות אותו מחדש יחד עם האלמן איאן סטיוארט.

וכדי שגם הוא ירגיש בטוח, אם במקרה תמות לפניו, ביילי שינתה את צוואתה והורישה לו את כל הונה. היא גם נתנה לו יפוי כוח מלא.

אנשים אוהבים סוף טוב, ואין דבר יותר יותר מחמם לב מאשר סיפור של אלמנה ואלמן שמוצאים אהבה ואושר. 

אבל באפריל 2016 הלן ביילי נעלמה, ושלושה חודשים אחר כך שרידיה התגלו קבורים בבית הישן. בן זוגה הואשם ברציחתה. 

אני כמעט משוכנעת שרוב אלו שקוראים את סיפור תולדותיה של הלן ביילי ומותה הטרגי שואלים את עצמם איך היא היתה יכולה להיות כה תמימה ועיוורת, האם לא חשדה במאומה?  

אבל לי כאלמנה הסיפור נשמע לגמרי הגיוני: גם אני לא הייתי חשדנית, לא היתה לי שום סיבה. יותר מזה, בשנה הראשונה לאבל כשהייתי צמאה לחום ומגע בטחתי לגמרי באנשים. אני אפילו מזדהה עם הרצון של ביילי להבטיח את עתידו של בן זוגה האלמן, האם לא סבל מספיק? 

למען האמת חוץ מסוף הסיפור הביוגרפיה שלי ושל ביילי כמעט זהות לחלוטין:  בעלי נפטר כשהייתי צעירה יחסית, גם אני נעזרתי במטפלת נפלאה באובדן וכמו ביילי גם אני מצאתי אלמן מקסים עם שיער שיבה באתר הכרויות. 

בן זוגי ואני הרגשנו מוגנים ובטוחים בחיים הקודמים שלנו ולכן לא היינו כלל חשדנים.  כנראה היינו תמימים אך הרווחנו רבות מכך שהיינו מסוגלים לתת אמון אחת בשני.

זה סיפור מצמרר, אך הוא במיוחד מפחיד לאלמנות. ובכל זאת אני מאמינה שעדיף להיות נדיבה ובוטחת כמו הלן ביילי מאשר לאבד את האמון באהבה ובאנושיות. אני כל כך עצובה שהיא טעתה בבחירה שלה

הפוסט הופיע בבלוג שלי בעיתון האינטרנטי טיימס אוף ישראל 

http://blogs.timesofisrael.com/it-could-have-been-me-in-memory-of-helen-bailey/

השריף של מתנחלי חברון

אני מודה שאני לא מבינה מספיק בסוגיית חברון, אך כשהולכים לאורך רחוב שוהידה, שהיה פעם הרחוב ההומה בעיר, והיום תחת הכיבוש הוא לא רק שומם אלא גם שמו שונה לרחוב דוד המלך, הלב מתכווץ.

הסיור הרגלי בחברון כלל את כל ההתנחלויות הזעירות בלב העיר העתיקה. היה בולט ששלטי הרחובות היו בעברית. מול התנחלות בית הדסה, ראיתי את ״מדרגות התקוה.״

אך היתה מעט מאד תקווה בסיור. לפלסטינים אסורה הכניסה לאזורים אלו. חברון היא עיר רפאים שכאילו נלקחה ממערבון אמריקאי, ורחובותיה נשלטים על ידי איש חזק, מעין סוג של שריף.

שמו של השריף הוא עופר אוחנה ולאחרונה שמו הפך למוכר כי היה מעורב בתקרית החייל היורה אלאור אזריה. אוחנה נהג באמבולנס וצולם כשהוא בועט בסכין ומקרב אותה למחבל שהיה שכוב על הרצפה, לכאורה כדי ליצור מראית עין שהמחבל היה עלול להגיע לסכין ולהוות איום לפני שבוצע לעברו הירי.

בשתי הפעמים שביקרתי בחברון ראיתי את שריף אוחנה שולט ברחוב בעזרת חבורת סגנים צעירים. כיון שמרבית הסיורים בחברון נתפשים על ידיהם כאיום, הם תמיד נמצאים בשטח. הם הביאו איתם מגפונים, בום בוקס עם מוזיקה חזקה, קפצו מול המצלמות והטלפונים הניידים, צעקו ונעמדו בתוך הקבוצה מניפים דגלי ישראל עצומים. היה ברור שההופעה בוימה והופקה על ידי שריף אוחנה, והנערים הם עושי דברו הנלהבים.

המשטרה שהיתה בשטח לא התערבה וגם לא החיילים שעמדו שם בשקט. אף אחד לא העיר לנערים המציקים. קראתי עדויות של חיילים שסיפרו שאוחנה הוא איש חם ומכניס אורחים והם התארחו בביתו לארוחת שבת. אני תוהה האם זה ראוי? האם אין כאן חציית גבולות. עומדת בפני החיילים בחברון משימה בלתי אפשרית ואוחנה כורת בריתות עם הצבא, מאכיל את החיילים ודואג להם על מנת לחזק את כוחו ולקדם את האג'נדה הפוליטית והאידאולוגית שלו.

אוחנה הוא לא רק נהג אמבולנס, בין תפקידיו הרבים כשריף חברון הוא גם מנהל מרכז המבקרים של מתנחלי חברון שנמצא ליד מערת המכפלה.

בדרכי למיניבוס הלכה לידי מתנחלת, וצילמה אותי משוחחת עם מישהי מהקבוצה שלנו. לפתע פנתה אלי והזמינה אותי להפגש איתה כדי לשמוע את הסיפור שלה. עניתי לה שבביקורי הקודם שפכה עלי מים אחת המתנחלות והסתבר שהיא אלמנותו של הרב רענן שנרצח. הוספתי שאני כאלמנה הרגשתי אליה אמפטיה. לתדהמתי אותה צלמת סיפרה לי שהיא הבת של האלמנה רענן ואביה היה הרב שנרצח.

זה סיפור עצוב ומורכב, אפילו שריף חזק כעופר אוחנה לא יכול להגן על צאן מראיתו מאלפי הפלסטינים הכלואים בחברון שאין להם מה להפסיד. הרצח של הרב רענן היה רק דוגמא, הטרגדיות של הימים האחרונים מוכרחות סוף סוף לשכנע את הממשלה לקחת אחריות ולהודיע שמדינת ישראל אוסרת על אזרחיה לגור בחברון.

http://blogs.timesofisrael.com/the-face-of-jewish-settlers-in-hebron-the-sherif/

מדרגות אין התקווה: סיור בקרית ארבע וחברון

בסיור של שוברים שתיקה הגענו לקברו של הרוצח ברוך גולדשטיין שביצע את הטבח במערת במכפלה בפורים 1994. על מצבת הקבר היה כתוב: ״הקדוש ברוך גולדשטיין מסר נפשו למען עם ישראל, תורתו וארצו, נקי כפיים ובר לבב שנרצח על קידוש ה׳.

הקבר ממוקם בקרית ארבע, בפארק כהנא המנציח את זכרוף של הרב הימני הקיצוני מאיר כהנא.

לפתע ממש קרוב אלינו שמעתי את אחד מילדי המתנחלים, שחיכו לנו במקום, בוכה.  גבר מבוגר שהתלווה אליהם ניחם אותו, והילד מילמל שוב ושוב.״הם קוראים לברוך גולדשטיין הקדוש רוצח.״

הם, כלומר אנחנו, היינו קבוצה של כ350 איש ב8 אוטובוסים והגענו לפארק כחלק מסיור שמטרתו לתת לציבור מושג למה מתכוונים כשאומרים קרית ארבע וחברון.

שוברים שתיקה הוא ארגון שהוקם על ידי קבוצת חיילים משוחררים ב2004, וייעודו לחשוף את המציאות היומיומית של השרות הצבאי בשטחים הכבושים. מטרתו לשפוך אור על שיטות הפעולה בשטחים, ולעודד שיח ציבורי על הכיבוש.

כשהגענו לחברון אותו מלווה שראינו בפארק כהנא, כבר חיכה לנו. הוא הגיע מלווה שוב בחבורת בנים חמושים בדגלים, מגהפון, ובומבוקס, והכריז בחגיגיות:

״ברוכים הבאים תמונות של הקבוצה הגדולה שלכם מקושטת בדגלי ישראל, תעשה פלאים לתיירות שלנו״

ילדי המתנחלים הצטרפו לסיור שלנו וצעדו איתנו ברחובות השוממים של חברון העתיקה. הם נראו כמו ילדים רגילים. בשבילם הסיור שלנו היה בודאי שינוי מרענן משיגרת הימים המשעממים של סוף החופש הגדול.

הם התפרצו לדברי המדריך שלנו שהרצה על תולדות מדיניות הכיבוש בחברון, ומידי פעם הפעילו את הבומבוקס והמגהפון כדי להחריש את דבריו.

הסיור בחברון כלל את כל ההתנחלויות בעיר העתיקה. אי אפשר היה שלא לשים לב שהרחובות  כולם היו משולטים  בעברית, ושמותיהם שונו. למשל הרחוב הראשי השומם בחברון העתיקה, רחוב השוהדה הפך לרחוב המלך דוד, ולמדרגות מול בית הדסה קוראים מדרגות התקוה.

התחנה האחרונה בסיור היתה ההתנחלות תל רומיידה, הבנויה בראש גבעה מעל אתר ארכאולוגי.  היינו צריכים להמתין מעל שעתיים כדי להכנס לאזור כיון שאחד מתושביו, ברוך מרזל, פעיל ימני קיצוני ומחסידיו של הרב כהנא התנגד לסיור, והצליח לגרום כזאת  מהומה שהצבא סגר את הכניסה להתנחלות.

כשנכנסנו לבסוף פנימה צעדנו בשקט,בטור לאורך בתי ההתנחלות, כדי להגיע לבתי הפלסטינים הצמודים אליהם. המתנחלים לא היו מרוצים וצעקו עלינו כשעברנו.

אשה מבוגרת וכעוסה דחפה אותי ושפכה מים על פני.

מאוחר יותר שמעתי שאשה זאת היא אלמנתו של הרב שלמה רענן שנרצח ב1998 על ידי מחבל שפרץ לקרוון שלהם, דקר את בעלה למוות, הצית את הבית וברח.

זה היה סיום עצוב ליום שהתחיל ונגמר בעדויות על רציחות מיותרות. בודאי לא ראיתי מספיק בסיור בין כמה שעות בקרית ארבע וחברון, אך הרושם שלי הוא שכאן שנאה, אלימות ורצח, בשני הצדדים,  נתפסים כגבורה. ארגון שוברים שתיקה מכריח אותנו לדעת מה קורה ולפעול לשינוי, יישר כוח 

http://blogs.timesofisrael.com/i-am-a-camera-visiting-kiryat-arba-and-hebron/