Showing posts with label נשים. Show all posts
Showing posts with label נשים. Show all posts

Thursday, August 22, 2019

פרס אם השנה


כשבנותי גדלו החלטתי שסוף סוף הגיע תורי לחזור ללימודים ולעשות דוקטורט, הייתי מוכנה ונרגשת ובטוחה שהעולם מחכה לחזרתי.
כשהתחלתי בתוכנית ראיתי מודעה על מלגה ייעודית לתלמידות דוקטורט. בתמימותי האמנתי שבודאי אזכה במלגה, כי אחרי הכל מי לא ידע להעריך את הנחישות של אם המחליטה לחזור ללימודים? התשובה היא כמובן שאף אחד לא מעריך. אין ולא היו מלגות או פרסים למישהי כמוני.
זמן קצר לאחר סיום הדוקטורט השתתפתי בכנס בינלאומי בחו״ל ושוחחתי עם אחד המרצים האחרים, פרופסור ישראלי באוניברסיטה בארץ. הוא סיפר שבמחלקה שלו לא מסתכלים אפילו על תיק של מועמד/ת למשרה ראשונה מעל גיל 40.
זה ברור שנשים, במיוחד אמהות, הן אלו שמשלמות את המחיר. כלומר אם אשה מעונינת במשפחה עליה להזהר כי אם ״תבזבז״ זמן יקר, היא מסתכנת באובדן הקריירה.
אבל אולי יש פרסים אחרים לאמהות? לפני זמן מה ראיתי מודעה שבאחת הערים בארץ מחפשים מועמדות, אמהות מצטיינות, ל״פרס אם השנה״.
אחד התנאים לפרס היה שעל האם להוכיח שהצליחה להגשים את עצמה. הגשמה עצמית היא היכולת לפתח את כל היכולות והכישורים והפוטנציאל שנולדנו איתם. אבל במציאות של היום, ובהקשר של תחרות אם השנה, הגשמה עצמית היא שם קוד לקריירה.
לחברותי האמהות, בעיירה האוניברסיטאית בארצות הברית של שנות ה80, שנשארו כמוני בבית עם הילדים לא הייתה קריירה. אמרו לנו אז שההגשמה העצמית נמצאת באמהות. היינו קבוצה של נשים עם תארים מתקדמים,ֿ אבל כשחזרנו לעולם העבודה, זה כבר היה מאוחר מדי בשביל לפתח את היכולות, הכישורים והפוטנציאל שלנו. מצאנו משרות אבל ברובן הן לא הסוג של הגשמה עצמית.
בעבר תמיד הופתעתי כששמעתי שאמהות צעירות בוחרות לגור ליד ההורים, אנחנו כאמור הרחקנו עד מעבר לאוקיינוס. אבל כעת אני חושבת שהן היו מעשיות וידעו משהו שלא הבנתי: כדי שתהיה לה קריירה האם צריכה להשתמש בכל המשאבים שעומדים לרשותה, ולוודא שהיא יכולה לקבל את כל העזרה הנחוצה לה.
למרות אותה תחרות, החברה לא מעניקה פרסים לאמהות מצטיינות, ואם את אם צעירה המנסה ללהט בין עבודה לילדים, או אם מבוגרת המנסה לחזור לעניינים, עולם העבודה ברוב המקרים איננו סביבה ידידותית לאמהות מכל הגילים.

Sunday, September 10, 2017

מה התור מחוץ לשרותי הנשים אומר על מצבנו?



עמדתי מאחורי קבוצה של נשים בתור מחוץ לשרותי הנשים בסנטרל פארק כאשר נערה צעירה חלפה על פני, רצה לתחילת התור וביקשה בבכי להכנס ראשונה. כולנו כמובן הסכמנו. ממש כאב לי לראות את המצוקה שלה כשחיכתה, מספר דקות, עד שהתא הראשון התפנה.
חשבתי על כך שאנחנו תמיד עומדות בתור ומחכות בסבלנות בעוד שלידנו גברים נכנסים ויוצאים מהשרותים שלהם בלי להמתין שניה. באותו רגע הבנתי שזאת בעצם אמירה עצובה על מצבן של הנשים במאה ה21, כולנו רואות במו עינינו את התור שלנו ואת היעדר התור שלהם, מבינות שיש בעיה ובכל זאת שום דבר לא נעשה לפתור אותה. נשים מחכות בתור מחוץ לתאי שרותים בכל מקום: בקניונים, בתי כל בו, בקולנוע, בתאטרון, בארועי ספורט, ובידור, בתחנות רכבת ובתחנות אוטובוס.
מצד שני מקומות קטנים רבים, כמו בתי קפה, שינו את הגדרת השרותים שלהם ליוניסקס וזה שיפור אמיתי. משמעותו של צעד זה היא שעסקים אלו מבינים את הכוח של השרותים להשפיע על הצלחתם העסקית. אבל כנראה זה לא מספיק חשוב לבתי העסק הגדולים, התורים ממשיכים והם לא עושים דבר וממשיכים להתייחס גרוע לנשים ואין לזה שום השלכה על תזרים המזומנים שלהם.
בעיית השרותים כמו רבות אחרות שאנחנו מתמודדות איתן, לא נפתרת כיון שאנחנו היחידות שמשלמות את המחיר. הגברים שנכנסים ויוצאים ללא שום תור מוכנים להסגביר לנו שזה בכלל בגלל שהם הרבה יותר זריזים. ובכל מה שלא קשור ישירות לגברים כנראה לא מטפלים.
הגיע הזמן שכל בית עסק גדול יתייחס ברצינות לשרותי הנשים ויפתור את בעיות התורים. ומצידנו הנשים כדאי שבינתיים נדיר את רגלנו ממקומות בהם יש תור תמידי בשרותי הנשים

Wednesday, July 5, 2017

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת





בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה  כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות  מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא  מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ-  38000 עוקבות ועוקבים.
 אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.   

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי  ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא  צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו,  וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה  של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה  אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה
הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה  לשלום.
 הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה  את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת.  זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014  ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.
אני  מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.



Tuesday, April 4, 2017

גבעת חביבה: תיקון

לפני שנה פרסמתי פוסט בטיימס אוף ישראל בו קבלתי על חוסר הגמישות של חברי בשמאל ובמיוחד בגבעת חביבה. לשמחתי היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי.


הסופר חיים באר אמר פעם ברדיו משפט שלא שכחתי: ״כתיבה היא דרך לתיקון עלבונות.״ אני מזדהה איתו. כשכותבים על פגיעות מהעבר ניתן לשנות את הנסיבות וגם את התוצאות. אבל לפעמים החיים עצמם מציעים לנו תיקון ואז זאת זכות וגם חובה לדווח על כך בכתב.
בשנה שעברה פרסמתי בטיימס אוף ישראל בלוג בשם : ״איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה״.
http://razornabat.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_18.html

ברשימה זאת תארתי איך בעלי ואני מצאנו את עצמנו בעלי בית בהתנחלות בלי ששערנו שיצאנו מתחום ישראל. בשבע השנים שהתגוררנו באורנית, בצד השני של הקו הירוק, היתה לי אפשרות לחוות באופן אישי כמה מההשלכות של להיות מתנחלת.
קנינו את הבית בשנת 1998 אך עברנו לאורנית בקיץ 2000, זמן קצר לפני האינתיפדה השנייה. בגלל המצב חברים הפסיקו לבקר. למרות שאורנית שוכנת פחות מ30 דקות נסיעה מתל אביב היא הפכה לאזור מסוכן. בנוסף לכך, באותו זמן היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע טכנאים ואנשי שרות להגיע אלינו.
במשך שנים התנדבתי בבתי ספר בארה״ב ובישראל, וכשעברנו לאורנית פניתי לבית הספר התיכון בכפר קאסם וביקשתי ללמד שם אנגלית. הצעתי נדחתה בנימוס. גם כשהגשתי מועמדות להשתתף בפרויקט שלום ערבי יהודי בגבעת חביבה לא התקבלתי כי אני מתנחלת. בגלל שהייתי מודעת למוניטין של גבעת חביבה ניסיתי להסביר לשני המארגנים: היהודיה והערבי, שחשוב לכלול במאמצי השלום ישראלים ופלסטינים בעלי מגוון דעות וממקומות שונים. הם הסכימו איתי בנימוס אך בכל זאת לא קיבלו אותי לפרויקט. הייתי מופתעת ומאוכזבת.
לפני כמה חודשים החלטתי לפתוח דף חדש עם גבעת חביבה ולתת לה הזדמנות שניה. כפעילה בנשים עושות שלום שמעתי דברים נהדרים על הפעילות הקהילתית שם ועל המאמצים שהמרכז עושה לקרוב לבבות בין יהודים וערבים.
נרשמתי והתקבלתי לקורס צילום לנשים ״בעיניים אחרות.״ הרגשתי שפרספקטיבה חדשה זה בדיוק מה שאני צריכה, וצדקתי.
אנחנו קבוצה של עשרים נשים ערביות ויהודיות ופעם בשבוע אנו נפגשות עם שני מורים /אמני צילום ולומדות איך לצלם. לפעמים יש לנו גם שעור עם מנחה בו אנחנו מדברות על עצמנו. פתחנו קבוצת פייסבוק סגורה כדי להעלות תמונות שצילמנו. התגובות הנלהבות שלנו אחת לשניה מחזקות את הקשרים בינינו. מדהים כמה אפשר ללמוד על אשה מהנושאים שהיא בוחרת לצלם, ומהצורה שהיא עושה זאת.
גבעת חביבה נראית כמו קיבוץ מיושן: קמפוס גדול טבול בירק בו מפוזרים בתים ישנים נמוכים עם גגות אדומים. כשאני נמצאת שם אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן והגעתי לארץ ישראל הישנה והטובה, זאת שאריק איינשטיין שר עליה.
יתכן שגבעת חביבה היא רק בועה, אבל אני מאושרת שהודות לפעילות הקהילתית במרכז זה היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי ולמצוא מקום בו ערכים כמו הומניזם, צניעות, ורצון טוב עדיין נחשבים.

http://blogs.timesofisrael.com/givat-haviva-tikkun/

Saturday, January 21, 2017

מדוע הפגנתי היום בסולידריות עם אחיותי בארצות הברית?


בהרצאה ששמעתי לאחרונה ״מי ניפץ את הפמיניזם? האחריות של זכויות היתר,״ החוקרת הפמיניסטית אמה ריס מנתה שני גורמים לפחות האחראים לאותו שבר. הראשון הוא נאו-ליברליזם שהיינו עדים לפופולריות שלו בתוצאות הבחירות האחרונות בארה״ב. השני, לרוע המזל, הוא נשים עצמן. הוכחה לכך ראינו במספר המפתיע של נשים שהצביעו לטראמפ למרות הבוז המפורסם שלו לנשים וההטרדות המיניות שביצע ללא חרטה.
לאות סולידריות עם אחיותי בארצות הברית הגעתי הבוקר בשעה 10 לכיכר רבין. בנוסף להפגנה שלנו מתוכננים היום עוד 600 מצעדים ב57 מדינות. קראתי שהצעדה נגד דונלד טראמפ הפכה ליום של אקטיביזם בינלאומי.
הסיבות שלי להפגנת סולידריות הן גם אישיות. שתי בנותי נולדו בארה״ב וחיות שם. החיים של נשות קריירה אף פעם לא היו קלים, אבל כעת כשמישהו כטראמפ הוא הנשיא, יש לנשים האמריקאיות ממה לחשוש.
איני רוצה להיות לא נאמנה לנשים או למשימה שלנו כפמיניסטיות, אבל לכל הנשים שבחרו בטראמפ אני רוצה לתאר את המציאות הקשה שבנותיהן, אחיותיהן, ונכדותיהן מתמודדות איתם בחייהן יום יום בציבוריות האמריקאית.
במשך דורות רבים נשים נאבקו כדי לשלב עבודה/קריירה עם משפחה. אם את אם צעירה שמנסה לג׳נגל את כל המשימות, או אשה מבוגרת שמנסה למצוא עבודה, עולם העסקים אינו סביבה ידידותית לנשים ואמהות בכל הגילאים. למרות שכדי להתקדם בקריירה על נשים לשלם מחיר יקר, הפיצוי שלהן--המשכורת אינה משקפת מאמץ זה ולרוב היא נמוכה משל הגברים.
אבל הפער במשכורות אין פירושו שנשים זוכות ליחס מועדף בגלל מאמציהן, להיפך. נשים יודעות שלא ישכרו אותן אם יופיעו לראיון עבודה בהריון. אם כבר יש להן עבודה, ״חופשת״ הלידה בארה״ב היא קצרה ואפילו מגוחכת. וכשאותה אשה חוזרת לעבוד עליה להוכיח שהאמהות לא דרדרה את יכולותיה.
רק לפני שנתיים,חברות פרטיות כאפל ופייסבוק, במסווה של דאגה לנשים, הודיעו שהם יממנו טיפולי הקפאת ביציות לעובדות בחברה. כך החברות משתלטות על השעון הביולוגי של נשים ומכוונות אותו לפי לוח הזמנים שלהם.
העשור בין 30--40 הוא קריטי לקריירה של כל עובד, אך הוא גם ההזדמנות האחרונה של נשים להביא לעולם תינוק בריא, ולעיתים גם ההזדמנות האחרונה שלהן להיות אמהות. כמו המשל על למכור את נשמתך לשטן, הצעד הציני הזה יכול להזיק לנשים כיון שהוא מרגיע אותן, ומשכיח מהן את העובדה שהזמן חולף.
ואם כבר מזכירים חברות פרטיות, העם האמריקאי בחר כנשיא את התגלמות איש העסקים הציניקן. אנו הנשים נלחמנו כדי להגיע להיכן שאנחנו נמצאות, והדרך עוד מאד ארוכה, האם אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לוותר על הכל?
הנשים שצועדות היום בכל העולם אומרות לא.