Showing posts with label תקשורת. Show all posts
Showing posts with label תקשורת. Show all posts

Wednesday, July 5, 2017

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת





בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה  כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות  מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא  מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ-  38000 עוקבות ועוקבים.
 אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.   

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי  ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא  צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו,  וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה  של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה  אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה
הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה  לשלום.
 הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה  את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת.  זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014  ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.
אני  מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.



Tuesday, April 12, 2016

בבקשה אל תספרי לי הכל: מחשבות של אם על הטיול הגדול



אני לא יכולה להפסיק לחשוב על האמא של אותה צעירה שטיילה בהרי האנדים, וכשהרגישה רע נסעה באוטובוס ללימה אך נפטרה לפני שקבלה עזרה רפואית.
הודעות הווטסאפ בין האם לבת התפרסמו בתקשורת, הבת כתבה שהיא מרגישה נורא והאם שקבלה את ההודעות כמה שעות מאוחר יותר ענתה שהיא מקוה שהבת מרגישה כבר יותר טוב. המילים המנחמות והמוכרות של האם הופכות את הטרגדיה ליותר ממשית ואישית.
הנגישות של כל מיני אפשרויות תקשורת כמו ווטסאפ וסקייפ מאפשרת קשר רציף עם הצעירים בטיול. כיון שהיום יש WIFI  אפילו במקומות הנידחים ביותר ביקום, נדמה שהילדים לא ממש רחוקים. אכן רבים מהמטיילים שומרים על קשר עם הארץ ומעודכנים במה שקורה כאן. וההורים מצידם כאילו לוקחים חלק בטיול עצמו.
התקשורת הנוחה עם הילדים הופכת גם את המקומות הרחוקים באסיה, אוסטרליה, ודרום אמריקה לקרובים יותר, מוכרים יותר ואפילו קצת פחות מאיימים להורים שנשארו בבית.
אך הסקת מסקנות על סמך התקשורת הרציפה מסוכנת. יותר מזה, הרגשת הקירבה הפיזית לילדים היא אשליה כיון שבזמן אמת בעת צרה ההורה לא יוכל לעשות מאומה כדי לעזור ולשנות את המצב.
נראה לי שהקשר הרציף עם המטיילים וחווית הקירבה המדומה הם מקור לא אכזב של דאגות וחרדות  להורים.
בצעירותי בימים שלפני עידן האינטרנט גם אני עזבתי את ישראל ונסעתי עם בעלי להמשך בלימודים בארה״ב.  באותו זמן המשמעות של לימודים בחו״ל היתה ניתוק כמעט מוחלט מכל מה שקורה בישראל.
כל שבוע כתבתי מכתב להורי ובו דיווחתי על מה שמתרחש בחיינו. כיון שהורי היו רחוקים ולא רציתי להדאיג אותם, היתה למכתביי נוסחה קבועה. הכל היה בסדר אצלנו: לומדים, עובדים, מתגעגעים ושולחים אהבה.
מכתבי  הורי היו דומים לשלי. הם מרגישים טוב, מתגעגעים, אוהבים ומרוצים שאנחנו לומדים ומתקדמים.
היה לנו חוזה בלתי כתוב,  שאת תנאיו מלאנו בקפדנות, לא להדאיג אחד את השני.  לא שאלנו יותר מידי שאלות, וזה לא היה מקרי שהסתפקנו בכתיבת איגרת אויר קצרה. הסידור הזה הבטיח לכולנו שקט נפשי במשך היום ושינה שלוה בלילה.  

אני לא טוענת שהיה טוב יותר בתקופת כתיבת המכתבים לפני עידן האינטרנט, אבל לפחות אז החיים היו שקטים יותר ופחות מלחיצים. לא ניתן לתאר את הייסורים שבוודאי עברה האם כשהבינה שבתה בסכנת חיים  והיא לא יכולה להושיע אותה.
 כנראה שלפעמים עדיף לא לדעת