מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

פוסט לרגל יום השנה ה9 למות בעלי צבי רז

מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

מילותיו האחרונות של בעלי היו ״תנהגי בזהירות״. היה זה אמצע הלילה, בבית החולים, ובתי ואני עמדנו לצאת לכמה שעות הביתה. הוא כבר לא יהיה מסוגל לדבר ולכן כתב מילים אלו במחברת. הוא לא כתב שהוא אוהב אותי, או ביקש שאטפל יפה בבנות שלנו. אבל כשראיתי מה הוא כן כתב הבנתי שלכך התכוון.

כיון שגרנו בפרוורים שנים רבות, קודם בארה״ב ואחר כך בישראל, נהיגה היתה תמיד חלק מרכזי בחיינו. אבל למרות זאת בעלי אף פעם לא לגמרי סמך עלי וחשד שכשאני מוטרדת או מודאגת אני לא מספיק מרוכזת בכביש. הוא צדק.

ההנחיה שלו היתה מאד ברורה ומילולית. הוא רצה להיות בטוח שנגיע הביתה בשלום ביום הנורא ההוא. אבל אני מרגישה שלמילים אלו, התמימות לכאורה, יש משמעות רחבה יותר ואפילו סמלית.

לגבי מילים אלו מרמזות שהוא ציפה שאמשיך הלאה, אך שאנקוט בזהירות. באותה תקופה היה לי קושי עצום להתמקד במה שסביבי. לקח זמן להבין מה קורה ולהתחיל לעשות תכניות לעתיד.

בעבר כשנסענו לחופשות תמיד נהגנו שנינו, כעת נשארתי הנהגת היחידה, לא היה אף אחד שיחליף אותי כשעייפתי.

רבים מאמינים שהמילים האחרונות של אדם מסכמות את מי שהוא. במקרה של בעלי הן מעידות על חלק חשוב של האישיות שלו.

כשאובחן עם סרטן ראות בשלב 4 חמישה חודשים קודם לכן, אמר לי שהחליט להוות דוגמא לבנותינו בעת המחלה. אני משוכנעת שההחלטה הזאת עזרה לו להתמודד עם המוות הקרוב. הוא אפילו בחר מוטו לפרויקט הזה, פרפרזה על אימרה פוליטית ידועה. אנחנו היינו אמורים להלחם בסרטן כאילו אין מוות ולהשלים עם המוות דרך הכנה נאותה.

למשל, כיון שבעלי הוא זה שהיה אחראי על הנושא הפיננסי עברנו על הספרים וכתבנו שמות ומספרים חשובים. היינו מוכנים. מצד שני קיבצנו את כל האינפורמציה בקלסר מיוחד שנקרא ״אחרי 120״: שמרנו על התקוה.

למרות שבעלי סירב לקרוא להתמודדות עם הסרטן ״להלחם״ או להשתמש במילה ״תבוסה״ איבדנו אותו לסרטן בגיל 55. זה היה השבוע לפני 9 שנים. עד היום אני חושבת על ההנחיה שלו לנהוג בזהירות כשאני נכנסת למכונית, במיוחד אם אני לא במיטבי. ותמיד מעודד אותי להזכר שגם רגעים ספורים לפני מותו בעלי לא ויתר על ההזדמנות לדאוג לנו עוד פעם אחת אחרונה.

נ.ב. הפוסט נכתב בהשראת התוכנית This American Life שנושאה ״מילים אחרונות״

הפוסט פורסם באנגלית

http://blogs.timesofisrael.com/my-husbands-last-words-and-the-road-to-recovery/

הנחמה שבהכחשה

לפעמים אני שומעת אנשים אומרים על אדם מסוים שהוא או היא  נמצאים בהכחשה גמורה. גם אותי הם בודאי תארו כך רק לפני שנים מעטות. הם לא יכלו לדעת, אבל הכחשה היתה אז בשבילי הכרחית כדרך  חיים וצורת התמודדות.

לאחר שבעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4 ושמע מהאונקולוג את האמת המרה,  החלטתי לשים ידע זה בצד. בעוד שבחיינו הרגילים לפני המחלה תמיד התכוננו ולמדנו  כל תוצאה אפשרית, הפעם החלטנו להרפות. עדיף היה לחסוך זאת מעצמנו ובמכוון חסמנו את החשיפה שלנו לאינפורמציה. היה לנו ברור ששום דבר טוב לא יגיע מחזית זאת.  

מדהים איך הנפש נענית בשמחה לשתף פעולה עם החלטות כאלו. למרות ששמעתי במו אזני שלבעלי נותרו רק 9 חודשים לחיות, לא הקשבתי. חזרתי וסיפרתי לעצמי שהוא חזק וצעיר ויכול להחלים. בנוסף, הרופאים שתלו במוחנו מסרים מרגיעים, או אולי רק חשבנו ששמענו אותם. אמירות כמו: ״אתה נראה טוב״ תורגמו על ידינו ל״טיפול משפיע״ או ״הוא יכול לגבור על המחלה.״

רק לפני ימים אחדים פגשתי חברה החווה כעת הכחשה גמורה של בת משפחתה. השיחה איתה הציפה אותי בזכרונות ממחלתו של בעלי. נראה לי שלמרות שלאחרים היה קשה, ואולי גם כואב לצפות ברמיה העצמית שלי, בחירה זאת הפכה את חיינו לטובים יותר. מבחינה מסוימת זה היה כמו להיות מאוהבים, נכנסנו לבועה ולא איפשרנו לעולם החיצוני להכנס. בפנים היינו בטוחים, פעילים ואפילו עליזים כיון שהיו גם הרבה רגעים שמחים בחודשים האפלים הללו.

אבל קרה גם שהמציאות סרבה לשתף פעולה, למשל כשבעלי רצה לדבר. אז היה עלי להקשיב באמת ואפילו כתבתי מה שאמר במחברת מיוחדת. איכשהוא לכתוב הפך את הכל לקצת פחות מאיים,  כאילו אני מתעדת את חיינו לאיזה צורך עתידי.

חברה אחרת סיפרה שכשבעלה היה חולה אנוש היא ידעה שהוא נוטה למות ולא היתה מסוגלת להכחיש זאת. נראה לי שהכרה כזאת יכולה להקל על הפרידה, על קבלת האובדן שיגיע,  וגם על רעיון היום שאחרי. אני בחרתי לא לעשות זאת.

התובנה היחידה שיש לי מהתקופה הנוראית הזאת היא שאם את אנרגטית ומלאת תקווה זה לא סימן  שאינך מכירה במציאות. זה רק אומר שבינתיים לא נוח לך לטפל בה או להתייחס אליה. בקיצור יש זמנים שעדיף לנהוג בהם בטכניקת סקרלט אוהרה מחלף עם הרוח, ולומר ״אני אחשוב על זה מחר.״

http://blogs.timesofisrael.com/the-comfort-of-denial/