לכבוד יום המורה בישראל ה22.12.16

לכבוד יום המורה בישראל מאמר שכתבתי לפני שנה על המקצוע הטוב ביותר בעולם: מורה

הסצנה הראשונה של הסרט טורקי המרגש ״ילדות פרא״ מראה פרידה של מורה אהובה מתלמידתה הקטנה בסוף שנת הלימודים. התלמידה בוכה והמורה מרגיעה אותה ומבקשת שתכתוב לה. המורה הצעירה עוברת מהחלק האסייתי של תורכיה על שפת הים השחור לאיסטנבול. הסרט מסתיים בכך שהתלמידה, שחייה הפכו לבלתי נסבלים, בורחת מהבית עם אחותה הגדולה מרחק 1000 קמ כדי להגיע לבית מורתה. היא יודעת שרק עליה היא יכולה לסמוך, ולשם עליה להגיע, ואכן הפגישה המרגשת שלהן מוכיחה שצדקה. המורה כאילו ציפתה לה והילדה מצידה הגיעה לחוף מבטחים.

זה לא קורה רק בסרטים. זאת ראייה אידאליסטית של המורה המסור זה שמקדיש את עצמו לתלמידיו ויש כמובן הרבה דוגמאות כאלו בחיים ובאמנות.

למורה תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותו של התלמיד הצעיר ואני בטוחה שכולנו יכולים לחשוב, ולהזכר במורה שהאמין בנו, תרם לנו, לא ויתר לנו או עלינו, עודד ודחף אותנו. את אותו מורה לא נשכח לעולם.

במוסדות ההשכלה הגבוהה, באוניברסיטאות ובאקדמיות תפקיד המורה שונה. אבל גם כאן, במיוחד בתארים המתקדמים, יש למורה/ מנחה תפקיד חשוב, והקשר בינו לבין הסטודנט הוא לא פחות משמעותי. בעלי שהיה פרופסור בפקולטה לנהול בתל אביב תמיד אמר קודם תמצא מנחה, כי זה הדבר החשוב ביותר בלימודי דוקטורט, ורק אחר כך נושא

תפקידו האמיתי של המורה, כמנחה ומנטור, לא יכול להצטמצם רק להנחייה מקצועית. מורה אמיתי אינו יכול להיות ותרן ורך, כדי לעשות את תפקידו נאמנה עליו להקפיד ולדרוש השקעה וחשיבה.

בשנים האחרונות מאז שמוסדות החינוך הפכו ליותר ממוסחרים והתחרות גברה האפשרות של מורים להמשיך להקפיד ולדרוש נשחקת. כשהדגש הוא על כך שהתלמיד הוא הלקוח, וזה תמיד צודק, יש לחץ על המורה להתפשר ולהיות פופולרי. פופולריות לא תמיד עולה בקנה אחד עם מצוינות. וכולנו מכירים גם את כל סוגי המשובים שמטילים מורא על מורים ועובדים

נראה שלהיות מורה מסור היום דומה קצת להליכה על חבל דק: נדרשים גמישות, חוזק, דמיון והרבה רצון להגיע למטרה. זה ממש לא פשוט. אך בשבילי סופו של הסרט הטורקי, והפגישה המרגשת של הילדה עם מורתה ממנה ברור שהילדה הגיעה הביתה, היא הוכחה נוספת מדוע בכל זאת ולמרות הכל אין מקצוע חשוב יותר ממורה.

מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

פוסט לרגל יום השנה ה9 למות בעלי צבי רז

מילותיו האחרונות של בעלי והדרך להחלמה

מילותיו האחרונות של בעלי היו ״תנהגי בזהירות״. היה זה אמצע הלילה, בבית החולים, ובתי ואני עמדנו לצאת לכמה שעות הביתה. הוא כבר לא יהיה מסוגל לדבר ולכן כתב מילים אלו במחברת. הוא לא כתב שהוא אוהב אותי, או ביקש שאטפל יפה בבנות שלנו. אבל כשראיתי מה הוא כן כתב הבנתי שלכך התכוון.

כיון שגרנו בפרוורים שנים רבות, קודם בארה״ב ואחר כך בישראל, נהיגה היתה תמיד חלק מרכזי בחיינו. אבל למרות זאת בעלי אף פעם לא לגמרי סמך עלי וחשד שכשאני מוטרדת או מודאגת אני לא מספיק מרוכזת בכביש. הוא צדק.

ההנחיה שלו היתה מאד ברורה ומילולית. הוא רצה להיות בטוח שנגיע הביתה בשלום ביום הנורא ההוא. אבל אני מרגישה שלמילים אלו, התמימות לכאורה, יש משמעות רחבה יותר ואפילו סמלית.

לגבי מילים אלו מרמזות שהוא ציפה שאמשיך הלאה, אך שאנקוט בזהירות. באותה תקופה היה לי קושי עצום להתמקד במה שסביבי. לקח זמן להבין מה קורה ולהתחיל לעשות תכניות לעתיד.

בעבר כשנסענו לחופשות תמיד נהגנו שנינו, כעת נשארתי הנהגת היחידה, לא היה אף אחד שיחליף אותי כשעייפתי.

רבים מאמינים שהמילים האחרונות של אדם מסכמות את מי שהוא. במקרה של בעלי הן מעידות על חלק חשוב של האישיות שלו.

כשאובחן עם סרטן ראות בשלב 4 חמישה חודשים קודם לכן, אמר לי שהחליט להוות דוגמא לבנותינו בעת המחלה. אני משוכנעת שההחלטה הזאת עזרה לו להתמודד עם המוות הקרוב. הוא אפילו בחר מוטו לפרויקט הזה, פרפרזה על אימרה פוליטית ידועה. אנחנו היינו אמורים להלחם בסרטן כאילו אין מוות ולהשלים עם המוות דרך הכנה נאותה.

למשל, כיון שבעלי הוא זה שהיה אחראי על הנושא הפיננסי עברנו על הספרים וכתבנו שמות ומספרים חשובים. היינו מוכנים. מצד שני קיבצנו את כל האינפורמציה בקלסר מיוחד שנקרא ״אחרי 120״: שמרנו על התקוה.

למרות שבעלי סירב לקרוא להתמודדות עם הסרטן ״להלחם״ או להשתמש במילה ״תבוסה״ איבדנו אותו לסרטן בגיל 55. זה היה השבוע לפני 9 שנים. עד היום אני חושבת על ההנחיה שלו לנהוג בזהירות כשאני נכנסת למכונית, במיוחד אם אני לא במיטבי. ותמיד מעודד אותי להזכר שגם רגעים ספורים לפני מותו בעלי לא ויתר על ההזדמנות לדאוג לנו עוד פעם אחת אחרונה.

נ.ב. הפוסט נכתב בהשראת התוכנית This American Life שנושאה ״מילים אחרונות״

הפוסט פורסם באנגלית

http://blogs.timesofisrael.com/my-husbands-last-words-and-the-road-to-recovery/