תחזירו לי את יום האם

בילדותי בחיפה בשנות ה60 יום האם חל בחנוכה. עירנו היתה היחידה שהיתה רגישה לקשר ההדוק בין חגיגת האור והחיים לאמהות.

ואז לרוע המזל היום היחיד שהוקדש להוקרת האמהות הולאם והוחלף, בשם התקינות הפוליטית, ביום המשפחה. זה לא אותו דבר.

מזל שיום האם האמיתי עדיין קיים בארצות העולם. בארצות הברית למשל, וחוגגים אותו ביום א השני בחודש, שחל במקרה היום.

האמא הפרטית שלי היתה אחות. היא עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1935 בגיל 17. שנה לאחר מכן ב1936 הוקם בית חולים בילינסון שנועד לשרת את בני מושבות יהודה והשרון ואז גם נוסד בית הספר לאחיות. אמי היתה אחת האחיות המוסמכות הראשונות שקבלה את הכשרתה בארץ.

באותה תקופה הסטודנטיות בקורס לאחיות התגוררו בתנאי פנימיה בבית החולים ונאסר עליהן להנשא ב3 שנות לימודיהן. למרות שאמי הכירה את אבי מיד לאחר שהגיעה לארץ הם התחתנו רק שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהשלימה את לימודיה.

לא ברור לי מדוע סבי עמד על כל שאמי, בתו היחידה, תרכוש השכלה גבוהה, במיוחד לאור העובדה שאחייה לא קיבלו חינוך אוניברסיטאי. הייתי רוצה להאמין שסבי האמין בהשכלת נשים והיה חשוב לו שבתו תהיה עצמאית ולא תאלץ להיות תלויה כלכלית בגבר.

רק כשבגרתי הבנתי את כוח הרצון וההתמדה של אמי. באותה תקופה היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להתקבל לבית ספר לאחיות, היו רק שניים כאלו בארץ. אמי לא הצליחה להתקבל בשתי הפעמים הראשונות, כי העברית שלה לא היתה מספיק טובה. היא התאמצה ושיפרה את יכולותיה והתקבלה בפעם השלישית.

בשנות החמישים והשישים רק אמהות בודדות עבדו מחוץ לבית. אמי עבדה במרפאת אחיות בקופת חולים בכרמל כל השנים עד שיצאה לגמלאות. למרות שתמיד התלוננתי על כך שכיצאנו יחד אמי ואני כל קהילת הכרמל התקבצה מסביבה לבקש עצות ולדבר על מחלות, הייתי מאד גאה באמא שלי על הידע שלה ועל האמפטיה. נראה לי שאלו אכויות הכרחיות לאחות. אולי זה גם מסביר את מניעיו של סבי שלחץ עליה ללמוד. הוא הכיר את האמפטיה שלה ועזר לה לרכוש את הידע הנחוץ.

ובקשר ליום האם: בכל יום אחר אמהות בישראל ובכל מקום בעולם חולקות את כל מה שיש להן עם משפחתן. תנו להן לפחות יום אחד שיהיה רק שלהן, אפילו אם הן טוענות שהן לא צריכות, ושיום המשפחה בהחלט מספיק.

http://blogs.timesofisrael.com/bring-back-mothers-day/

״שיאכלו עוגות״: אחד במאי בחיפה והמימונה

הלוח העברי מתעתע בנו השנה והמימונה שמציינת את סופו של חג הפסח חלה ב1 במאי חג הפועלים הבינלאומי. לא ניתן להתעלם מסמליות זאת, וקשה לא לציין את שגשוג האחת והכחדתו של השני.

כמי שגדלה בחיפה עיר הפועלים, או כמו שקוראים לה לעיתים העיר האדומה, השתתפתי ברבות מחגיגות אחד במאי בעירי. חיפה ואזור הצפון מהווים מרכז תעשייתי חשוב, והפועלים, יהודים וערבים כאחדתמיד היו חלק משמעותי מתושביה. האחד במאי היה פעם יומה של חיפה וכולנו לקחנו חלק בפעילויות.

קראתי שב1984, שבע שנים לאחר עלייתו של הליכוד בראשותו של מנחם בגין לשלטון, חיפה חגגה בפעם האחרונה את האחד במאי באופן ממיסדי בהשתתפות קרוב ל100000 איש ובנוכחות יצחק רבין ושמעון פרס.

אני תוהה האם האחד במאי היה צריך להעלם על מנת לפנות את הדרך למימונה.

במשך השנים פוליטיקאים ואנשי ציבור טיפחו את המימונה והיא עלתה ושגשגה. היום היא כבר הפכה למסורת משמעותית ובעלת השפעה בחברה הישראלית, אך אין זה אומר שיהודיי צפון אפריקה, במיוחד בעיירות הפיתוח, הפכו גם הם למשמעותיים ומשפיעים.

כשעליית צפון אפריקה הגיעה לישראל בשנות ה50 --60 רבים מהם עבדו כפועלים. לכאורה חג הפועלים היה יכול להיות חגם, אך משום מה הם האמינו שהאחד במאי לא שייך אליהם

אמנם האחד במאי היה חלק מהמסורת הסוציאליסטית, וזה סוד ידוע שיהדות צפון אפריקה עדיין נוטרת טינה לשלטון הסוציאליסטי על היחס הלא ראוי והאפליה נגדם לאחר עלייתם. אבל מפלגת העבודה כבר לא בשלטון כבר 40 שנה.

לרוע המזל היום המצב של הפועלים, ושל כל העובדים במעמד הבינוני, הוא בכי רע. מה שמקשה עוד יותר זה פער ההכנסה העצום בין העניים לעשירים.

האחד במאי היה ארוע שהיה מיועד לכולם, יום של סולידריות: פועלי כל העולם התאחדו. המימונה, לעומת זאת,  היא ארוע סקטוריאלי. אמנם כולם מוזמנים אך זה חגם של המארחים העולים מצפון אפריקה וילדיהם.

אני לא מציעה להנהיג שוב את מצעדי אחד במאי, אך הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפועלים ולתת להם יותר כוח. אני תומכת בהחזרת האחד במאי כחג אזרחי, וכיום שמדגיש את הסולידריות של העובד הישראלי עם אחייו בתוך ישראל ומחוצה לה.

הממשלה שלנו משגשגת כשיש חיכוחים וסכסוכים בישראל, ומנסה לבודד את העם היהודי מהעולם: זה משרת את המטרה שלה, שקט תעשייתי. האחד במאי מזכיר לנו שאנחנו לא לבד, בארצות אחרות אנשים כמונו עובדים קשה כדי לפרנס את משפחתם ולתת לילדיהם חינוך.

צריך לעודד מסורות וחגים אתניים שונים , אך אין לבלבל בינם לבין תוכנית אסטרטגית לשיפור מצב הפועלים ושאר אוכלוסיות מוחלשות. אני חושדת בממשלה שמסיחה את דעתנו מהלחם ומהבעיות האמיתיות, ושולחת אותנו במקום זה לאכול עוגות

http://blogs.timesofisrael.com/let-them-eat-cake-may-day-in-haifa-and-the-mimouna/

אל תסתיר לי את הנוף עם הנכות שלך: מקרה יונה יהב

אני לא מתכוונת להצדיק את מה שיונה יהב, ראש עיריית חיפה, אמר על העתקת המעון לנוער במצוקה מביתם ברחוב חיים בהדר, אחת השכונות הנחשלות ביותר, לבית חדש במרכז הכרמל, אחד מהאזורים הנחשבים.

מה שאמר הוא לא אנושי ולא ראוי למחילה אלא לכל גינוי, אבל יונה יהב הוא לא הבעיה, הוא רק סימפטום וזאת צביעות להאשים אותו בכל תחלואי החברה שלנו.

ליד בית הורי בשכונה שקטה בהר הכרמל, ליד אותו מרכז הכרמל שעליו הגן יהב בחרוף נפש,  היה מרכז לילדים אוטיסטים. ראינו אותם לעיתים קרובות יוצאים לטיול קבוצתי, ולעתים גם שמענו צווחות נוראות. יום אחד כשבקרתי את הורי אחת השכנות דפקה על הדלת, היא באה לאסוף חתימות לסלק את המרכז מהשכונה.

זאת לא היתה הפעם הראשונה, ושוב אמי הסבירה לה שמגיע לילדים האלו מקום ראוי, ושזה המעשה האנושי והנכון לקבל אותם כשכנים. היא גם הוסיפה שלילדים ולמשפחותיהם קשה הרבה יותר.

הייתי מאד גאה באמי, אבל הסתבר שהיא היתה היחידה שהיתה מעונינת בילדים כשכנים.

יונה יהב לא שונה מהשכנים שלנו ברחוב התישבי בהר הכרמל. אבל הוא לא רק שכן אלא ראש עיר שנתפס אומר שאינו רוצה נוער במצוקה בעיר שלו חיפה. במיוחד לא במרכז הכרמל.

אבל הוא גם אמר שהוא פוחד ממרד תושבים.  הוא לא טעה.

 למרות שרבים מגנים את יהב כלפי חוץ, הם עושים כמוהו ביום יום. רק בדצמבר האחרון שמעתי ברשת ב שבשכונות מסוימות בארץ יש הסכם סודי להשאיר את העולים האתיופים בחוץ ולא להשכיר או למכור להם דירות.

נראה שבישראל כיום , אפליה בצורותיה הרבות והמכוערות, הפכה לדרך חיים.  הבעיה היא שאנחנו לא רוצים לראות את השונים ומעדיפים שהם ימצאו רחוק מהעין, באיזה מקום נידח, אולי ליד כל הזבל שאנחנו מסיעים כל הדרך לדרום כדי לטמון ברמת חובב.

זאת בושה שיהב הוא לא מנהיג ולא מענטש, אלא פוליטיקאי מפוחד העושה את רצון המצביאים העשירים שלו. עוד יותר עצוב זה שאי אפשר לצפות מראש עיר להוביל שינוי או להיות חלק ממאמץ לשים סוף לאפלייה וחוסר סובלנות. 

אבל הגיע הזמן שאנחנו, כחברה, נכיר בבעיה ונקבל את האחר. אולי האחר הוא לא אני כיום , אבל באיזו נקודת זמן הוא/היא בהחלט יכולים להיות. אנחנו חייבים להעביר את השונה ובעל הצרכים החריגים אלינו לחצר הקדמית של החברה שלנו, והכל מתחיל בחינוך.

המאמר הופיע בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/dont-block-my-view-with-your-disabilities-the-case-of-yonah-yahav/