Sunday, May 1, 2016

״שיאכלו עוגות״: אחד במאי בחיפה והמימונה







הלוח העברי מתעתע בנו השנה והמימונה שמציינת את סופו של חג הפסח חלה ב1 במאי חג הפועלים הבינלאומי. לא ניתן להתעלם מסמליות זאת, וקשה לא לציין את שגשוג האחת והכחדתו של השני.
כמי שגדלה בחיפה עיר הפועלים, או כמו שקוראים לה לעיתים העיר האדומה, השתתפתי ברבות מחגיגות אחד במאי בעירי. חיפה ואזור הצפון מהווים מרכז תעשייתי חשוב, והפועלים, יהודים וערבים כאחדתמיד היו חלק משמעותי מתושביה. האחד במאי היה פעם יומה של חיפה וכולנו לקחנו חלק בפעילויות.

קראתי שב1984, שבע שנים לאחר עלייתו של הליכוד בראשותו של מנחם בגין לשלטון, חיפה חגגה בפעם האחרונה את האחד במאי באופן ממיסדי בהשתתפות קרוב ל100000 איש ובנוכחות יצחק רבין ושמעון פרס.

אני תוהה האם האחד במאי היה צריך להעלם על מנת לפנות את הדרך למימונה.
במשך השנים פוליטיקאים ואנשי ציבור טיפחו את המימונה והיא עלתה ושגשגה. היום היא כבר הפכה למסורת משמעותית ובעלת השפעה בחברה הישראלית, אך אין זה אומר שיהודיי צפון אפריקה, במיוחד בעיירות הפיתוח, הפכו גם הם למשמעותיים ומשפיעים.
כשעליית צפון אפריקה הגיעה לישראל בשנות ה50 --60 רבים מהם עבדו כפועלים. לכאורה חג הפועלים היה יכול להיות חגם, אך משום מה הם האמינו שהאחד במאי לא שייך אליהם

אמנם האחד במאי היה חלק מהמסורת הסוציאליסטית, וזה סוד ידוע שיהדות צפון אפריקה עדיין נוטרת טינה לשלטון הסוציאליסטי על היחס הלא ראוי והאפליה נגדם לאחר עלייתם. אבל מפלגת העבודה כבר לא בשלטון יותר מ30 שנה.
לרוע המזל היום המצב של הפועלים, ושל כל העובדים במעמד הבינוני, הוא בכי רע. מה שמקשה עוד יותר זה פער ההכנסה העצום בין העניים לעשירים.
האחד במאי היה ארוע שהיה מיועד לכולם, יום של סולידריות: פועלי כל העולם התאחדו. המימונה, לעומת זאת,  היא ארוע סקטוריאלי. אמנם כולם מוזמנים אך זה חגם של המארחים העולים מצפון אפריקה וילדיהם.

אני לא מציעה להנהיג שוב את מצעדי אחד במאי, אך הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפועלים ולתת להם יותר כוח. אני תומכת בהחזרת האחד במאי כחג אזרחי, וכיום שמדגיש את הסולידריות של העובד הישראלי עם אחייו בתוך ישראל ומחוצה לה.
הממשלה שלנו משגשגת כשיש חיכוחים וסכסוכים בישראל, ומנסה לבודד את העם היהודי מהעולם: זה משרת את המטרה שלה, שקט תעשייתי. האחד במאי מזכיר לנו שאנחנו לא לבד, בארצות אחרות אנשים כמונו עובדים קשה כדי לפרנס את משפחתם ולתת לילדיהם חינוך.


צריך לעודד מסורות וחגים אתניים שונים , אך אין לבלבל בינם לבין תוכנית אסטרטגית לשיפור מצב הפועלים ושאר אוכלוסיות מוחלשות. אני חושדת בממשלה שמסיחה את דעתנו מהלחם ומהבעיות האמיתיות, ושולחת אותנו במקום זה לאכול עוגות




No comments:

Post a Comment