שכנים טובים, או עיתונאית צעירה מאום אל פאחם

לפני זמן מה נסעתי עם שני חברים מאנגליה לבקר בכינרת. בדרך עצרתי בתחנת השירות בכביש 6 למלא דלק. כשהשתלבתי עם כביש 65 לכיוון עפולה, הרגשתי שיש בעיה במכונית ואכן זמן קצר לאחר מכן נעצרה וסרבה לזוז.

זאת היתה מכונית חדשה ופתאום הבנתי שכנראה נעצרה כי מלאתי את המיכל בטעות בדיזל.

המקום בו עצרתי היה מאד מסוכן: השוליים היו צרים, ומכוניות חלפו שם במהירות עצומה. לא ידעתי מה לעשות. נשארתי בתוך המכונית עם האורחים וניסיתי לחשוב מה הלאה.

לפתע נעצרה לפני מכונית וממנה יצאה בחורה צעירה וצעדה לעברי. היא שאלה אם אנחנו בסדר. אמרתי לה שאני מחכה לגרר. היא סיפרה שהיא עיתונאית מאום אל פאחם ובמקרה היתה בסביבה כיון שכיסתה תאונה שקרתה שם.

היא שאלה אם היא יכולה לעזור לנו. לקח לי רגע להתעשת וסיפרתי לה שלא נעים לי שהאורחים שלי, התיירים, מחכים במכונית במקום לראות את הארץ. שאלתי אותה אם תסכים לקחת אותם איתה חזרה לאום אל פאחם שם יוכלו לטייל עד שאתפנה. היא נענתה ברצון ונסעה משם עם שני אורחיי.

כפי הנראה העתונאית חשבה שלטייל באום אל פאחם לא יהיה מספיק מרגש לתיירים מלונדון ולכן הדגימה להם מה זאת הכנסת אורחים. כיון שסיפרו לה שאחד מהם הוא מורה בתיכון היא לקחה את אורחיה לבית הספר בישוב שם נפגשו עם המנהל שסייר איתם בבית הספר, לאחר מכן הם אכלו צהרים במסעדה. כששוב התראינו כולנו, אחר הצהרים, זה היה במתנ״ס שם נפגשו עם עוד כמה מתושבי העיר.

לפנות ערב המשכנו לכנרת ולגליל, אך הביקור הקצר באום אל פאחם הפך לאחת החוויות המענינות ביותר בחופשה של אורחיי בישראל.

מאד התרגשתי מהנדיבות והנועם של העיתונאית, אך לא הופתעתי. הצעת העזרה שלה היתה ספונטנית וכנה וקל היה לי לקבל אותה. ידעתי בליבי שהיא תדאג לאורחים שלי. הם מצידם חשו בביטחון שלי ונסעו ללא היסוס עם מישהי זרה להם לחלוטין.

כעת, בעיצומו של קונפליקט ומשבר אמון, כשהיחסים עם שכננו הפלסטינים כה מדורדרים, אני נזכרת באותו יום בו אשה צעירה מאום אל פאחם נחלצה להצלתי ומתמלאת בכל זאת בתקוה.

כמעט כל אחד מאיתנו כאן בישראל יכול להזכר בסיפור דומה: זאת המציאות שלנו, וזאת גם המשמעות של לחיות בחברה מתורבתת ואנושית.

אסור לנו לתת לקיצונים (משני הצדדים), ולפוליטיקאים ציניקנים הפורחים ומשגשגים על שנאה ונקמה לוותר על זכותנו זאת. אל לנו להרשות להם לשכנע אותנו שאין באפשרותנו לקיים יחסי שכנות טובה עם אלו הגרים בסמוך אלינו.

http://blogs.timesofisrael.com/kind-neighbors-or-a-young-journalist-from-um-el-fahem/

פורום המשפחות השכולות לא מעונין בחברים חדשים

בחודשים האחרונים כשבכל יום אנחנו כואבים את מותם של קרבנות נוספים כתוצאה מהקונפליקט הישראלי פלשתינאי, קשה לגייס את האנרגיה לחשוב על האפשרות של שלום, וקשה עוד יותר לפעול כדי לקרב אותו.
אבל זה בדיוק מה שחברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ארגון של בני משפחה ששכלו את יקיריהם, ממשיכים לעשות.
למרות שהחברות ״במועדון״ זה משמעה שאבדת את האדם היקר לך מכל, הפורום פועל שנים במסירות, למען שלום, פיוס וסובלנות בין שני העמים.
באוגוסט 2015 הצטרפתי לאחת מפעילויות הפורום, ובינואר חמישה חודשים מאוחר יותר ציינו את סופו של החלק הראשון של פרויקט הנרטיבים, סוג של סדנה לימודית/ חוויתית לשם קרוב לבבות.
פרויקט הנרטיבים מקבץ יחד 15 ישראלים ו15 פלסטינים  ל7 מפגשים. המפגש הראשון בין העמים הוא סוף שבוע בבית ג׳אלה בו בני הקבוצה לומדים להכיר זה את זה. במפגש  השביעי, האחרון, כולם כבר אמורים להיות חברים, למצוא פרויקט משותף לעבוד עליו בצוותא.
לרוב קבוצות הנרטיבים מאורגנות לפי איזה שהוא מכנה משותף: מורים, עורכי דין, אמנים, סטודנטים וגם קבוצות נפרדות של בני המשפחות השכולות.
 אך לקבוצה שלנו לא היה שום דרישות קדם, היינו קבוצה הטרוגנית של ישראלים ופלסטינים שהתענינו להפגש ולהכיר.
אולי לפורום המשפחות היתה איזו ציפייה לא-מדוברת מאיתנו, כיון שהעניק לנו את השם המחייב ״מובילי שינוי.״
באותו סוף שבוע ראשון היינו  30 איש, אך לאחריה כמה  עזבו. כנראה לא היו להם תעצומות נפש הנחוצות למפגשים כאלו.
 במשך המפגשים למדנו על הנרטיבים והטראומות של הישראלים והפלסטינים ויצאנו לסיורים לימודיים.
  כסמל לנכבה הפלסטינית בקרנו בכפר ליפתא    בשיפולי ההרים בפאתי ירושלים. ליפתא נשארה נטושה מאז הגירוש של כ2500 מתושביה בסוף 1947.
במפגש  הבא שיתפנו את חברינו הפלסטינים בטראומה של העם היהודי, וביקרנו יחד במוזיאון לזכר השואה ביד ושם.
לקחי הטראומה של העבר היו אמורים לתרום להבנה וקרוב  לבבות בין חברי הקבוצה. אך ההווה הוא שמכריע. האינתיפדה שהחלה באוקטובר, עצרה את המשך המפגשים ולא ראינו את חברי הקבוצה הפלסטינים כשלושה חודשים.
 כשנפגשנו שוב בדצמבר היתה התרגשות וגם ציפיות גבוהות. לרוע המזל לאחר החיוכים והחיבוקים הראשונים, הפכנו לזרים. זה היה צעד ענק אחורה. חברינו הפלסטינים לא תקשרו איתנו במשך כל המפגש ובמקום החום והאמון, שהתחלנו לייצר, צפו חשדנות ושטנה.
נראה היה שלאחר שלושה חודשים של אינתיפדה הפלסטינים שפגשנו בפעילות לקידום השלום, חשו שזאת כמעט בגידה לדבר אלינו בקול אישי, ובקול אחד-- קולקטיבי האשימו אותנו ביסוריו של כל העם הפלסטיני.
הרגשתי שהקבוצה שלנו הפכה לשק החבטות, המייצגת את כל העוולות והפעולות של מנהיגינו.  מצד אחד הבנתי אותם, אך בפנים הרגשתי כעס ותיסכול.
יותר מזה, ההאשמות הבלתי פוסקות של חברי הקבוצה הפלסטינים גרמו לי לניכור,  וכמעט שכחתי שאלו היו אותם אנשים שהשכימו קום באותו בוקר ונסעו שעות ארוכה מחסומים רק כדי לראות אותנו,  וגם לספר לנו, הישראלים שהכירו, על החיים הבלתי נסבלים שלהם.
הרגשתי ייאוש, הייתי משוכנעת שהיחסים עם החברים הפלסטינים לא ישוקמו עד שיגמר הכיבוש. פתאום לא רציתי יותר להמשיך בפרויקט הנרטיבים. לא יכולתי לשאת את המחשבה של  מיפגש נוסף כמו זה.
אבל לשמחתי, המנחים שלנו מהפורום, לא איבדו תקווה. הם עודדו אותנו שהצלחת המיפגש תלויה גם בנו, ובכוחנו לשנות את המציאות, לפחות בתוך הקבוצה שלנו.
הם צדקו, כשנפגשנו בפעם האחרונה,  כולנו הגענו עם אנרגיה אחרת, ועם נחישות להוביל שינוי. במשך כל סוף השבוע הצלחנו לתקשר כבני אדם, ולהתחיל לתכנן את העתיד בו נוכל לשתף פעולה.
אני מרגישה שזכיתי בכך שלקחתי חלק באחת מפעילויות הפורום. כשסוף סוף יגיע שלום, הרבה בזכותם, אני יכולה לדמיין ילדים משחקים תחת עצי פרי שניטעו לכבוד חסידי אומות העולם שלנו-- חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
http://blogs.timesofisrael.com/the-parents-circle-doesnt-want-new-members/