Monday, March 14, 2016

פורום המשפחות השכולות לא מעונין בחברים חדשים



בחודשים האחרונים כשבכל יום אנחנו כואבים את מותם של קרבנות נוספים כתוצאה מהקונפליקט הישראלי פלשתינאי, קשה לגייס את האנרגיה לחשוב על האפשרות של שלום, וקשה עוד יותר לפעול כדי לקרב אותו.
אבל זה בדיוק מה שחברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, ארגון של בני משפחה ששכלו את יקיריהם, ממשיכים לעשות.
למרות שהחברות ״במועדון״ זה משמעה שאבדת את האדם היקר לך מכל, הפורום פועל שנים במסירות, למען שלום, פיוס וסובלנות בין שני העמים.
באוגוסט 2015 הצטרפתי לאחת מפעילויות הפורום, ובינואר חמישה חודשים מאוחר יותר ציינו את סופו של החלק הראשון של פרויקט הנרטיבים, סוג של סדנה לימודית/ חוויתית לשם קרוב לבבות.
פרויקט הנרטיבים מקבץ יחד 15 ישראלים ו15 פלסטינים  ל7 מפגשים. המפגש הראשון בין העמים הוא סוף שבוע בבית ג׳אלה בו בני הקבוצה לומדים להכיר זה את זה. במפגש  השביעי, האחרון, כולם כבר אמורים להיות חברים, למצוא פרויקט משותף לעבוד עליו בצוותא.
לרוב קבוצות הנרטיבים מאורגנות לפי איזה שהוא מכנה משותף: מורים, עורכי דין, אמנים, סטודנטים וגם קבוצות נפרדות של בני המשפחות השכולות.
 אך לקבוצה שלנו לא היה שום דרישות קדם, היינו קבוצה הטרוגנית של ישראלים ופלסטינים שהתענינו להפגש ולהכיר.
אולי לפורום המשפחות היתה איזו ציפייה לא-מדוברת מאיתנו, כיון שהעניק לנו את השם המחייב ״מובילי שינוי.״
באותו סוף שבוע ראשון היינו  30 איש, אך לאחריה כמה  עזבו. כנראה לא היו להם תעצומות נפש הנחוצות למפגשים כאלו.
 במשך המפגשים למדנו על הנרטיבים והטראומות של הישראלים והפלסטינים ויצאנו לסיורים לימודיים.
  כסמל לנכבה הפלסטינית בקרנו בכפר ליפתא    בשיפולי ההרים בפאתי ירושלים. ליפתא נשארה נטושה מאז הגירוש של כ2500 מתושביה בסוף 1947.
במפגש  הבא שיתפנו את חברינו הפלסטינים בטראומה של העם היהודי, וביקרנו יחד במוזיאון לזכר השואה ביד ושם.
לקחי הטראומה של העבר היו אמורים לתרום להבנה וקרוב  לבבות בין חברי הקבוצה. אך ההווה הוא שמכריע. האינתיפדה שהחלה באוקטובר, עצרה את המשך המפגשים ולא ראינו את חברי הקבוצה הפלסטינים כשלושה חודשים.
 כשנפגשנו שוב בדצמבר היתה התרגשות וגם ציפיות גבוהות. לרוע המזל לאחר החיוכים והחיבוקים הראשונים, הפכנו לזרים. זה היה צעד ענק אחורה. חברינו הפלסטינים לא תקשרו איתנו במשך כל המפגש ובמקום החום והאמון, שהתחלנו לייצר, צפו חשדנות ושטנה.
נראה היה שלאחר שלושה חודשים של אינתיפדה הפלסטינים שפגשנו בפעילות לקידום השלום, חשו שזאת כמעט בגידה לדבר אלינו בקול אישי, ובקול אחד-- קולקטיבי האשימו אותנו ביסוריו של כל העם הפלסטיני.
הרגשתי שהקבוצה שלנו הפכה לשק החבטות, המייצגת את כל העוולות והפעולות של מנהיגינו.  מצד אחד הבנתי אותם, אך בפנים הרגשתי כעס ותיסכול.
יותר מזה, ההאשמות הבלתי פוסקות של חברי הקבוצה הפלסטינים גרמו לי לניכור,  וכמעט שכחתי שאלו היו אותם אנשים שהשכימו קום באותו בוקר ונסעו שעות ארוכה מחסומים רק כדי לראות אותנו,  וגם לספר לנו, הישראלים שהכירו, על החיים הבלתי נסבלים שלהם.
הרגשתי ייאוש, הייתי משוכנעת שהיחסים עם החברים הפלסטינים לא ישוקמו עד שיגמר הכיבוש. פתאום לא רציתי יותר להמשיך בפרויקט הנרטיבים. לא יכולתי לשאת את המחשבה של  מיפגש נוסף כמו זה.
אבל לשמחתי, המנחים שלנו מהפורום, לא איבדו תקווה. הם עודדו אותנו שהצלחת המיפגש תלויה גם בנו, ובכוחנו לשנות את המציאות, לפחות בתוך הקבוצה שלנו.
הם צדקו, כשנפגשנו בפעם האחרונה,  כולנו הגענו עם אנרגיה אחרת, ועם נחישות להוביל שינוי. במשך כל סוף השבוע הצלחנו לתקשר כבני אדם, ולהתחיל לתכנן את העתיד בו נוכל לשתף פעולה.
אני מרגישה שזכיתי בכך שלקחתי חלק באחת מפעילויות הפורום. כשסוף סוף יגיע שלום, הרבה בזכותם, אני יכולה לדמיין ילדים משחקים תחת עצי פרי שניטעו לכבוד חסידי אומות העולם שלנו-- חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
http://blogs.timesofisrael.com/the-parents-circle-doesnt-want-new-members/

No comments:

Post a Comment