הבוקר קראתי שהסופר והפובליציסט הפלסטיני/ישראלי סייד קשוע, המתגורר כעת בעיירה קטנה במערב התיכון בארה״ב, אמר לכתב עתון מקומי שאינו רוצה יותר לכתוב בעברית להארץ.
בזמן שסופרים ישראלים אחרים הכותבים בעברית, ואינם בעלי טור בהארץ, נשארים אנונימיים, ודי עניים, סייד קשוע זכה לתהילה בינלאומית הודות לעיתון.
אני לא מצפה שיהיה לעד אסיר תודה להארץ, אך נראה לי שקשוע מעדיף לשכוח, שהודות לאותו טור, שתורגם לאנגלית באדיבות העיתון, קיבל את החשיפה הנחשקת בארה״ב.
ב2014 כתבתי מאמר על סייד קשוע ותרגומו:
יש כותבים שניתן לתרגמם בקלות ויש כאלו שהם סרבני תרגום. לפני זמן מה שמעתי ברדיו האמריקאי סיפור מאת הסופר הפלסטיני/ישראלי סייד קשוע. התרשמתי, אך לא ממש הופתעתי כמה טבעי נשמע הסיפור באנגלית. הכרתי את הסיפור, והתובנות של קשוע, הביקורת העדינה של ישראלים ופלסטינים כאחד, והשנינות שלו הבריקו באנגלית כמו במקור העברי.
כפלסטיני ישראלי, קשוע מתרגם ללא הרף מערבית לעברית, ומעברית לערבית.
הביוגרפיה שלו היא התגלמות התרגום.קשוע נולד בעיירה טירה, ובבית הספר למד ערבית ועברית. בגיל 15 התקבל לפנימיה למדעים ואמנויות בירושלים. יתכן מאד שהיה אחד מהפלסטינים הבודדים, אם לא היחיד, במחזור שלו. בבית הספר היה עליו להתנהל רק בעברית.
עד לאחרונה גר הסופר עם משפחתו בשכונה יהודית במערב ירושלים.
בספר תרגום ואימפריה: גישות פוסטקולוניאליסטיות, דגלאס רובינסון טוען שיצירה המתורגמת מתרבות של מיעוט לתרבות הגמונית (במקרה זה לאנגלית), נתפסת לרוב ככבדה, קשה, משונה, ושונה, ובשל כך בעלת עניין מועט, רק לציבור נישה מצומצם. יותר מזה, לדעת רובינסון התרבות ההגמונית תתרגם רק את אותן יצירות של סופרים מתרבות של מיעוט מדוכא, המאששות את הדעה הקדומה של התרבות השולטת על זאת הנשלטת.
אני רואה בשירה של דליה רביקוביץ הוכחה לטענה הראשונה של רובינסון, שירתה יכולה להתפס ככבדה ומשונה. מצד שלי, קלילות התרגום לאנגלית של סייד קשוע , ויהודה עמיחי למשל, מחזקת את הטענה השנייה. בזמן שרביקוביץ היא צברית שמביטה בחברה שלנו מבפנים, קשוע ועמיחי הינם זרים. קשוע נמצא סימולטנית בפנים ובחוץ בשתי תרבויות ושפות, ועמיחי היה מהגר ששפת אמו גרמנית ותרבותו אירופאית. שניהם הם זרים העומדים מבחוץ ומביטים פנימה, וכך גם רואים את מה ששקוף ובלתי נראה לצברים. מסקנתם יכולה אכן לאשש את הדעה הקדומה על החברה בישראל.
כשקשוע ועמיחי מדמינים את הקוראים שלהם, הם כלל אינם דומים להם. רובה של הקהילה של קשוע,למשל, אינה יכולה לקרוא את יצירתו בעברית.
כמי שחייתה שנים רבות בארה״ב אני זוכרת זמנים שהיה עלי לבחור את מילותי בקפידה ולהעביר מסר קצר, ענייני, פשוט, וברור.
כשאני קוראת את קשוע ועמיחי אני מרגישה שגם הם הם עברו חוויה דומה, והצליחו להפוך את החסרון ליתרון. כך גם למדו איך לסקרן את הקורא, בעודם משמרים את המסר הפשוט,המדויק ומעורר העניין.
לדעתי אלו הסיבות העיקריות להצלחה של עמיחי וקשוע מחוץ לישראל.
סייד קשוע עזב את ישראל וממשיך לכתוב להארץ, אך עכשיו במקום לכתוב על המציאות שלו כפלסטיני בישראל הוא כותב על חווית המהגר בעולם החדש.
לפי דאגלאס רובינסון, הדרך היחידה שיקראו אותך היום היא לכתוב באנגלית
או להיות מתורגם לאנגלית.
יהיה מעניין לראות אם כמו הסופר הנודע ולדימיר נבוקוב, סייד קשוע יפצח בקריירת כתיבה חדשה באנגלית. אני לא בטוחה. שפה, כמו
מולדת, קשה להחליף
No comments:
Post a Comment