Showing posts with label הארץ. Show all posts
Showing posts with label הארץ. Show all posts

Sunday, April 10, 2016

בעל זבוב זה כאן: על החוליגנים הישראלים



לאחרונה אני מרגישה שאני חיה בדיסטופיה, אבל עד שקראתי בהארץ את המכתב למערכת מאת זאבה אחי מאיר, לא הייתי בטוחה איזו בדיוק.
כותרת המכתב היא ״ז׳בוטינסקי ואבא היו מתביישים בנתניהו וחבריו״
המכתב מתחיל בהבעת דאגה של הכותבת ״אני מביטה בדאגה על המנהיגות השגויה והמסוכנת שמנהיגים אנשי הימין, בניהם של הרוויזיוניסטים.״
זאבה אחי מאיר מסיימת במילים:
״בהכירי את העקרונות המוסריים של אבי וחבריו — לרבות מורם ומנהיגם זאב ז'בוטינסקי — אני בטוחה שהם היו מוקיעים את חרפת ההתבהמות של החברה הישראלית והיו נלחמים בכל כוחם בעיוורון, בהכחשה, באטימות המוסרית ובאובדן המצפון האנושי של ראש הממשלה וחבר מרעיו, הבוגדים במורשת הוריהם ומובילים את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל מאסון לקטסטרופה של אובדנה המוסרי והקיומי"
המכתב החזק הזה המתמקד בהתנהגותם של הבנים של ( לפעמים אנחנו קוראים להם הנסיכים) מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, הזכירו לי את השם של הדיסטופיה שחיפשתי: 
אמנם אנחנו לא ממוקמים באי בודד באוקיינוס השקט, אך  גם אנחנו מאד מבודדים. בנוסף, כמעט מכל בחינה אנחנו נמצאים באי של בעל זבוב.
הרומן בעל זבוב מאת ויליאם גולדינג ( 1954) מספר על ההתפוררות השיטתית של החברה המתורבתת. מה שנידמה תחילה כדמויי סדר מתדרדר לכאוס כשקבוצה של נערים צעירים מנסה לשרוד על אי הבודד. 
מנהיג הקבוצה רלף אינו בוגר ואחראי כפי שנראה בתחילה, ותוך זמן קצר חברי מפגינים צורות התנהגות אכזריות ומוכנים להקריב את כל מי שמראה איזו שהיא חולשה. הם חורשים מזימות, מסיתים, מפזרים שמועות, ורבים ללא  צורך. כשהפחד גובר כך גם החשד שחיות פרא ומפלצות נמצאות בכל מקום,  ויום יום הנערים  עורכים טקסים פרימיטיביים לשם הגנה. 
נשמע מוכר? לאחרונה כמו אי הנערים גם אנחנו הגענו כמעט לכאוס מוחלט. המנהיגים שלנו מונעים על ידי יצרים פראיים, הם מקריבים את כל מי ששונה, או  רק אומר משהו שונה, והרלף הפרטי שלנו, שנבחר להוביל אותנו באומץ, רואה מפלצות מפחידות וחיות פרא אפילו מתחת למיטה.
בבעל זבוב אחד הנערים גילה שהמפלצת היא בתוכו, אך זה כבר מאוחר מידי. ועצוב מאד שתגלית זאת עלתה לו בחייו. גם אצלנו תובנות באות באיחור, ורבים מאיתנו  פסימיים בקשר לעתידה של ישראל.
בסוף הרומן מבוגר שמגיע לאי מבטא את אכזבתו מההתנהגות הגרועה של נערים בריטיים. להם לפחות היה תרוץ של  הגיל: לא היו להם בגרות ונסיון,
אבל המנהיגים שלנו היו אמורים להיות בוגרים. 
דחוף: אנחנו מחפשים מבוגר אחראי

Thursday, March 17, 2016

קל יותר לא לזכור: סייד קשוע ועיתון הארץ


הבוקר קראתי שהסופר והפובליציסט הפלסטיני/ישראלי סייד קשוע, המתגורר כעת בעיירה קטנה במערב התיכון בארה״ב, אמר לכתב עתון מקומי שאינו רוצה יותר לכתוב בעברית להארץ.
בזמן שסופרים ישראלים אחרים הכותבים בעברית, ואינם בעלי טור בהארץ, נשארים אנונימיים, ודי עניים, סייד קשוע זכה לתהילה בינלאומית הודות לעיתון.
אני לא מצפה שיהיה לעד אסיר תודה להארץ, אך נראה לי שקשוע מעדיף לשכוח, שהודות לאותו טור, שתורגם לאנגלית באדיבות העיתון, קיבל את   החשיפה הנחשקת בארה״ב.
ב2014 כתבתי מאמר על סייד קשוע ותרגומו:
יש כותבים שניתן לתרגמם בקלות ויש כאלו שהם סרבני תרגום. לפני זמן מה שמעתי ברדיו האמריקאי סיפור מאת הסופר הפלסטיני/ישראלי סייד קשוע. התרשמתי, אך לא ממש הופתעתי כמה טבעי נשמע הסיפור באנגלית. הכרתי את הסיפור, והתובנות של קשוע, הביקורת העדינה של ישראלים ופלסטינים כאחד, והשנינות שלו הבריקו באנגלית כמו במקור העברי. 
כפלסטיני ישראלי, קשוע מתרגם ללא הרף מערבית לעברית, ומעברית לערבית.
הביוגרפיה שלו היא התגלמות התרגום.קשוע נולד בעיירה טירה, ובבית הספר למד ערבית ועברית. בגיל 15 התקבל לפנימיה למדעים ואמנויות בירושלים. יתכן מאד שהיה אחד מהפלסטינים הבודדים, אם לא היחיד, במחזור שלו. בבית הספר היה עליו להתנהל רק בעברית.
עד לאחרונה גר הסופר עם משפחתו בשכונה יהודית במערב ירושלים.
בספר תרגום ואימפריה: גישות פוסטקולוניאליסטיות, דגלאס רובינסון טוען שיצירה המתורגמת מתרבות של מיעוט לתרבות הגמונית (במקרה זה לאנגלית), נתפסת לרוב ככבדה, קשה, משונה, ושונה, ובשל כך בעלת עניין מועט, רק לציבור נישה מצומצם. יותר מזה, לדעת רובינסון התרבות ההגמונית תתרגם רק את אותן יצירות של סופרים מתרבות של מיעוט מדוכא, המאששות את הדעה הקדומה של התרבות השולטת על זאת הנשלטת.
אני רואה בשירה של דליה רביקוביץ הוכחה לטענה הראשונה של רובינסון, שירתה יכולה להתפס ככבדה ומשונה. מצד שלי, קלילות התרגום לאנגלית של סייד קשוע , ויהודה עמיחי למשל, מחזקת את הטענה השנייה. בזמן שרביקוביץ היא צברית שמביטה בחברה שלנו מבפנים, קשוע ועמיחי הינם זרים. קשוע נמצא סימולטנית בפנים ובחוץ בשתי תרבויות ושפות, ועמיחי היה מהגר ששפת אמו גרמנית ותרבותו אירופאית. שניהם הם זרים העומדים מבחוץ ומביטים פנימה, וכך גם רואים את מה ששקוף ובלתי נראה לצברים. מסקנתם יכולה אכן לאשש את הדעה הקדומה על החברה בישראל. 
כשקשוע ועמיחי מדמינים את הקוראים שלהם, הם כלל אינם דומים להם. רובה של הקהילה של קשוע,למשל, אינה יכולה לקרוא את יצירתו בעברית.
כמי שחייתה שנים רבות בארה״ב אני זוכרת זמנים שהיה עלי לבחור את מילותי בקפידה ולהעביר מסר קצר, ענייני, פשוט, וברור. 
כשאני קוראת את קשוע ועמיחי אני מרגישה שגם הם הם עברו חוויה דומה, והצליחו להפוך את החסרון ליתרון. כך גם למדו איך לסקרן את הקורא, בעודם משמרים את המסר הפשוט,המדויק ומעורר העניין. 
לדעתי אלו הסיבות העיקריות להצלחה של עמיחי וקשוע מחוץ לישראל.
סייד קשוע עזב את ישראל וממשיך לכתוב להארץ, אך עכשיו במקום לכתוב על המציאות שלו כפלסטיני בישראל הוא כותב על חווית המהגר בעולם החדש.
לפי דאגלאס רובינסון, הדרך היחידה שיקראו אותך היום היא לכתוב באנגלית 
או להיות מתורגם לאנגלית.
יהיה מעניין לראות אם כמו הסופר הנודע ולדימיר נבוקוב, סייד קשוע יפצח בקריירת כתיבה חדשה באנגלית. אני לא בטוחה. שפה, כמו 
מולדת, קשה להחליף