תחושה של אובדן: פסח והאלמנה

פסח הוא אחד החגים הקשים ביותר לאלמנות ואלמנים. בזמן שהעולם כולו חוגג אביב זמן של תקווה והתחלות חדשות העדר הבן הזוג האהוב מורגשת במיוחד. השנה שוב אחגוג את החג עם אנשים אהובים, אך הם אינם משפחתי ״האמיתית״ . בעלי נפטר לפני 9 שנים ובנותי מתגורר בארהב. מצבי אינו יוצא דופן בשביל אלו שחוו אובדן החגים כבר אף פעם לא יהיו מה שהיו. הנה רשימה שכתבתי לפני כמה פסחים על הסדר והאלמנה

בשנים האחרונות לקראת הפסח הצפייה לחג מהולה אצלי בתחושות של צער. אני כבר עצובה מראש כש חושבת על אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי. הרשימה מתארכת כל שנה: היא כוללת את הוריי ואת בעלי שאינם .בחיים, את בנותי שגרות בחו״ל ואת אחי שחוגג את החג עם משפחתו רבים מתלוננים על כך שהם נאלצים לבלות את החגים עם משפחתם. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו וכימתו את קיומו של סטרס החגים. בישראל, שהיא חברה בה המשפחה במרכז, מקובל שאנשים ללא זוגיות בורחים מהארץ .בתקופה זאת כשכולם נמצאים עם משפחתם כיון שגרנו שנים כה רבות בארה״ב, חשוב לי להיות בארץ בחג, אך להתארח אצל משפחה ברת מזל, ללא רשימת .נעדרים משולחן החג זה לא פיתרון שבא בחשבון את החג הראשון, חודשים ספורים לאחר מות בעלי, ביליתי בבית לבדי. באופן מפתיע הרגשתי נינוחות ונועם, והיה .לי פנאי נפשי להרהר בתולדות משפחתי דרך החגים שלנו. לא צילמנו הרבה, אבל הזכרונות נשארו מאד בהירים אך קיימת עדות אחת לפחות לפסח משפחתי. בשנת 1990 כשכל המשפחה נפגשה יחד, בימים הראשונים של מצלמת הוידאו, אחי שכר מצלמה למשך החג וצילם את הסדר. תמיד זכרתי את החגים שלנו כמלאי אהבה, צחוקים ושמחה. אך כשבחנתי את הסרט בקפידה חשתי גם ברגעים של מתח: חוסר הסבלנות של בעלי כלפי אבי, התיסכול של אחד הילדים הקטנים שלא הצליח לקבל תשומת לב מהמבוגרים וכו. אלו הם בודאי החומרים שסטרס .החגים עשוי מהם, והם גם מהווים את תמצית החג המשפחתי האמיתי, בניגוד לזכרון הנוסטלגי של חג אידילי ב1990 היינו עדיין משפחה ברת מזל, אף אחד לא נעדר משולחננו, או לפחות כך חשבתי. אך היום אני מודעת לכך שתחושת האובדן שאני חווה כעת היתה נוכחת בחיי הורי כבר אז. הסדר האחרון של אבי עם משפחתו בברלין בשנת 1934 היה כשהיה בן 21. מיד אחר כך הוא היגר לפלסטינה ומעולם לא ראה את משפחתו יותר. .ואמי ב1990 כבר התייתמה מהוריה ואיבדה שניים מאחיה במשך הסדר אנחנו מצווים לזכור את העבר ולספר על תולדות עמנו. יציאת מצרים הושיעה את בני ישראל, אך היו .גם אבדות רבות ומשה עצמו נפטר ולא הגיע לארץ המובטחת אובדן הוא בעל חשיבות רבה במסורת היהודית, ולכן הוא תמיד נמצא בחגים שלנו, אפילו לאליהו הנביא, הנעדר הנצחי, תמיד שומרים מקום של כבוד

http://blogs.timesofisrael.com/a-feeling-of-loss-pesach-and-the-widow/

החרם והבנות משתפות הפעולה

זאת טרגדיה אמיתית שאסתי ויינשטיין הרגישה שאין לה ברירה ושמה קץ לחייה. כמה עיתונים באנגלית כתבו שוינשטיין אם ל7 בת 50 היתה מנוכרת ל6 מהן לאחת גירושיה, יציאתה בשאלה ועזיבתה את חסידות גור.

אך המילה ״מנוכרת״לא מתארת כלל את המציאות של אם המוחרמת לא רק על ידי הקהילה שלה, אלא על ידי בנותיה הבוגרות.

חרם הוא נשק הרסני ובעל עוצמה, ובמשך ההסטוריה קהילות שונות, ארגונים, ומנהיגים השתמשו בו כדי ללחוץ על אלו שלא הלכו בתלם. אני מרגישה שחרם הוא בעצם מן סוג של בגידה כיון שהוא מתייחס לשני כאילו איננו קיים יותר.

מחוץ למציאות החרדית, אפשר לראות חרמות בעולם הילדים במיוחד בבית הספר. ילדים שסבלו מחרם יעידו שעדיף לקבל מכות כיון שאז לפחות הם לא מרגישים בלתי נראים.

אבל זה יכול לקרות לכל אחד. אני יודעת מה המשמעות של חרם כיון שב7 השנים האחרונות צפיתי בו מקרוב. לרוב טראומה כמו מוות או גירושין גורמת לפירוק משפחה. במקרה של אדם יקר וקרוב לי, זה היה מות אשתו.

לא מדברים כמעט על נושא זה בפומבי.אנשים לא ממהרים להכיר בכך שמשפחתם אינה מושלמת. יותר מזה, תמיד קיים החשש שאם תודה שמשפחתך מתאכזרת אליך, יחשבו שבעצם זאת אשמתך, מן וריאציה על שתיקת הקורבן.

חרם לא משפיע רק על ההווה שבו אינך חלק מחיי הילדים והנכדים, אלא גם על זכרונות העבר. השאלה מה כבר עשיתי שמגיע לי גורל כזה תמיד נמצאת ברקע. להורים המוחרמים על ידי ילדיהם קשה לרוב להסתכל על תמונות משפחתיות, או לראות משפחות מאושרות ונכדים של אחרים.

יהעונש האכזרי הזה עלול להרוס את העתיד גם כן. במכתבה אסתי ויינשטיין הסבירה שהיא קיוותה שהריחוק מבנותיה זמני ובמשך הזמן הן תתרצנה. המשמעות היא שבמשך השנים האחרונות יום יום היא חיכתה וקיוותה שבנותיה תחזורנה אליה. הנס הזה לא קרה, וכשהבינה שדבר לא ישתנה לא יכלה לסבול את הכאב שצפוי לה בעתיד.

אסתי ויינשטיין בחרה למות, במכתב שהשאירה כתבה: " בעיר זו ילדתי את בנותיי ובעיר זו מתי בגלל בנותי." מרבית ההורים המוחרמים או המנוכרים לא בוחרים בדרך כה קיצונית. אך אין זה אומר שאינם סובלים. יש כאלו שלומדים לחיות עם הכאב, אחרים נעשים כה נואשים עד שהם זונחים את חייהם החדשים ואת הסיכוי לאושר בתקוה לזכות מחדש באישורם של ילדיהם. רק לפני ימים אחדים שמעתי מקרה של אלמן בקבוצת תמיכה שסיפר שסיים קשר מיטיב עם אלמנה כיון שילדיו איימו עליו בחרם. עד כדי כך הנשק הזה עוצמתי.

הדיבר החמישי ״כבד את אביך ואת אמך״ הוא הראשון בין הדיברות שעוסק בקשר בין בני אדם, ספציפית בן ילד להוריו.

הדיבר החשוב הזה לא דורש שילדים יסכימו עם הבחירות של הוריהם אלא רק שיכבדו אותם. הבנות המתחסדות של אסתי ויינשטיין נכשלו במבחן הבסיסי בהבנת התורה. זאת אשמתן שאמם איננה עוד.

מקווה שזה יהיה שעור לכל הילדים הבוגרים שמקשיחים את לבם ולא מכבדים את הוריהם.

http://blogs.timesofisrael.com/ostracism-and-the-collaborating-daughters/

אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי

בשנים האחרונות לקראת הפסח הצפייה לחג מהולה אצלי בתחושות של צער. אני כבר עצובה מראש כשאני חושבת על אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי. הרשימה מתארכת כל שנה: היא כוללת את הוריי ואת בעלי שאינם בחיים, את בנותי שגרות בחו״ל ואת אחי שחוגג את החג עם משפחתו.

רבים מתלוננים על כך שהם נאלצים לבלות את החגים עם משפחתם. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו וכימתו את קיומו של סטרס החגים. בישראל, שהיא חברה בה המשפחה במרכז, מקובל שאנשים ללא זוגיות בורחים מהארץ בתקופה זאת כשכולם נמצאים עם משפחתם.

כיון שגרנו שנים כה רבות בארה״ב, חשוב לי להיות בארץ בחג, אך להתארח אצל משפחה ברת מזל, ללא רשימת נעדרים משולחן החג זה לא פיתרון שבא בחשבון.

את החג הראשון, חודשים ספורים לאחר מות בעלי, ביליתי בבית לבדי. באופן מפתיע הרגשתי נינוחות ונועם, והיה לי פנאי נפשי להרהר בתולדות משפחתי דרך החגים שלנו. לא צילמנו הרבה, אבל הזכרונות נשארו מאד בהירים.

אך קיימת עדות אחת לפחות לפסח משפחתי. בשנת 1990 כשכל המשפחה נפגשה יחד, בימים הראשונים של מצלמת הוידאו, אחי שכר מצלמה למשך החג וצילם את הסדר. תמיד זכרתי את החגים שלנו כמלאי אהבה, צחוקים ושמחה. אך כשבחנתי את הסרט בקפידה חשתי גם ברגעים של מתח: חוסר הסבלנות של בעלי כלפי אבי, התיסכול של אחד הילדים הקטנים שלא הצליח לקבל תשומת לב מהמבוגרים וכו. אלו הם בודאי החומרים שסטרס החגים עשוי מהם, והם גם מהווים את תמצית החג המשפחתי האמיתי, בניגוד לזכרון הנוסטלגי של חג אידילי.

ב1990 היינו עדיין משפחה ברת מזל, אף אחד לא נעדר משולחננו, או לפחות כך חשבתי. אך היום אני מודעת לכך שתחושת האובדן שאני חווה כעת היתה נוכחת בחיי הורי כבר אז. הסדר האחרון של אבי עם משפחתו בברלין בשנת 1934 היה כשהיה בן 21. מיד אחר כך הוא היגר לפלסטינה ומעולם לא ראה את משפחתו יותר. ואמי ב1990 כבר התייתמה מהוריה ואיבדה שניים מאחיה.

במשך הסדר אנחנו מצווים לזכור את העבר ולספר על תולדות עמנו. יציאת מצרים הושיעה את בני ישראל, אך היו גם אבדות רבות ומשה עצמו נפטר ולא הגיע לארץ המובטחת.

אובדן הוא בעל חשיבות רבה במסורת היהודית, ולכן הוא תמיד נמצא בחגים שלנו, אפילו לאליהו הנביא, הנעדר הנצחי, תמיד שומרים מקום של כבוד.

http://blogs.timesofisrael.com/those-who-are-absent-from-the-seder-table/