שנת האבל הראשונה: טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים

כיון שלאחרונה הצטרפו אלינו חברים חדשים, אני מעלה שוב את הפוסט שכתבתי על  טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים בשנת האבל הראשונה:

כשהתאלמנתי בגיל 52, שחרתי את קרבתן של נשים בנסיבות דומות לשלי. כיון שהייתי מבולבלת ומוצפת, קיוויתי שאם אשהה במחיצת אלמנות מנוסות וותיקות, אלמד איך להתמודד עם המצב החדש.
אני בטוחה שחוכמת נשים היתה משמעותית ביותר בהחלמה שלי, ומקווה שרשימה זאת, של טיפים, הערות וגם הארות, המשלבת מה שששמעתי מהן וגם על נסיוני האישי, תעזור גם לכם, אלמנות ואלמנים טריים, לצלוח את השנה הקשה הזאת.
כמה מילים על קשרים חברתיים:
מותר ורצוי לסרב להזמנות לארועים חברותיים, אבל אם את מחליטה להענות, כדאי להגיע למקום באופן עצמאי, כך שתוכלי לעזוב רגע לפני שנעשה לך קשה מידי.
אני נהגתי במכוניתי לכל פעילות חברתית במשך כמה שנים, גם כשחברים הציעו להקל עלי ולקחת אותי לארוע.
כדאי לצמצם את המחויבויות החברתיות, ולשמור קשר רק עם אותם חברים שמגלים הבנה ואמפתיה, לא עם אלו השואלים ״למה את לא מתקשרת אף פעם?״
לדעתי זה זמן נכון לשפוט חברים, ולהחליט אם את מעונינת להמשיך את היחסים איתם לפי מדד הההתנהלות שלהם באותו זמן קשה. אני בחרתי לנתק יחסים עם כמה חברים ובני משפחה שנעלמו בזמן מחלתו של בעלי.
כפי שכבר הזכרתי, למפגש עם אלמנות ואלמנים אחרים היתה משמעות עצומה במקרה שלי. פגישות אלו עזרו לי להכיר את עצמי יותר טוב, להתרגל לזהות החדשה, ולהפוך לחלק מקבוצת השתייכות אחרת.
התמודדות עם אתגרים יומיומיים:
כתיבת סוג של יומן היא דרך מועילה להביע רגשות שאנחנו לא מעוניינים לשתף עם הקרובים לנו. אני כתבתי יומן בערך כשנה לאחר מות בעלי, יום אחד הפסקתי, החבאתי אותו בתחתית המגרה ולא הסתכלתי אחורה.
פעילות גופנית חיונית להתאוששות, עדיף לעשות חלק ממנה בטבע. אני התחלתי לגלוש על גלגליות בפארק הלאומי שליד הבית שלי, ופעילות זאת הפכה למן מדיטציה ולאהבה גדולה.
אני מאד ממליצה גם על סוג טיפול שמשלב מגע כמו מסאז׳, שיאצו, או רפלקסולוגיה. אחד הקושיים הגדולים של שנת האבל הוא החוסר בחום, ובמגע. אני בחרתי ברפלקסולוגיה כיון שטיפול זה נראה לי קצת פחות מעיק בזמן הקשה הזה.
ואם הזכרנו מגע וחום, אימוץ חיית מחמד כמו כלב או חתול יכול להיות מאד תרפויטי, והבחירה בכלב משמעותה גם טיול יומיומי עם הכלב בחוץ שיכול  לפתור את בעיית פעילות הגופנית בטבע.
הערות והארות כלליות:
בשנה הראשונה, וגם זמן ארוך לאחר מכן, חברים העירו לי שאני קופצנית ולא מסוגלת להתמקד או להתרכז במאומה. זה היה נכון, זמן רב גם לא יכולתי לקרוא. יותר מאוחר הבנתי שסימפטומים אלו, שהיו מאד דומים לליקויי קשב וריכוז, היו קשורים בטראומה. לשמחתי מצב זה השתפר.
אחת מהטרדות המעצבנות שקשורות באבל הם כל אותם סידורים בלתי נגמרים. כדי להתגבר על כאב הראש הזה, אני מציעה את שיטת הפרס: לפצל את העבודה למטלות קטנות ולאחר השלמתן לנוח ולתת לעצמך פרס -- לעשות או לאכול משהו משמח.
השנה הראשונה קשה מנשוא במיוחד כשכל יום שעובר ובו אנחנו מתרחקים מהטרגדיה, הוא גם תזכורת לכאב ולתקווה של השנה שחלפה.
ובכל זאת בשבילי, למרות הכאב, זאת היתה גם שנה של גלוי עצמי וצמיחה. לאחר 32 שנות נישואין, נאלצתי ללמוד להכיר את עצמי ואת כוחותי, וגם לעשות דברים לבד ולפי דרכי. במקרה שלי שיפצתי בית חדש,עברתי אליו וגם רהטתי אותו-- לבד. הסיפוק והשמחה שקבלתי מהצלחת הפרויקט היו לגמרי בלתי צפויים.
אבני דרך, כמו יום השנה, הם במיוחד משמעותיים. הם גם הזדמנות למדוד התקדמות אישית, ולהחליט לגבי העתיד. לקראת יום השנה, נפטרתי מכמה הרגלים גרועים שאותם הרשיתי לעצמי בתקופה הראשונה.

ולסיום, חברה קרובה שהכירה אותי ואת בעלי במשך שנים אמרה לי באומץ: ״את לא בקשת את זה, אבל עכשיו כשזה קרה תתייחסי לאלמנות כהרפתקאה ותהני מחייך החדשים.״
ברור שאותה חברה לא היתה אלמנה, ובתחילה לא יכולתי אפילו לשמוע מילים אלו, אבל בדיעבד אני יודעת שזאת היתה העצה הטובה ביותר שקבלתי.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
    http://blogs.timesofisrael.com/that-first-year-coping-tips-for-new-widows-and-widowers/    

גן הבנים: או כשדרכתי על היבלות הקולקטיביות של הקהילה שלי

השכונה השקטה שלי ברמת גן עוברת שיפוץ רציני, וכחלק מהשיפורים, אחת הפינות בין שני רחובות ראשיים, שהיתה פעם גינה מוזנחת, הפכה לגן משחקים מקסים לפעוטות.

זמן קצר לאחר מכן היתה הודעה בפייסבוק השכונתי שהעיריה מחפשת שם חדש לגן המשחקים שבזמנו נקרא גן הבנים,  על שם בני השכונה שנפלו במערכות ישראל.

אני סברתי שבקשה זאת משקפת הענות לרוח הזמן והצעתי כמה שמות מתאימים. אבל זמן קצר אחר כך קבלנו הזמנה לחנוכת גן הבנים החדש. אני תוהה מדוע חברי המועצה בקשו מהתושבים להציע שם חדש אם לא היתה להם שום כוונה להחליף את השם הישן. 

למרות שללקוחות הקטנטנים של הגן יקח עוד זמן רב עד שילמדו לקרוא, הם בודאי ישאלו כבר מיד האם רק לבנים מותר לשחק בגן הבנים.

כמובן שלא היה צורך לוותר לגמרי על השם הישן, אך העיריה יכלה להציב לוח גדול ומכובד עם שמות הנופלים ולהוסיף שם יותר אופטימי כמו גן התקוה, חיים, או גן הילדים, לטובת הפעוטות שמבקרים בגן. זאת יכולה היתה להיות דרך משמעותית לכבד את החילים ואת החיים שהם איפשרו לנו.

כתבתי פוסט בפייסבוק ושאלתי נשים ואמהות בקהילה איך הן מרגישות בקשר לשם הישן שנשאר  בגן המשחקים. לרוע המזל זה הפך להיות הנסיון הראשון שלי בשיימינג והוא תפס אותי לגמרי לא מוכנה.

כאמא לבנות, ציפיתי שאמהות אחרות יביעו רצון לשם יותר מכיל. אבל אף אחת מאלו שענו לא הרגישה כמוני. להפך הן לגמרי תמכו בשם הישן.

האשימו אותי שאני לא פטריוטית, שאין לי כבוד למורשת, שנשים כמוני נותנות שם רע לפמיניזם. כשמחיתי וניסיתי להסביר שאלו פעוטות שמשחקים בגן ושצריך לתת להם כמה שנות חסד עד שנעיק עליהם עם משא ההסטוריה,  האשימו אותי בבגידה.

כשקראתי את התגובות הבנתי לפתע שבתמימות ובלי להתכוון דרכתי על היבלות הקולקטיביות של הקהילה שלי.

נראה שבשביל דור שלם שגדל בשכונה פיסת הירק המוזנחת היתה גן הבנים, זה היה חלק מהילדות  ומההסטוריה  שלהם. בעוד שאני סברתי ששם חדש ומלא תקוה מביע כבוד לקרבן החיילים, שכניי פרשו את הצעתי כנסיון למחוק את עברם.

היו עוד תגובות נזעמות רבות ולבסוף הסרתי את הפוסט מתוך כבוד לשכניי.

ביום שני הי"א באדר תנועת נשים עושות שלום תעלה צפונה לחלוק כבוד למורשת תל חי ולחלוצים שהגנו עליה בגבורה לפני 96 שנה. הן תחברנה את ההקרבה של הלוחמים בעבר לחזון השלום לעתיד בקריאה ״טוב לחיות בעד ארצנו.״

מאז הקמתה בסוף 2014, מיד לאחר מבצע צוק איתן, תנועת נשים עושות שלום נסתה לקבץ מתחת למטרייתה נשים רבות ככל האפשר. למטרה זאת התנועה הקפידה להשאר בתוך הקונצנזוס ולהתמקד בערכים אוניברסליים ולא שנויים במחלוקת,

אני חברה בתנועה ועד לבוקר זה הייתי בטוחה שהמוטו ״טוב לחיות בעד ארצנו״ הוא עוד בטוי לאמת אוניברסלית, ושכל הנשים הישראליות, במיוחד האמהות,  יוכלו להזדהות איתה.

אבל עכשיו לאחר התקרית בנוגע לשינוי שם גן המשחקים ברמת גן, אני יותר  .סקפטית וקולטת  שאפילו בתוך השכונה שלי יש דברים רבים שאני לא מסוגלת  להבין 

http://blogs.timesofisrael.com/the-sons-garden-stepping-on-collective-toes/

חיי שחורים/ישראלים/פלסטינים נחשבים: או טוב לחיות בעד ארצנו

זמן קצר אחרי הרצח של גברים צעירים שחורים על ידי המשטרה, צעדנו ערב אחד בברודווי בעיר ניו יורק ונתקלנו בהפגנה. המפגינים חזרו על המילים: ״חיי שחורים נחשבים.״ באותו זמן-- דצמבר 2014 , היו מחאות רבות כאלו, נגד אלימות המשטרה כלפי אפרו אמריקאים במיוחד גברים צעירים.

״חיי שחורים נחשבים״ החל ברשתות החברתיות, ב2013, עם השימוש
#blacklivesmatter בהאשטאג
#חיישחוריםנחשבים.

זה הפך לתנועה בינלאומית ששמה לה למטרה להלחם באלימות נגד אפרו אמריקאים,

המוטו הפך לכל כך עוצמתי שב2014 ״חיי שחורים נחשבים״ נבחר למילות השנה בארה״ב.

למרות הנסיבות העגומות שגרמו למחאה החברתית וההפגנות, והובילו לייסודה של תנועה עממית, במילים ״חיי שחורים נחשבים״ יש מסר חיובי ואופטימי.

המוטו אינו מתמקד בעבר,  לא דורש נקמה על פשעי העבר נגד הקהילה. יותר מזה, הוא אינו מתמקד באכזריות המשטרה או במצוקת הקרבנות השחורים.

לעומת זאת, הסיסמא המופלאה הזאת, בעלת 3 מילים פשוטות, שמה את הדגש על החיים עצמם ומדגישה את ערכם, אך איננה מתייחסת רק לחיי היחיד,הקיום הפיסי של הקולקטיב האפרו אמריקאי תלוי בהצלת חיים אלו ושימורם.

אם מוטו כל כך קצר מתמקד ברעיון שהחיים נחשבים, זאת אומרת שזה לא ברור, ושצריך להזכיר עד כמה פגיעים ושברירים חיים אלו.  חייבים גם למלא אותם במשמעות ולנהוג בהם במשנה זהירות.

התסכול והיאוש לאחר הארועים בהם המשטרה פעלה בברוטליות, וההרגשה הכללית שצדק לא נעשה, גרם לפעילים מקרב הקהילה השחורה אשר איבדו אמון בשיטה, לחפש כיון  אחר. המסר שחיי שחורים נחשבים רלוונטי לכל אחד מחוץ ומתוך הקהילה.

האמת האוניברסלית של המוטו הזה גרמה גם לי לחשוב שתנועה כזאת עם מסר דומה תוכל לעבוד גם בקונפליקט הישראלי פלשתינאי.

לאחרונה תוך כדי אינתיפדת הסכינים נפגשנו עם עמיתים פלשתינאים דרך פרויקט הנרטיבים של פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני. אחת הנשים בקבוצה, אם צעירה, הודתה שבנקודת זמן זאת הכי הרבה שהיא יכולה לעשות זה להבטיח שבנה המתבגר  ישאר בבית, וכך לא יזרוק אבנים אל חיילים או יותר גרוע אולי ידקור אותם בסכינים.

מה שאמרה נשמע לי מוכר, פעמים רבות ברדיו הציבורי בארה״ב שמעתי אמהות המגדלות ילדים בגטו ובשכונות עוני מתבטאות בצורה זהה. הן היו חסרות אונים ולא יכלו להשתלט על ילדיהם.

אבל המוטו ״ חיי שחורים נחשבים״ יכול גם להזכיר לילדים, להוריהם, משפחותיהם, מוריהם, ובכלל למבוגרים מסביבם שמוכרחים להזהר, להשמר, ולקדש את החיים.

גם אצלנו בחברה הישראלית אנו שומעים מהורים על אי יכולתם להשתלט על ילדיהם המתבגרים. דוגמא עצובה וקיצונית היא נוער הגבעות בהתנחלויות. רק לאחרונה הזדעזענו מהסיפורים על אותו נוער בסיכון שאיבד קשר עם משפחתו ושאר החברה הנורמטיבית ומבצע פשעי שנאה חמורים כנגד הפלסטינים

זה לא משנה אם הם שחורים, ישראלים או 

פלסטינים, אנשים צעירים ומשפחותיהם  ירוויחו בגדול אם יפנימו את המסר שהחיים נחשבים. יותר מזה, הגיע הזמן להחליף את המוטו הישן וההרואי .במסר חדש  מדגיש  את ערך החיים: ללא ספק עדיף לחיות בעד ארצנו.
 המאמר הופיע באנגלית בעיתון 

Times Of Israel. 

http://blogs.timesofisrael.com/blackisraelipalestinian-lives-matter/