שמעתי את הראיון של אברי גלעד ועינת נתן ביום המודעות הבינלאומי לניכור הורי, והופתעתי שההגדרה של ניכור הורים קשורה ישירות לגירושין. כלומר הורה אחד/ת מסית את הילדים כנגד ההורה השני. לדעתי ניכור הורי הוא מושג מכובס שמתאר בעצם חרם.
למרות שלרוב טראומה כמו מוות או גירושין שגורמת לפירוק המשפחה מביאה להתנהגות קיצונית כמו חרם כלפי ההורה, זה יכול לקרות לכל אדם ולכל הורה. אני מכירה מקרוב מהו חרם כיון שב9 השנים האחרונות אני חיה במציאות כזאת. במקרה של אדם יקר וקרוב לי מות אשתו, גרם לכך שילדיו הבוגרים החרימו אותו. כך איבד לא רק את אשתו אלא את כל משפחתו.
לא מדברים כמעט על הנושא הזה בפומבי. אנשים לא ממהרים להודות בכך שמשפחתם אינה מושלמת. יותר מזה, תמיד קיים החשש שאם תודי שמשפחתך מתאכזרת אליך, יחשבו שבודאי יש דברים בגו, אולי את גרמת לזה , ובעצםי זאת אשמתך
חרם משפיע לא רק על חייו העכשויים של המוחרם שאינו זוכה להיות חלק מחיי ילדיו הבוגרים והנכדים, אלא משנה גם את זכרונות העבר. השאלה מה כבר עשיתי בעבר שמגיע לי גורל כזה תמיד נמצאת ברקע. לעתים קרובות להורים המוחרמים על ידי ילדיהם קשה להסתכל על תמונות משפחתיות, או לראות משפחות מאושרות ונכדים של אחרים.
אלמנות ואלמנים שחיים במציאות של חרם ו/או ניכור הורי חווים סבל עצום. את האסון שקרה להם הם לא יכולו לשנות, וגם את החרם קשה מאד לבטל. הם מרגישים תלושים, לא שייכים, וחסרי אונים.
יש כאלו שלומדים לחיות עם הכאב, אחרים נעשים כה נואשים עד שהם זונחים את חייהם החדשים ואת הסיכוי לאושר בתקוה לזכות מחדש באישורם של ילדיהם, לרוב זה לא פותר את הבעיה אלא רק מגביר את הבדידות שלהם. לאחרונה שמעתי, ולא בפעם הראשונה, על מקרה של אלמן בקבוצת תמיכה שסיפר שסיים קשר מיטיב עם אלמנה כיון שילדיו הבוגרים איימו עליו בחרם: עד כדי כך הנשק הזה עוצמתי.
חרם הוא נשק הרסני, ובמשך ההסטוריה קהילות שונות, ארגונים, ומנהיגים השתמשו בו כדי ללחוץ ולאיים על אלו שלא הלכו בתלם.
חרם הוא מעין מוות כיון שהמחרים מתייחס למוחרם כאילו אינו קיים עוד
הגיע הזמן לדבר על הנושא בקול רם כדי שאלו שסובלים מניכור הורי או מחרם לא ירגישו כל כך לבד.
