Showing posts with label אנגליה. Show all posts
Showing posts with label אנגליה. Show all posts

Saturday, May 6, 2017

להיות דחויה: או הסופרת הכי פחות מוערכת במאה ה20


מה תעשי אם לפתע תהפכי ללא רצויה או לא רלוונטית? הדחייה שאותה חוותה הסופרת האנגלית ברברה פים ( 1913--1980) אחרי שכבר פרסמה 6 רומנים היא מקרה במיוחד נוגע ללב. ברברה פים לא כתבה רבי מכר אך היתה לה הצלחה והיא היתה מוכרת ומוערכת וזכתה לביקורות חיוביות. כסופרת שכבר פרסמה שישה רומנים היא בודאי חשבה שזהו זה, היא הצליחה, ושהיא יכולה לסמוך על קוראיה שימשיכו לקנות את ספריה החדשים ולקרוא אותה. היתה לה סיבה טובה להאמין שהקריירה המקצועית שלה מובטחת.
אבל ב1963 כשניסתה לפרסם את הרומן השביעי שלה באותו בית הוצאה שבו פרסמה את ספריה הקודמים, ציפתה לה הפתעה לא נעימה. ההוצאה סרבה לפרסם את הספר, ובמשך 15 שנה לא מצאה שום בית הוצאה אחר שיפרסם את הספרים האחרים שכתבה בשנים אלו.
פים היתה לגמרי לא מוכנה לדחיה הזאת. בזמן שעולמה הפרטי נשאר כשהיה: היא המשיכה לגור עם אחותה, ביקרה בכנסיה כל יום ראשון ועבדה באותה מישרה, היא לא יכלה לשער עד כמה המציאות בחוץ השתנתה. איכשהו בשנות ה60 באנגליה הכתיבה והסגנון שלה נתפסו כמיושנים ולא רלוונטיים.
קשה לדמיין את מה שברברה פים חשה בכל השנים הארוכות האלו של הדחיה: את העלבון, התמהון והיאוש. היא בודאי החלה לפקפק ביכולתה לראות את המציאות. איך היתה יכולה כך לטעות? מה קרה לכל קוראיה הנאמנים? מדוע הפסיקו להתעניין במה שיש לה לומר? בנוסף, הכתיבה היתה כל עולמה, מעולם לא נישאה והקימה משפחה.

אבל כמו בספרי אגדות, הכשרון של ברברה פים, וההתמדה השתלמו. בשנת 1977 לכבוד 75 שנה לעתון היוקרתי המוסף הספרותי של הטיימס, העיתון ערך מישאל בין אנשי רוח מי הסופר/ת המוערך מידי ומי זאת שלא מוערכת מספיק בין סופרי המאה העשרים. ברברה פים היתה הסופרת היחידה ששמה הוזכר פעמיים כלא מוערכת מספיק. אחד מאלו שהזכיר אותה היה המשורר הנודע פיליפ לרקין שהיה מעריץ שלה.

אזכור זה הביא למהפך בקריירה של ברברה פים. הרומנים הישנים שלה יצאו שוב בהוצאה מחודשת, פרסמו את הרומנים החדשים שכתבה, וספר אחד היה אפילו מועמד לפרס בוקר היוקרתי.
לרוע המזל פים התגלתה מחדש מאוחר מידי ולא היתה לה הזדמנות לנוח על זרי הדפנה ולהנות מקריירה מזהירה. היא נפטרה מסרטן בשנת 1980.

ברברה פים היתה בת 50 כשחוותה לראשונה דחיה. אני יודעת מנסיון שזה הגיל בו נשים מתחילות להרגיש לא רלוונטיות, אפילו שקופות. אני תוהה האם לדחיה זאת יש קשר להרגשת הכבדות שמאפיינת את הרומנים שכתבה בזמן הגלות הספרותית שלה.
אבל פים המשיכה לכתוב בסגנונה הוא על אנשים כמוה, היא בין כה וכה הייתה לא רלוונטית, ולא נאלצה לתת דין וחשבון לאף אחד מלבדה.
אני מאד אוהבת את הכתיבה של ברברה פים. כתבתי עליה דוקטורט ופרסמתי גם ספר. אך במיוחד אני מעריצה את החוסן שלה ואת הדבקות במטרה, ותמיד כשאני מתחילה לרחם על עצמי אני נזכרת בה וחוזרת למטלותי.

http://blogs.timesofisrael.com/on-remaining-unpublished-or-the-most-underrated-novelist-of-the-20th-century/

Monday, July 11, 2016

אמהות כהכשרה לתפקיד ראשת ממשלה


אמנם אנדריאה לידסום נאלצה להסיר את מועמדותה לתפקיד ראשת ממשלת בריטניה כיון שטענה שתרזה מיי אינה מתאימה לתפקיד כי איננה אם, מעודד לראות שסוף סוף אמהות מקבלת את ההערכה הראויה כהכשרה מושלמת לתפקיד רם.
אכן לג׳נגל אמהות וקריירה בעולם של היום נדרשת אותה יצירתיות ותושיה שמנהיגים צריכים. האנקדוטה הבאה היא דוגמא מעוררת השראה, אך בו זמנית גם מעידה על הקשיים שיש לאמהות צעירות בעולם העסקים.
בתה הקטנה של אם תל אביבית חגגה יום הולדת בגן, והזהירה את אמה לבל תאחר. אם כן איימה שתפטר את אמה מתפקידה.
ביום המיועד היתה לאם ישיבה שאמורה היתה להסתיים חמש עשרה דקות לפני תחילת המסיבה. כיון שהיתה זאת שעת הפקקים ידעה שאין סיכוי שתצליח להגיע בזמן למסיבה. לכן ארגנה מראש אופנוע שליחויות שחיכה לה למטה בסיום הישיבה, והביא אותה על כנפי נשרים ליום ההולדת--בזמן
הפעם הזאת הבעיה נפתרה, אך אני תוהה על אותן פעמים שבהם לא נמצא פתרון, וגם על המחיר הגבוה שמשלמות האם ובתה כדי שהאם תוכל להשאר במשרתה. אף אחד לא מוקיר סוג כזה של פתרון בעיות, זה חלק מהגדרת התפקיד של אם. יותר מזה לרוב לא מדברים על זה כדי חס וחלילה שלא יחשדו בסולם העדיפויות של אותה אם. במאה ה21 עדיין מצפים מהאמא להתייצב ביום ההולדת מוקדם עם עוגה משוכללת, רצוי מתוצרת בית, וחיוך רחב.
הסיפור מדגים אם אמיצה שחושבת מחוץ לקופסא ומוצאת פתרונות חדשניים. אלו אכויות נדירות ונחשקות בעולם העסקי ובפוליטיקה. אך זאת גם אמירה עצובה על החברה שלנו בה על אם לסכן את חייה, מילולית, כדי להגיע למסיבת יום ההולדת של בתה.
במשך דורות נשים נאבקו עם בעיית שלוב הבית והעבודה. כבר בשנות החמישים הפמניסטית החשובה סימון דה בובואר התנגדה לעבודת נשים מחוץ לבית בגלל שזה הטיל עליהן משא כפול.
לא הרבה השתנה מאז, אם מדובר באם צעירה או אשה מבוגרת מקום העבודה באופן כללי אינו ידידותי לנשים. דה בובואר עצמה בחרה לא להנשא או להקים משפחה וחסכה לעצמה את כל הבעיות.
ברור שאנדריאה לידסום לא היתה צריכה לומר את מה שאמרה על חברה לדרך, וברור שנשים ללא ילדים יכולות להיות מנהיגות נפלאות, אך הגיע הזמן לראות אמהות כאחד ההשגים החשובים המופיעים בקורות החיים של נשים.

Monday, February 29, 2016

לא ברוכים הבאים: העולים מאתיופיה

״אם היהודים האתיופים לא היו שחורים הם מזמן כבר היו כאן״: חבר הכנסת דוד אמסלם



הבוקר שוב שמעתי ברדיו, סיפורי אימה על אפליה כלפי העולים מאתיופיה בנושאים הקשורים לשיכון וחינוך. נראה שיש הסכם חשאי בשכונות מסוימות ( למשל בקרית מלאכי) לא למכור או להשכיר להם דירות.
בישראל של היום אפליה, בצורותיה שונות והמכוערות, הפכה לנורמה.
אקדיש את הפוסט היום לאפליה דומה, בתקופה אחרת ובמקום אחר, לא רק כדי למחות על עוולות החברה שלי אלא כדי להזהיר למה שיחס לא אנושי כזה יכול להוביל:
הרקע לאפליית הבריטים את המהגרים השחורים שהגיעו מהקולוניות שלהם באיים הקריביים בשנות החמישים  אולי שונה מתולדות העולים שהגיעו מאתיופיה אך המהות כמעט זהה:
המהגרים מהאיים הקריביים לחמו יחד עם הבריטים במלחמת העולם השניה וראו בבריטניה את מולדתם: ״מדינת אם.״ הם היו לגמרי לא מוכנים למה שציפה להם כשהיגרו לבריטניה לאחר המלחמה.
בשנת 1948חוק הלאום הבריטי אישרר את הזכות של אזרחי האימפריה והקולוניות להתיישב בבריטניה. לאחר המלחמה תושבי הקריביים היו הקבוצה הראשונה של מהגרים שחורים שהגיעו לבריטניה במספרים משמעותיים.
הזהות הלאומית שלהם היתה לגמרי אנגלית: זאת היתה שפת האם שלהם, והחינוך שקבלו התמקד בהסטוריה ותרבות אנגלית.
 הכנסיה, לעתים קרובות הכנסיה הרשמית בבריטניה-הכנסיה האנגליקנית, מלאה תפקיד חשוב בחייהם הקודמים באיים, והערכים שלהם היו זהים לאלו של החברה האנגלית.
לאמיתו של דבר, כשהאזרחים הקריביים הגיעו לבריטניה הם לא ראו עצמם כמהגרים, אלא יותר ככאלו שעברו ממקום אחד לשני בתוך המדינה הגדולה. הם ציפו להקלט בטבעיות בחברה החדשה,
והאמינו שחייהם הקודמים בקריביים הכינו אותם למציאות החדשה.
בבריטניה חוו האזרחים החדשים קשיים רבים במציאת מקומות דיור. קליפורד היל, כומר שעבד בקהילה דיווח שבבית אחר בית הם נתקלו בתגובה״ אנחנו לא לוקחים כושים,״ או שנאמר להם בנימוס שהחדר כבר הושכר. לעיתים קרובות הם נאלצו לשכור אצל בעלי בית רודפי בצע שניצלו את מצוקתם.
כשיותר מהגרים הגיעו בעלי נכסים נצלו את ההזדמנות לקנות בתים גדולים, ישנים ורעועים, חלקו ו״ריהטו״ אותם והשכירו להם חדרים במחיר מופקע.
להמהגרים החדשים לא היתה ממש ברירה, הם היו חייבים למצוא דיור ליד מקומות העבודה שלהם במרכז לונדון ולכן גרו בתנאים איומים, במקומות רועשים ומזוהמים.
סקר שנעשה בתקופה זאת מצא שכיון שהמהגרים מהקריבים היו גם שחורים, גם זרים, וגם עניים הם האפלייה שסבלו היתה במיוחד חזקה.  
אותו סקר ציטט תושבים בריטיים שאמרו: ״אני סולד מאפליה אך מוצא את עצמי מחויב אליה״. המהגרים סבלו מיחס מתנשא, הבריטים כלל לא ראו אותם ככמוהם.
בבריטניה של שנות החמישים התנאים הבלתי נסבלים של המהגרים הקריביים הביאו לשורת מהומות ב1958 הידועות בשם ״מהומות הגזע של נוטינג היל.״

. רק הבוקר שמענו שהממשלה החליטה לא להעלות את אלו שנמצאים עדיין  באתיופיה ומחכים לעלות לארץ. אני מקווה שנפסיק להתעלם מהיחס המחפיר ואפליית העולים מאתיופיה, כיון שעיוורון מתמשך יכול בהחלט
להביא למהומות בנוסח נוטינג היל, הקדימון כבר היה בקיץ שעבר.
המאמר הופיע בצורה דומה באנגלית בטיימס אוף ישראל
http://blogs.timesofisrael.com/ethiopian-jews-are-not-welcome/