בזכות הדעה העצמאית או פמניזם מעשה להלכה

זה נכון שפתחתי את קבוצת פמיניסטיות מבוגרות ומנוסות בפייסבוק רק כי כשהגעתי לשולחן הפמניסטיות עם מגש עמוס (נסיון תובנות זמן ורצון טוב) החברות שכבר ישבו אמרו לי שכל המקומות תפוסים. הן אמנם הרגיעו אותי שאולי יתפנה גם לי מקום יותר מאוחר. אבל, כמו תמיד, העדפתי ללכת לשבת בעצמי בשולחן משלי.

כשפתחתי את הקבוצה הרגשתי שהנושאים שמענינים את הפמניסטיות המבוגרות לא רלוונטים לצעירות יותר. חשבתי שאנחנו המבוגרות שלא מכירות את השיח צריכות להתעדכן וללמוד. ואכן מאז שהקמתי את הקבוצה באוקטובר הקדשתי פוסטים רבים לרענון השיח. באמת רציתי שהפמניסטיות המבוגרות תהיינה בעניינים.

באיזה שהוא מקום פחדתי שאולי באמת כולם צודקים ואין לנו כל כך מה להציע. כיון שבחברה שלנו נשים בגיל מבוגר הופכות להיות שקופות, גם פמניסטיות מבוגרות לא ממש רלוונטיות. לכן חשבתי שעלינו לעשות מאמץ מיוחד כדי להמשיך לתרום ולהתפתח.

זה נכון, חשוב לעשות מאמץ. אבל יש גם צד שני ואותו לא ממש ראיתי או לפחות לא הבנתי עד כמה שהוא חשוב עד לאחרונה.

כמו נשים אחרות בדור שלי גם אני הגעתי אל הפמניזם מהמעשה להלכה. התחתנתי בגיל 20 אבל בן זוגי ואני חיכינו 7 שנים עד שהקמנו משפחה. נסענו למדנו בחו״ל, ובאופן טבעי התחלקנו במטלות. נולדו לנו שתי בנות ורצינו שנינו שגם הן תדענה שהן יכולות לעשות הכל. בקיצור בחיים שלנו יישמנו עקרונות שהאמנו בהם: חברות, שתוף פעולה ושיתוף הגון בעשייה.

את התאוריה הפמניסטית למדתי רק הרבה יותר מאוחר, כשבנותי בגרו וחזרתי ללימודים לעשות דוקטורט.
אחד היתרונות שיש בדרך מן המעשה להלכה הוא שיש לך כבר נסיון מעשי ומחשבתי רב, ואת יכולה לקרוא את התאוריה בעיניים ביקורתיות. את גם לא חוששת להביע דעה אחרת, להחשב מוזרה, או לא מבינה. בין כה וכה את זקנה וכבר בגיל 40 הפסקת לחשוש ממה שחושבים עלייך.

מטבע הדברים יש לך כאשה מבוגרת דעה שונה כיון שכבר הספקת לחשוב על הדברים, ואת לא מאמינה לכל מה שכולם אומרים, או כותבים. הכל הרבה יותר מורכב ואת מודעת לכך שגם לך יש נקודות עוורון, ואולי כדאי להשהות משפט.

יתרון נוסף שיש לנשים בדור שלי (וגם לגברים) זה שגדלנו לפני עידן הטלויזיה ואנחנו רגילות לקרוא טקסטים ארוכים ולהתעמק בהם. אנחנו לא צריכים שיאמלקו לנו כלום.

אז אם עד לפני שבוע חשבתי שרק לנו הפמניסטיות המבוגרות יש מה ללמוד מהפמניסטיות הצעירות. היום אני יודעת שגם להן יש מה ללמוד מאיתנו: בנוסף לנסיון ולחוכמה של נשים מבוגרות, לדעה עצמאית ושונה שמבוססת על מחשבה ונסיון יש ערך עצום.

ברוך הבא תהליך השלום

באוגוסט 2014 בזמן מלחמת צוק איתן התחלתי לכתוב בלוג בטיימס אוף ישראל. בכל התקופה הזאת ״שלום״ לא הופיעה כמילת מפתח המוצעת לבלוגרים. באוגוסט האחרון שנתיים אחרי המלחמה, בפוסט אחר על שלום שכתבתי בעיתון, הערתי על כך.

זה לא מקרי, בשנים האחרונות המילה שלום ירדה מאד מגדולתה:

קודם היו הבחירות במרץ 2015 כאשר המועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות.

באוקטובר 2015 אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו. ואפילו ממש לפני חודש,ביום הזכרון האחרון לחללי צה״ל ראש הממשלה המשיך לדבר, ברוח מגש הכסף, על כך שעתידנו תלוי באומץ ובקורבן של בנינו ובנותינו שבלכתם מצווים לנו את החיים.

נראה בברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השניה בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית שיש לה קונוטציה שלילית של שמאל ישראלי שנוא.

למשל, בתגובות למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של התקפות מייאשות.

במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה תנועת נשים עושות שלום לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. זאת תנועת שטח שמהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ודעות פוליטיות שונות. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים שלכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה שאינה רוצה שלום?

כנראה שכן, אחת הקוראות שמופיעה בתמונת הפרופיל שלה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך שמי שמאמינה ששלום זאת לא עמדה פוליטית היא טפשה ובורה. היא התכוונה אלי.

כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.

נראה שבאקלים הפוליטי של היום ערכים אוניברסלים כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד כבר לא תקפים וכך גם השלום.

אבל לאחרונה, במפתיע, משהו השתנה. אולי זה הדמיון שלי ,אבל הייתי רוצה לחשוב שזה קשור בנחישות וביצירתיות של תנועת נשים עושות שלום שהחברות בה עובדות ללא הרף לקראת השגת הסכם מדיני עם שכנינו שיביא לשלום בר קיימא. מאז פסח הנשים היו במיוחד עסוקות: הן נסעו ברכבת השלום לבית שאן, עמדו במשמרות מול משרד הבטחון בקריה, הפגינו מחוץ לכנסת ביום בו ראש הממשלה הגיע לועדת ביקורת הכנסת לדון במסקנות דוח המבקר על צוק איתן , נכחו באותה ועדה בכנסת ועוד ועוד. לכבוד בואו של הנשיא טראמפ לישראל הן יצרו מייצג שלט אנושי ענק שנראה בבירור מהשחקים ״מוכנות לשלום.״ ביום ב׳ הן שוב עמדו, הפעם מחוץ לבית הנשיא, כדי להזכיר למנהיגנו שאנחנו מצפים שיגיעו להסכם מדיני.

אני לא בטוחה מה בדיוק קרה, אבל היום כשבדקתי את מילות המפתח בטיימס אוף ישראל מצאתי לשמחתי את צמד המילים ״תהליך שלום״ בין שאר המילים. אנו יודעים שמילים גם יוצרות מציאות. תודה לטיימס אוף ישראל וברוך הבא לתהליך השלום

המאמר פורסם באנגלית בעתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/welcome-back-peace-process/

ראש השנה והאדם הבודד

כמה מחשבות על ראש השנה, שיתופי פייסבוק, וצורות ולעבור את החג בשלום

פסח וראש השנה הם החגים הקשים ביותר לאלו שסבלו אובדן או שאין להם משפחה. אם מדרגים את שניהם אני מרגישה שראש השנה קצת יותר גרוע. בעוד שפסח חל באביב, לפחות בחלק הזה של העולם, זמן של תקוה והתחלות חדשות, מצב הרוח של בחינה עצמית והתבוננות המאפיין את תקופת החגים מתעצם בגלל המלנכוליה של הסתיו. העובדה שראש השנה נחגג יומיים והוא רק ההתחלה בחודש מלא חגים היא סיבה נוספת מדוע הוא כל כך מכביד.

היו לי גם זמנים אחרים. לאמיתו של דבר ראש השנה היה החג האהוב עלי, אבל כשבעלי נפטר התחלתי להרגיש על בשרי את הבעייתיות של החגים.

בשנים האחרונות פייסבוק מספק מועקות חדשות ולא צפויות סביב החגים. ישנם חברים המשויצים בכשרונות הארוח שלהם ומעלים תמונות של השולחן המקושט. אחרים מפגינים את מזלם הטוב תוך כדי החג, עם תמונות של משפחתם המאושרת סביב השולחן.

לא הייתי רוצה להיות מוזמנת לאחת ממשפחות הפייסבוק, כמי שחוותה אובדן קשה לי אפילו לראות תמונות כאלו המזכירות לי את מה שכבר לא קיים. כנראה עדיף לא להסתכל על פייסבוק בתקופת החגים.

ישראל היא חברה מאד משפחתית וכדי להמלט מסטרס החגים יש כבר מסורת של אנשים בודדים לא להיות בארץ בתקופה זאת.

אבל לאלו שכן נשארים כאן ושאינם מעונינים להתארח אצל קרובים וחברים יש ברירות אחרות. הדרך שלי להתמודד עם החגים היתה לחדש מסורת משפחתית שלנו מהזמן בו גרנו בארה״ב.

כיון שרצינו שהבנות שלנו יכירו את החגים היהודים, ויזכרו אותם החלטנו לערוך ארוע חגיגי ומשמעותי. בעלי ואני תמיד הזמנו אלינו אנשים צעירים בראש השנה ובפסח. לרוב הם היו סטודנטים מהאוניברסיטה ששמחו לבוא ולחגוג במשפחה ולאכול ארוחת חג. פעמים רבות הם גם הביאו איתם חברים נוספים.

זה קרה גם אתמול. רוב האורחים שלנו היו סטודנטים שהגיעו עם חברים. סביב השולחן היו צעירים מארה״ב, שלומדים בתכניות בינלאומיות באוניברסיטה, עולים מרוסיה וגם כמה ישראלים. מהשאלות של הזרים אודות מנהגי החג והחברה הישראלית היה ברור שלא הזדמן להם להתארח בבתים בישראל.

ללא חברים או קרובים זה היה חג אחר, אבל היה נעים וקליל בדיוק כמו החגים שלנו בארה״ב. שכחתי כמה רעבים הסטודנטים ושמחתי שהכנתי מספיק אוכל.

שנה טובה

http://blogs.timesofisrael.com/rosh-hashanah-and-the-single-person/

ביטוח לאומי והאלמנה הצעירה

במסגרת ביטוח לאומי המחלקה המנויה על אלמנות ואלמנים היא השרות לקשיש. השיקול הוא כנראה שרוב הנשים והגברים יתאלמנו בשלב מאוחר בחייהם.

אבל כולנו יודעים שזה לא תמיד כך. כשהתאלמנתי בגיל 52 ביררתי בביטוח לאומי איזו תמיכה קיימת למישהי כמוני. התפלאתי לגלות שלמרות שביטוח לאומי הציע קבוצות תמיכה הן היו מיועדות לקהל מבוגר הרבה יותר של אלמנות ואלמנים שרובם כבר היו בגמלאות.

מנהלת המחלקה גלתה רגישות לצורך שלי והציעה פתרון יצירתי. במשך שנה נפגשתי פעם בשבוע עם מתנדבת, עובדת סוציאלית מנוסה, שעזרה לי לצלוח את השנה הראשונה, היא ממש הצילה אותי.

לרוע המזל רוב האלמנות והאלמנים הצעירים אינם ברי מזל גם במובן זה והם לא זוכים למענה מביטוח לאומי.

בגלל הנסיון האישי שלי וכדי למלא את החלל שקיים בשטח פתחתי לפני כחצי שנה קבוצה לאלמנות ישראליות בפייסבוק בשם ״ אלמנות ממשיכות הלאה.״ לא הייתי משוכנעת שקבוצת פייסבוק יכולה להיות קבוצת תמיכה, אך כיון שקיים שגשוג של קבוצות פייסבוק החלטתי לנסות.

בתאור של הקבוצה כתבתי:״אלמנות ממשיכות הלאה״ היא קבוצה לאלמנות (וגם לאלמנים) טריות וותיקות ומהווה מקום בטוח לדון בנושאים הקשורים לאבדן, להסתגלות, למשפחה ולחיים החדשים שלנו: פרק ב׳. זאת קבוצה בה נספר ונשתף אתגרים, וגם הצלחות ושמחות.

מאפיין חשוב של קבוצת תמיכה אמיתית היא המגע האנושי שכמובן לא קיים בפייסבוק. אבל לקבוצה וירטואלית יש בכל זאת יתרונות חשובים. היא גם כן מורכבת מאנשים עם נסיון דומה המתכנסים לספר את סיפורם ולהביע את רגשותיהם כדי לקבל חום ואמפטית מהקבוצה. אך כיון שהאינטראקציה היא בכתב יש זמן לענות, ואפילו לערוך את הכתוב וכך אפשר להיות יותר מתחשב ונעים לזולת.

יש גם יתרונות נוספים לקבוצת תמיכה וירטואלית. למשל אין זמן קבוע לפגישות והדיון יכול להתמשך. החברות יכולות להתבטא ולשתף כשהן מרגישות צורך, וגם לקרוא ולבדוק פוסטים ישנים.

כיום יש כבר מעל 60 חברות וחברים בקבוצה. לגבי זאת אינדיקציה שיש צורך בשרות כזה, אך אני לא חושבת שקבוצה וירטואלית בפייסבוק יכולה, או צריכה, לבוא במקום עזרה מקצועית.

הביטוח הלאומי אחראי על סיוע לכל האלמנות והאלמנים בישראל ורבים מאיתנו זקוקים לעזרה כדי לצלוח את השנה הראשונה. במקרה שלי מנהלת השרות לקשיש הוכיחה רגישות וגמישות במציאת פתרון. זה בדיוק מה שנחוץ כשמטפלים באובדן. לביטוח לאומי יש את התשתית,כוח האדם המקצועי, וצבא של מתנדבים. הגיע הזמן שיבדוק את עצמו וימצא מענה הולם לאלמנות ואלמנים צעירים.

http://blogs.timesofisrael.com/national-insurance-institute-and-the-young-widow/

בין קהילת פייסבוק לקהילה

איפה פייסבוק כשצריכים אותו?
חברות יקרות זאת רק דוגמית מ100 הנאצות שקיבלתי ובעקבותיהם כתבתי את המאמר

איפה פייסבוק כשצריכים אותו. מאמר שכתבתי בעקבות נאצות אלו

הנחיות קהילת פייסבוק והקהילה
לפני שהורשיתי להכנס לספרית בודליאן באוקספורד, היה עלי להשתתף בטקס ולהישבע:
״אני נשבעת לא לפגוע ברכוש הספרייה, לא לקשקש, ולפגוע באיזו צורה בשום כרך מסמך או ספר. לא להדליק אש, לא לעשן ולציית לכל חוקי הספריה״.
הבודליאן נוסד בתחילת המאה ה17 בבריטניה והספרייה היא אחת ממעוזיה הנחשבים ביותר של התרבות המערבית.
השבועה לא יכולה להבטיח שהקוראים לא יפגעו בבניין או באוספי הספריה, אך האבות המייסדים התייחסו לפעולה סימלית זאת כחוזה שיצור קשר בין הקורא לספריה ויעודד התנהגות מכבדת ואחראית.

עד לשנים האחרונות ספריות כמו הבודליאן היוו את מקור העיקרי למידע בעולם, ניתן להשוות את האוספים והמידע בקטלוגים של העולם של אתמול, לאותם מנועי חיפוש ענק כמו גוגל או למגה אתרים כמו פייסבוק.

אך בזמן שהקודים להתנהלות בספריות ברורים ומתועדים, המצב בעולם הוירטואלי חמור ומבולבל.
הערה שכתבתי בעמוד של שוברים שתיקה, ארגון לוחמים לשעבר הפועל לחשיפת התנהלות צה״ל בשטחים הכבושים, זכתה ליותר ממאה תגובות. רובן היו שליליות והביעו כלפי שנאה וגם שלחו אותי להצלות באש הגיהנום בתור בוגדת.

כשדיווחתי לפייסבוק על כמה מהתגובות היותר מרושעות, הוא הגיב שאלו לא הפרו את הנחיות קהילת פייסבוק.
כשבדקתי את משמעות המילים ״הנחיות הקהילה״ גיליתי שכתוב שפייסבוק מעודד שיח והתנהגות מכובדים. לפי נסיוני אין בזה שום אמת.
המילה ״קהילה״ מעלה בדמיון דמויים חיוביים: בתים קטנים ורחובות שקטים ואנשים מתורבתים ולהם מטרה משותפת. לעיתים קרובות אנחנו גם מוסיפים שקהילה היא מקום שקט ובטוח.

לידיעת פייסבוק, גם קהילה וירטואלית מורכבת מאותם רכיבים חיוביים ככבוד, תרבותיות, ומקום בטוח. אני לא מייעצת לפייסבוק לאמץ פעולות סימלית כמו השבועה אבל אולי הגיע הזמן לנסח חוזה בין פייסבוק ולקוחותיו .

פייסבוק אינו יכול להסכים להיות מקום מקלט לחוסר סובלנות ואלימות ואסור לו להתחבא מאחורי הסינר של התיקון הראשון לחוקה האמריקאית המבטיחה את זכות חופש הביטוי. אנו עדים להתגברות האלימות והגזענות ברשת. אם פייסבוק לא ישים קץ להתעלליות בדפיה ולא יגן על אותם משתמשים תמימים המותקפים ברחבי ״הקהילה הוירטואלית״, לא ניתן אלא להסיק שפייסבוק תומך באלימות. מקווה שהתביעות נגד אחריות פייסבוק לא תאחרנה לבוא

http://blogs.timesofisrael.com/facebooks-community-standards-and-the-community/

זויה צ׳רקסקי: ציירת חסרת מנוחה ומוכשרת בטירוף

אי אפשר אף פעם  לדעת מה נמצא בפייסבוק, אני תמיד מדמיינת אותו כבאזאר צבעוני, וירטואלי כמובן. יש בו שפע אינפורמציה, רובה חסרת ערך, אבל תמיד יש סיכוי לגלות אוצר.

הציירת זויה צ׳ארקסקי, היא אוצר שכזה. פעם ראשונה ראיתי עבודות שלה במקרה כשמישהו שיתף כמה מהן מהסדרה ״עליה 91.״

הציורים מציגים בצורה ראליסטית סצנות מהמציאות החדשה אז של העליה רוסית של שנות ה90.

 זויה הנערה הגיעה גם היא לישראל עם משפחתה באותה תקופה. הציורים היו משעשעים, שנונים ומלאי תובנות.

כשהסתכלתי  בציור שבוע התרבות הרוסית באשדוד, פרצתי בצחוק, למרות שבעצם התמונה לא היתה באמת מצחיקה.

הציור הוא של אולם ריק במתנ״ס, יש בו כמה שורות של כסאות פלסטיק לבנים ריקים, והקהל היחיד הן שתי נשים מבוגרות בקצה הימני של השורה השניה. הן מתבוננות בעיון, בעין ביקורתית, בהופעתו של גיטריסט מזוקן וזמרת  בלבוש צבעוני וקצת אקסצנטרי.  לצידם יושבים משתתפים נוספים  וכולם מחכים לתורם להופיע ולהפגין את כישרונם.

אין ישראלים בתמונה אך ישנו שלט גדול בעברית:

״ברוכים הבאים לשבוע התרבות הרוסית באשדוד״

הציור הוא דוגמא טיפוסית של העבודות של זויה. היא מציירת, לפי דבריה, מהתבוננות אך כמובן זאת רק ההתחלה. לציורים יש סבטקסט  המציג את סיפור החיים מעבר לתמונה. זויה מתעניינת באנשים והבחירה שלה מה לתאר, בסצנות פשוטות לכאורה, היא כמעט סימבולית ולעיתים קרובות יש בה אמירה, או אפילו עקיצה, חברתית.

הסצנה בשבוע התרבות הרוסית היא צ׳כוביאנית במהותה. אנו חווים כאן אריסטוקרטיה רוסית שירדה מנכסיה. האמנים בתמונה  מנוכרים לסביבתם החדשה. למרות השלט בעברית אין להם שום קשר עם הישראלים. בעבר הם חיו בתנאים יותר מכבדים, אך עתה הם צריכים להסתפק במציאות דלה,פרובינציאלית ולא מספקת. אך הם לא מתפשרים וממשיכים להופיע באומץ בצורה המוכרת הנוקשה, הגלותית המסוגננת שלהם. ובכל זאת אנחנו מוכרחים להעריך את המחויבות שלהם לאמנות, והציור מצליח לשדר גם אופטימיות והתמדה.

זויה נולדה בשנת 1976 והחלה לצייר בגיל מאד צעיר, מאז היא מתעדת את חייה ביומן פיקטוריאלי.  היא זריזה ביותר וברגע מצליחה להפיח חיים בסצנה שהיא    רק עכשיו בראה. בשלב יותר מאוחר, זויה מפתחת רבים מהאטיודים שלה  לתמונות גדולות.

לפני זמן מה זויה הציגה בפייסבוק אטיוד של אדם מיואש ישוב על  מזרון, כיון שגם אני אלמנה במיוחד  התרגשתי ושאלתי אותה על הסיפור שמאחוריו. היא סיפרה שפגשה את אותו אדם, חודשים מספר קודם, בניגריה באותו בוקר בו נפטרה אשתו, והיא ציירה אותו מזכרון.  למרות שמציאות חיי שונה בתכלית מזאת של אותו אלמן, האבל שלו היה אוניברסלי.
בנוסף, בקיר שליד האלמן זויה מיקמה צלב, ובכך הוסיפה מימד סמבולי לסבל 

זויה מציירת את מה שהיא רואה, אך ללא קשר לנושא התמונה,  דרך
 הביקורת,  ההומור,  והחמלה היא מצליחה בכשרון רב להפוך את סיפורי היומיום לאוניברסלים ומשמעותיים לכולם.   

http://blogs.timesofisrael.com/welcome-to-the-russian-culture-week-in-ashdod-the-israeli-painter-zoya-obianuju-cherkassky-nnad/

מאיסור על נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה של שוויון

מאיסור על  נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה  של שוויון


עד לסיום מלה״ע השניה ואפילו לאחריה,  במקומות רבים בעולם, נשים נאלצו לבחור בין קריירה ונישואין. אלו שבחרו בקריירה היו מודעות לכך שיוותרו על הקמת משפחה.
בבריטניה למשל, לפי החוק, הבחירה בהוראה  או במשרה בשרות הציבורי משמעותה הייתה שהאשה נידונה להשאר רווקה.
רק בשנת 1944 חוק החינוך קבע שמורות שנישאו לא תפוטרנה. שנתיים לאחר מכן ב1946 האיסור על נישואין בוטל גם בשרות הציבורי.
האיסור על נישואין בודאי עשה את החיים פשוטים יותר במקום העבודה, לפחות לגברים. בעיקר אם משמעותו היתה שבסוף יום העבודה הם חזרו לנשותיהם ולילדיהם, שחיכו להם בבית, והנשים עבדו שעות נוספות וארוכות במשרד. בדומה לכך, רוב המורות התגוררו בבתי הספר ( בפנימיות לבנות) ובפועל היו בתורנות בכל שעות היממה.
כיון שלנשים שבחרו בקריירה לא היתה משפחה מחויבותן למקום העבודה היתה מוחלטת, מה גם שבימים הטובים ההם לא היה צורך בחופשת לידה, או  העדרות מהעבודה כשהילדה חולה, כיון שלא היו ילדים.
למרות שבשביל הקריירה נשים שלמו מחיר גבוה, הגמול שלהן-- המשכורת, שוב לפי חוק, היתה תמיד נמוכה בהרבה מזאת של הגברים. בבריטניה החוק לשוויון בשכר עבור מורים עבר בפרלמנט בשנת 1952 ובשרות הציבורי בשנת 1954.

ובכל זאת היום, נשים עדיין מרוויחות הרבה פחות (גם בבריטניה)
יותר מזה, לא בשונה מימי האיסור על נישואין העליזים, חברות מצליחות כיום מנסות להתערב בבחירות ובעתיד של הנשים המועסקות על ידן.
למשל,  בשנת 2014 פייסבוק ואפל הודיעו בגאווה שהן מוכנות לשאת בהוצאות המיועדות  להקפאת הביציות של העובדות שלהן. במסווה של דאגה מיטיבה ונדיבה לסגל הנשי שלהן, חברות אלו משיגות שליטה על השעון הביולוגי של הנשים ומכוונות אותו לפי לוחות הזמנים שלהן.
העשור בין 30 ל40 הוא המכריע ביותר מבחינת הקריירה, אך לרוע המזל הוא גם ההזדמנות הכמעט אחרונה לנשים ללדת ללא סיבוכים, ולעיתים אף ללדת בכלל.  כמו למכור את נשמתך לשטן בתמורה להבטחות מפתות, המהלך הציני הזה של החברות יכול בהחלט להרע לנשים, כיון שהוא מעניק להן עוד מרחב נשימה ואשליה שהשעון עצר מלכת. הן מאמינות שעדיין יש להן זמן לתרום את השנים הטובות ביותר לחברה.
לא כל אשה רוצה להביא ילדים לעולם, זה היה נכון בזמן האיסור על נישואין וזה גם תקף היום. אבל אם היא כן מעונינת אסור שרק היא תשלם את המחיר.
כל אשת קריירה יודעת שקרוב לודאי שלא תזכה במשרה, אם היא מתראיינת בזמן ההריון. אם כבר יש לה משרה, חופשת הלידה, לפחות בארה״ב, היא מינימלית. וכשהיא חוזרת לעבודה עליה להוכיח שהאמהות לא הפכה אותה לעובדת נחותה ולא אפקטיבית כפי שהיתה.
על החברה שלנו לקחת את האחריות לנשים עובדות. בזמן שכמעט כל הנשים עובדות מחוץ לבית, תנאים מתאימים שיאפשרו הקמת משפחה זה לא מותרות, זה העתיד שלנו.
חברות חזקות כמו פייסבוק ואפל חייבות להוביל לא רק בחידושים טכנולוגים אלא גם, ובמיוחד, בהפיכת מקום העבודה לידידותי לנשים.

בואו נהפוך את יום האשה ואת 2016 שנה טובה יותר לנשים עובדות ומשפחותיהן