Showing posts with label תנועת שטח. Show all posts
Showing posts with label תנועת שטח. Show all posts

Wednesday, May 24, 2017

ברוך הבא תהליך השלום



באוגוסט 2014 בזמן מלחמת צוק איתן התחלתי לכתוב בלוג בטיימס אוף ישראל. בכל התקופה הזאת ״שלום״ לא הופיעה כמילת מפתח המוצעת לבלוגרים. באוגוסט האחרון שנתיים אחרי המלחמה, בפוסט אחר על שלום שכתבתי בעיתון, הערתי על כך.
זה לא מקרי, בשנים האחרונות המילה שלום ירדה מאד מגדולתה:
קודם היו הבחירות במרץ 2015 כאשר המועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות.
באוקטובר 2015 אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו. ואפילו ממש לפני חודש,ביום הזכרון האחרון לחללי צה״ל ראש הממשלה המשיך לדבר, ברוח מגש הכסף, על כך שעתידנו תלוי באומץ ובקורבן של בנינו ובנותינו שבלכתם מצווים לנו את החיים.
נראה בברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השניה בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית שיש לה קונוטציה שלילית של שמאל ישראלי שנוא.
למשל, בתגובות למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של התקפות מייאשות.
במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה תנועת נשים עושות שלום לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. זאת תנועת שטח שמהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ודעות פוליטיות שונות. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים שלכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה שאינה רוצה שלום?
כנראה שכן, אחת הקוראות שמופיעה בתמונת הפרופיל שלה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך שמי שמאמינה ששלום זאת לא עמדה פוליטית היא טפשה ובורה. היא התכוונה אלי.
כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.
נראה שבאקלים הפוליטי של היום ערכים אוניברסלים כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד כבר לא תקפים וכך גם השלום.
אבל לאחרונה, במפתיע, משהו השתנה. אולי זה הדמיון שלי ,אבל הייתי רוצה לחשוב שזה קשור בנחישות וביצירתיות של תנועת נשים עושות שלום שהחברות בה עובדות ללא הרף לקראת השגת הסכם מדיני עם שכנינו שיביא לשלום בר קיימא. מאז פסח הנשים היו במיוחד עסוקות: הן נסעו ברכבת השלום לבית שאן, עמדו במשמרות מול משרד הבטחון בקריה, הפגינו מחוץ לכנסת ביום בו ראש הממשלה הגיע לועדת ביקורת הכנסת לדון במסקנות דוח המבקר על צוק איתן , נכחו באותה ועדה בכנסת ועוד ועוד. לכבוד בואו של הנשיא טראמפ לישראל הן יצרו מייצג שלט אנושי ענק שנראה בבירור מהשחקים ״מוכנות לשלום.״ ביום ב׳ הן שוב עמדו, הפעם מחוץ לבית הנשיא, כדי להזכיר למנהיגנו שאנחנו מצפים שיגיעו להסכם מדיני.
אני לא בטוחה מה בדיוק קרה, אבל היום כשבדקתי את מילות המפתח בטיימס אוף ישראל מצאתי לשמחתי את צמד המילים ״תהליך שלום״ בין שאר המילים. אנו יודעים שמילים גם יוצרות מציאות. תודה לטיימס אוף ישראל וברוך הבא לתהליך השלום

המאמר פורסם באנגלית בעתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל

Tuesday, January 10, 2017

סיפור אופטימי לשנה החדשה מנשים עושות שלום



2016 לא היתה שנה טובה לישראל, הפכנו יותר מבודדים מהעולם. לכן שכשהגעתי לאוקספורד לכנס על מנהיגות נשים דאגתי שכישראלית לא אתקבל שם בברכה.
אבל הנשים בכנס שהגיעו מכל העולם: מאיטליה, בריטניה, אירלנד, ראה״ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, ערב הסעודית, קוויית, קנדה, פקיסטן, תורכיה, זימבבווה, גינה, וקזחסטן, בין היתר, היו כולן נחמדות. וכששמעו שאני פעילה בתנועת נשים עושות שלום, הן הפכו לממש ידידותיות.
למרות שלא נסעתי לכנס לדבר על נע״ש העניין הרב בתנועה שכנע אותי שחשוב לספר על התנועה כדוגמא למנהיגות נשית. בקשתי רשות להציג את נע״ש ותארתי את הפרויקט החשוב שלה: צעדת התקוה.

יותר משנה עבד צוות הפרויקטים של נע״ש המורכב מ5 נשים על צעדת התקווה. מטרת הפרויקט היתה לגרום ל״נשים עושות שלום״ להפוך לשם מוכר (מותג househol name) בציבוריות הישראלית ובחו״ל ולנטוע תקוה שתתכן כאן במזרח התיכון מציאות אחרת. מה שייחד פרויקט מורכב זה היה שהחזון, התכנון, והארגון כולו נעשה על ידי מתנדבות, במשך השנה בשלבים שונים, לפי הצורך, לקחו בו חלק מאות נשים ממעגלים שונים בתנועה. רק לקראת ההפקה נעזר הצוות בגורמים מקצועיים.

הצעדה היתה ארוע מתמשך בין שבועיים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון והסתיים בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך כל השבועיים מראש השנה עד סוכות (לא כולל שבתות וחגים) היו ארועים רבים וצעדות מקומיות באזורים שונים בארץ וגם כמה מחוות של צעדות סולדיריות בחוץ לארץ. בצעדה השתתפו אלפי נשים מכול הקשת הפוליטית, יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, ואלף פלסטיניות תושבות הגדה.

נשים עושות שלום היא תנועת שטח אזרחית, לא מפלגתית, ולא היררכית: יש בה 4 רכזות היגוי שמתחלפות כל כ9חודשים, חלוקה לאזורים, וצוותים שעוסקים בנושאים שונים: לקראת הצעדה התנועה כולה נרתמה. בחודש ספטמבר התנהל גם מבצע גיוס המונים במימונה. רק כדי לתת מושג על מורכבות המבצע ביום האחרון של הצעדה ה19.10 שתוכנן ביום השיא דאג צוות הפרויקטים ל100 אוטובוסים שהסיעו משתתפות וגם משתתפים מכל הארץ לעצרת בירושלים. על כל אוטובוס היתה ממונה פעילת תנועה.

זה לא פשוט לשמר את ההתלהבות והמחויבות של מתנדבות לאורך זמן, במיוחד באמצע הדרך ישנה ירידת מתח. וכיון שבשנה האחרונה ארגנה התנועה ערבי הקרנה של סרט המתאר את המאבק המוצלח של נשות ליבריה שהביא לסיום מלחמת האזרחים ומי שבלטה במאבק ובסרט (וגם זכתה על פועלה בפרס נובל היא אשה צעירה בשם ליימה בואי), צוות הפרויקט בחר בליימה כסמל והיא הוזמנה לישראל ולקחה חלק בשבוע השיא של הצעדה.

מהלך זה הוסיף מימד סמלי לפרויקט ארצי של הליכה ברגל: הצעדה הפכה להיות גם חלק ממאבק אוניברסלי של נשים במלחמות ובאלימות. כדי להדגיש אלמנט זה נערכו טקסים משמעותיים בכל מקום אליו הגיעו הצועדות. ליימה בואי עצמה נאמה לפחות ב5 טקסים ברחבי הארץ ובכל פעם דברה בכנות על כוח הנשים במאבק נגד אלימות וחשיבותן בפתרון סכסוכים.

כשבקשתי מ5 הנשים בצוות הפרויקטים לסכם במשפט אחד את צעדת התקוה, כל אחת לפי אופיה תארה את הפרויקט קצת אחרת, אבל היה מכנה משותף. הן דברו על כוח האהבה והתקוה, על אמון מלא בתוך הצוות. על משובים, גם קשים, אבל עם כוונה טובה שנועדה להצלחת הפרויקט, על תהליך קבלת החלטות בהסכמה של כולן, על חשיבה מחוץ לקופסא, על מחויבות ויכולות של נשים פרגמטיות מדיסיפלינות שונות, על גמישות וחוש הומור, על העזה נחישות, וכמובן גם על אחוה נשית.
אלו ערכים חשובים שמתבטאים גם בהתנהלות היומית של התנועה. אני מקוה שבשנת 2017 נשים עושות שלום תצלחנה לקדם הסכם מדיני באזורינו, או במילותיה של האמנית יעל דקלבאום שכתבה ושרה את תפילת לכבוד הצעדה:
אור עולה מהמזרח
מול תפילת האמהות
לשלום


הפוסט הופיע במקורו באנגלית בטיימס אוף ישראל


http://blogs.timesofisrael.com/a-hopeful-story-for-the-new-year-from-
women-wage-peace/