עם הספר לא ברשימת המדינות האורייניות

שבת הוא ערב שבועות החג בו אנו חוגגים את מתן תורה בהר סיני. מתנה זאת הפכה אותנו לעם הספר ובמשך ההסטוריה הזהות היהודית היתה תמיד קשורה בתורה וכך התרגלנו לחשוב על עצמנו כעם הספר.

אבל זה כבר לא בדיוק כך, ברשימה של 10 המדינות האורייניות שהתפרסמה לאחרונה בגרדיאן פינלנד זכתה במקום ראשון וישראל אפילו לא נכנסה לרשימה. ג'ון מילר שערך את המחקר מאמין שפינלנד, נורווגיה, איסלנד, דנמרק, ושבדיה הגיעו לחמשת המקומות הראשונים הודות לכך שתרבותם רואה בקריאה ערך.

המחקר לא מתייחס רק לתוצאות מבחני קריאה בסיסיים אלא מביא בחשבון ״מאפייני התנהלות אוריינית״ כלומר מכמת את מספר הספריות האקדמיות, ציבוריות ובית ספריות, מספר הספרים הקיימים בספריות אלו וכו.

כאשר רק מבחני קריאה בסיסיים נלקחו בחשבון

סינגפור, דרום קוראה, יפן, וסין הגיעו לראש הרשימה. אבל כשהתווספו למשוואה מאפייני ההתנהלות אוריינית, אף אחת ממדינות אלו לא הגיעה לרשימת ה25 העליונות.

המחקר מוכיח מה שרבים מאיתנו מרגישים בצורה אינטואיטיבית, שחשוב מאד לקרוא.

מסקנות המאמר הן שהתנהלות אוריינית הינה קריטית להצלחתם של יחידים ושל מדינות בכלכלת הידע שמאפיינת את העתיד הגלובלי שלנו.

בריטניה הגיעה למקום ה19. דיאנה ג׳ארלד, יושבת ראש ארגון לקידום הקריאה, הביעה את אכזבתה מהתוצאה: ״אנחנו בני העם של שיקספיר ודיקנס, יש לנו מסורת ספרותית מדהימה. אנחנו עושים עבודה חשובה בללמד ילדים לקרוא, אך חייבים להדגיש את חדוות הקריאה״.

גם כאן בישראל לעם הספר יש לנו מסורת ספרותית מדהימה. גם אנו עושים עבודה חשובה ומלמדים את ילדינו לקרוא מוקדם, אז מה קרה לנו, למה חדלנו להיות מדינה אוריינית?

יש לכך בודאי סיבות רבות וחשובות אך אתרכז בסיבה אחת ברורה. ב10 השנים האחרונות משרד החינוך והתרבות התפצל לשניים. איך ניתן להפריד בין חינוך לתרבות?

לא ניתן. זה היה צעד פוליטי ציני שמעיד על על שממשלות ישראל לא מתייחסות ברצינות לחינוך ולתרבות. יותר מזה, מנהיגנו לא מבינים את התפקיד המכריע שיש לחינוך ולתרבות בעיצוב העתיד של מדינתנו. ברור שסכום החלקים קטן כאן מהשלם ולמרות ההשקעה בחינוך (מקום שני אחרי ברזיל) זה לא הפך אותנו למדינה אוריינית.

בשבת יהודים רבים ישתתפו בתיקון ליל שבועות. הלמוד הלילי הוא הרבה מעבר לסתם קריאה בתורה, זאת הזדמנות ללימוד הומניסטי ופילוסופי של המקורות. מנהג התיקון התחיל בצפת במאה ה16. זה העבר שלנו, וזאת בדיוק הגישה שאותה כדאי להשיב לתרבות שלנו היום.

ולעניין הקריאה, לפי תוצאות מחקר האוריינות אם ילדינו ומדינתנו מעונינים להצליח בעולם של מחר כדאי לפתוח ספר כבר היום.

http://blogs.timesofisrael.com/people-of-the-book-did-not-make-the-top-10-list-of-literate-nations/

גישושים ראשונים בעולם הדייטים: או איך מזהים קזנובה בשנת האבל הראשונה

סופו של הסיפור הוא די טוב, אבל מה שקרה קודם היה די מפתיע.

נישאתי כשהייתי בת 20 והתאלמנתי בגיל 52. ימים אחדים לפני מותו, בעלי ביקש  שאחרי שאתאושש אמצא שוב אהבה. 

מצוידת בברכה זאת, החלטתי, לאחר כמה חודשים שאני רוצה לצאת לדרך וניסיתי למצוא חבר באתר הכרויות. 

אך למרות שישראל היא מקום בו כולם מכירים את כולם, הרגשתי לאחר זמן קצר חשופה, ופחדתי שהכרות כזאת היא מסוכנת בשבילי בשלב זה של חיי. במיוחד כיון שהפעם האחרונה שיצאתי לדייט הייתי בת  19.

לשמחתי זמן קצר לאחר מכן, פגשתי, בחיים האמיתיים דרך העבודה, עמית והתחלנו לצאת. זאת היתה הקלה עצומה. הוא נראה ונשמע כבחירה המושלמת: באנו מרקע דומה והעובדה שהוא כמוני, היה מרצה במכללה, גרם לי להרגיש בטוחה.

כאן המקום להדגיש שלמרות גילי המופלג, אני לא  מתוחכמת ולא היה לי נסיון רומנטי רב, כך שהצלחתי לפספס את כל אותם סימני האזהרה  שבוודאי היו ברורים לכל אשה אחרת. 

כעבור זמן מה הסתבר לי שבנוסף אלי, העמית המדובר, בעל הדוקטורט והחזות המכובדת, יצא בו זמנית עם עוד כמה נשים. הידיעה הזאת היתה בשבילי זעזוע גמור, 32 שנים של נישואין לא הכינו אותי לתרחיש כזה.

כיון שכל חיי פניתי לספרים לשם הכוונה, גם הפעם חיפשתי את התשובה בספר ״תסביך קזנובה:  מכורים לאהבה והנשים שאיתם״  מאת פיטר טרכטנברג. הסופר, בעצמו מכור לשעבר כתב ספר חשוב זה כשהיה בשנות ה30 המאחרות שלו,  כדי להבין יותר טוב את עצמו.  

בספר מצאתי את הקזנובה שלי מתואר בפרטי פרטים מדויקים. הספר פקח את עיני וסימנתי את הפסקאות הרלוונטיות במרקר. קראתי אותו עד שהטקסט היה לגמרי וורוד ואני הייתי מוכנה להשתחרר מאותו עמית. 

נפרדתי ממנו  ימים ספורים לפני יום השנה הראשון למות בעלי.

אבל עדיין הטרידה אותי השאלה מהו השלב הבא, האם לחלוק את הידע החשוב שגיליתי בספר עם אותו קזנובה בתקווה שיראה את האור וישתנה?

החלטתי לשאול בעצתו של פיטר טרכטנברג הסופר, וכתבתי לו מכתב. הוא ענה לי תשובה שלא משתמעת לשתי פנים: ״הוא מסוכן, תברחי על נפשך.״ 

פיטר טרכטנברג צדק, פחדתי להיות חשופה ולהסתכן, אבל האיום בא דוקא מאותו עמית שבטחתי בו ולא מאלו שפגשתי באתרי ההכרויות,  בגלל שבו כלל לא חשדתי. 

אז הסוף הטוב הוא שלמרות הכל קצת התבגרתי, וגם שאכן יש תשובה בספרים.