אראלה בודאי תצלצל אליך

מאמר על הניצול הציני של אמינות נשים בגיל העמידה: אראלה ממפעל הפיס

אראלה בודאי תצלצל אליך:

מאד מפתיע שהקול המוכר ביותר בישראל הוא של אשה שפרסומה כלל אינו שייך להשגיה האישיים או לאכויות שלה.

קולה גם אינו מיוחד כלל ועיקר, אך כשהטלפון מצלצל והמילים ״מדברת אראלה״ נשמעות, האדם בעברו השני של הקו יודע שמשהו טוב עומד לקרות.

״אראלה ממפעל הפיס״ אכן באמת קיימת, שמה אראלה אדינגר והיא עובדת המוסד מזה שלושים שנה. כחלק מתפקידה היא מצלצלת לבשר למנויי מפעל הפיס על זכייתם בפרס.

בשנים האחרונות שיחות אלו הפכו לבסיס לפרסומות, המשתפות את הקהל ברגע המרגש בו נודע דבר הזכיה.

לשיחות של אראלה יש מבנה צפוי, כמעט טיקסי: הן תמיד מתחילות במילים: הלו מדברת אראלה ממפעל הפיס. לאחר מכן הפסקה קצרה, ואז מגיעות קריאות השמחה, והצהלה. לבסוף אראלה מגלה את הסכום או את אופי הזכיה:מזל טוב זכית ב....

יש לשער שנציגי מפעל הפיס מצלצלים למנויים לבשר להם על הזכייה, אבל לארוז שיחות אלו כפרסומות ריאליטי זאת תחבולה שווקית מבריקה.

פרסום ושיווק הם אמנויות המניפולציה, אך מטריד אותי שפרסומת זאת מנצלת בציניות שני פלחים חלשים של האוכלוסיה: נשים מבוגרות שלרוב אינן נראות ואנשים עניים עם בעיית התמכרות להמורים. הפרסומאים בחרו במודע את אראלה, אשה בגיל העמידה, שנראית אמינה ולא מאיימת כדי לפתות את המאזינים לבזבז כסף על כרטיסי פיס.

ולגבי המאזינים הפרסומת הכמו-אמיתית הזאת יוצרת רושם שהזכייה היא מושגת, וודאית. אראלה תצלצל אליך, מה שצריך לעשות זה רק לקנות מנוי.

ברדיו יש לפרסומות אלו כוח כמעט היפנוטי. הן הפכו לכל כך מצליחות ומוכרות שאראלה הפכה לדמות קאלט בתרבות הישראלית, מילה נרדפת לאלת המזל שהישראלים מתפללים לצלצולה.

אבל כפי שקורה במשחקי מזל מפעל הפיס מרמה ונותן לנו קלפים גרועים, כדאי להזהר מאראלה /

http://blogs.timesofisrael.com/surely-erela-would-call-you/

.

פנס הרחוב הוא השוטר היעיל ביותר: שוברים שתיקה

בסיור לחברון של שוברים שתיקה, המדריך   שיתף אותנו בסיפור אישי. במשך שרותו הצבאי בשטחים, כשחזר הבית לשבת, לא היה לו למי לספר את מה שעבר עליו במשך השבוע, אפילו אמא שלו ביקשה שלא יספר: ״לא צריך לדבר על זה, הכל בסדר עכשיו, אתה בבית.״

שוברים שתיקה הוא ארגון שנוסד בשנת 2004 על ידי לוחמים ששרתו בצבא מתקופת האינתיפדה השניה, ולקחו על עצמם לפרסם את מה שנעשה בשטחים ולחשוף את הציבור הישראלי למציאות היומיומית של הכיבוש.

פרסום ציבורי הוא מזור מומלץ וראוי כנגד חולאים חברתיים וציבוריים. כך קבע השופט העליון היהודי/אמריקאי לואיס ברנדייס. אך בישראל הפרסומים של שוברים שתיקה אינם נתפסים כתרופה אלא כבגידה. כיון שהארגון אוסף עדויות של לוחמים ולוחמות על חוויית השרות הצבאי בשטחים, ומפרסם אותם בישראל ומחוצה לה, הוא הפך לאויב העם.

 אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו שגדל והתחנך בדמוקרטיה הגדולה בעולם רואה בהם בוגדים.  

אם נשווה את המדינה למשפחה, האבסורד שבטיעון הבגידה, יהיה מובן עוד יותר. במשפחות לא מתפקדות  הילדים לרוב יודעים שאסור להם לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. יותר מזה, במקרים קיצוניים של התעללות יש איום אמיתי על הילדים לא לספר כלום ולא לדבר עם אף אחד. כך פשעים נוראים  מתרחשים במקום שאמור היה להיות  הבטוח ביותר--הבית שלנו.

אנחנו גדלנו להאמין שצה״ל הוא הצבא המוסרי בעולם. לגבינו בטויים כמו טוהר הנשק, לא היו אוקסימורון, אלא ערך שהאמנו בו עוד מתקופת התיכון ותנועות הנוער.

ובכלל השם צה״ל משמעו שהצבא מטרתו להגן, אך במרוצת השנים הגדרת המושג השתנתה ומה שנתפס היום כאיום אינו זהה כלל למה שהיה בימיה הראשונים של המדינה.

אסור שהפעילות הציבורית והחינוכית של שוברים שתיקה תיתפס כחוסר נאמנות,  או כאיום לקיומנו, להיפך. בעידן האינפורמציה  שבו אפשר למצוא הכל באינטרנט, טענות כאילו שוברים שתיקה גורם לדמורליזציה או נותן תחמושת לשונאינו האנטישמיים, אינן רלוונטיות כלל.

 .ברנדייס ממשיך בטיעונו בזכות הפירסום הציבורי: אור השמש הוא המחטא האפקטיבי ביותר, ופנס הרחוב הוא השוטר היעיל ביותר. 

ישראל צריכה להיות גאה שהתברכה בארגונים המפרסמים עוולות, וגם שאותם החיילים שהגנו עליה, ממשיכים לדאוג למוסר ולאנושיות של תושביה. כל מדינה צריכה כלב שמירה כמו שוברים שתיקה   

     

http://blogs.timesofisrael.com/electric-light-is-the-most-efficient-policeman-breaking-the-silence/