למרות שלעולם לא נפגשנו שוב אחרי השנה ההיא, הסופר יורם קניוק היה הגיבור שלי. למדתי במחלקה לספרות כללית באוניברסיטת חיפה ונפגשנו בשנה השניה של הב.א. במחלקה שלנו, באמצע שנות ה70, לימדו סופרים ומשוררים רבים: א.ב. יהושע, נתן זך, טוביה ריבנר, עוזר רבין, יואל הופמן (שעדיין היה חוקר תרבות המזרח), ויורם קניוק.
קניוק העביר סדנה בכתיבת פרוזה. באותה תקופה הוא כבר היה מאד מפורסם ואהוב, אבל רבים מהמבקרים הסתייגו מהסגנון שלו שדמה לזרם התודעה, ולא ממש העריכו אותו. סגנונו היה שונה מזה של שאר הסופרים שכתבו בשנות ה70 בישראל.
בסדנה היינו כולנו נשים, ולמרות שהיה ״זקן״ (בן 47 כשלימד אותנו) ברגע הראשון כשהוא התחיל לדבר נשבינו בקסמו והתאהבנו. קניוק, אף אחת לא קראה לו יורם, היה כריזמטי ונעים, שילוב נדיר. הגישה שלו לכתיבה שלנו היתה מכבדת, הוא לא קטל אותנו או גרם לנו להרגיש נחותות, להיפך הביקורת שלו תמיד ניתנה בצורה מעודדת ומקדמת. אצלנו בסדנה לא היו משברים ופרצי בכי, האוירה היתה תמיד חיובית ומלאת עשייה.
אני זוכרת במיוחד כמה הערצתי את המיניאטורות שקניוק צייר על קופסאות גפרורים בזמן הסדנה, זאת היתה עדיין התקופה בה כולנו עישנו. אני שמרתי את הקופסה שלי שנים רבות.
אבל בעצם הכתיבה שלנו לא היתה הדבר האמיתי, קניוק היה. הוא היה הכוכב ואנחנו היינו הגרופיות שלו. תוך דקות הפכנו למומחיות ביצירתו ואימצנו גם את דעותיו. היינו גם בקיאות כמובן בביוגרפיה שלו. נראה לי שהוא נתן לכולנו הרגשה שאנחנו יחידות ומיוחדות, לי למשל הוא קרא ״פרח רענן״.
באותה שנה כתבתי סיפור, שקניוק סבר שהוא מספיק טוב כדי להתפרסם בעיתון. וכשהופיע סוף סוף בדפוס נדהמתי למצוא את הקול של קניוק במילים שלי.
זאת היתה זכות להיות תלמידה לכתיבה יוצרת בכיתה של יורם קניוק, הוא היה מנטור אמיתי ועודד אותנו לכתוב ולקחת סיכונים עם היצירה שלנו. אבל לאחר הסדנה הפסקתי לכתוב, במקרה שלי ההערצה אליו שיתקה אותי.
לקח לי זמן רב להפטר מהקול שלו ולמצוא את שלי. ולמען הבטחון נדרתי שני נדרים: לא קראתי יותר אף ספר של יורם קניוק ובאופן גורף לא לקחתי יותר מעולם סדנת כתיבה יוצרת.
No comments:
Post a Comment