שלוש שנים בלי אריק

בחלק האחרון של שירה של דליה רביקוביץ ״לזכרו של אנטואן דה סנט-אקזופרי״. המשוררת מלאת צער על כך ש״העולם כבר איננו מה שהיה/עשב ורוח,/רוח וחול./ זה בודאי מראה העולם/ שאין בו יותר /סנט- אקזופרי.

בהעדרו של סנט אקזופרי רק שברים נשארו ואין מה

שיאחה אותם. זהו עולם ריק ואנחנו, שנשארנו מאחור, מרגישים בדידות.

היום יום השנה למותו של הזמר הישראלי אריק איינשטיין 1939--2013, בשבת בה השרפות משתוללות בכל רחבי ישראל אני חשה בריק ומתגעגעת לקולו המוכר של הזמר האהוב. מבקר המוזיקה יואב קוטנר תיאר אותו כך: אריק איינשטיין הוא יותר מאשר הזמר הישראלי הגדול ביותר. אריק איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית.״

הסופר המשורר והטייס סנט אקזופרי נעלם מעל שמי הים התיכון במשימה צבאית בשנת ,1944 בהיותו בן 44. באותה תקופה כבר היה אמן מוכר וטייס מפורסם. ולאחר העלמו הפך לאגדה.

בדומה, בשנת 1981 כשהיה בערך בגילו של סנט אקזופרי, אריק איינשטיין נעלם והפסיק להופיע בציבור. באותו זמן הוא כבר היה זמר ושחקן נערץ . הוא המשיך לעבוד לבדו ובשיתופי פעולה עם אמנים אחרים. היה לו כשרון מיוחד לגלות מוזיקאים יוצאי דופן ולהביא לידי בטוי את האכויות שלהם. הוא שר את שיריהם בקול צלול ומשוחרר ממניירות

קולו הפך לסמל של כל מה שחיובי בישראל, וגרם לנו לגעגוע לימים יותר פשוטים וטובים.

למרות העלמותו, אריק איינשטיין הפך למשמעותי וחשוב ביותר בסצנה המוזיקלית, בעצם גם הוא הפך לאגדה. זה כמעט בלתי נתפס איך אדם ביישן שבחר לשבת בבית יותר מ30 שנה נעשה גבור תרבות וסמל של ארץ ישראל האמיתית.

לפני שלוש שנים בהלויה שלו מישהו אמר שלכל אחד/אחת מאיתנו יש את האריק שלהם. זה יכול להיות חלק מהתשובה. רק מעטים זכו להכיר את אריק האדם אך כולנו הרגשנו שהוא שלנו.

כנערה קישטתי את קיר חדרי בתמונותיו, ובכסף הראשון שהרווחתי קניתי את סע לאט. הייתי בהופעה של אותו אלבום בגבעת

רם ב1974 ופעם אפילו כמעט נתקעתי בו באבן גבירול ליד מסעדת כתר המזרח. הוא היה כל כך גבוה ויפה תואר.

דליה רביקוביץ מסיימת את השיר לזכרו של אנטואן דה סנט- אקזופרי בשורות הבאות

אנשים אינם חיים לעולם/ וגם אנחנו לא לעולם/ אבל אלו נצל/ בפעם ההיא,/ במרס, בשנת ארבעים ושלוש הוא היה אתנו / גרגר

זורח,/ שושן ברוח,/ צוחק בעננים.

רביקוביץ צודקת, אנשים אינם חיים לעולם ואריק היה כמעט בן 75 במותו. אבל ביום כמו היום הייתי כל כך רוצה שיהיה איתנו. העולם היה מקום הרבה יותר טוב כשאריק איינשטיין היה בו

המאמר הופיע בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/three-years-without-arik/

The Refugee and You: "Somewhere" in Acre Festival for Alternative Theater

Stav Palti Negev has already proven that she could make a mesmerizing drama out of downers, those dreary topics that most of us wish not to think about.

In her play Salim Salim, which won the best play award, and the best actor award in the Acre Festival of Alternative Israeli Theatre 2014, she successfully conveyed the complexity of the Palestinians and Israeli conflict through engaging and sympathetic human beings.

And now in her play Somewhere, playing in the Acre Festival of Alternative Israeli (directed by Hisham Sleiman) she goes even further. Here too she focuses on those that Western society prefers to ignore, to leave outside, or lock behind closed doors. There there are 4 actors in the play who perform one-on-one to 4 spectators in 4 rooms, each actor tells a story of a different displacement

The description of the play doesn't  even begin to disclose what is waiting for the spectators behind the curtain of each room.

“A play built around five stories of refugees from different times and countries. This is “one-on-one” theatre: each story is a monodrama, acted each time for an audience of one. The spectator is invited to enter the refugees’ world, to meet them personally, and to become part of their story.”

The play consists of four acts, played simultaneously, at  four different rooms, thus  there is no formal beginning and ending. Each act focuses on a personal/collective story of a refugee: A Sudanese who escaped the atrocities in Darfur only to be put in jail in Israel. An Iraqi that together with his family had escaped to Syria and then again, after the loss of two of his children, fled with his wife and their little daughter in a small boat to Europe.  An Egyptian Jewish singer who realized that she was no longer welcome in her homeland and had to leave for Israel where she spent the next 30 years cleaning houses, and a Palestinian man who defines himself as a son and a grandson of a refugee a victim of the Nakba.

The stage directions, which are given to the spectators/participants, give the play its formal structure. In the beginning, before entering the ancient hall in the castle of Acre, the audience was given specific instructions on how to conduct ourselves during the play. Those instructions were technical and impersonal almost military: “walk to the left, stand in front the door, you may enter etc.” These directions were repeated in the beginning, after each act, and at the ending that  for each of the  spectator occurred at a different station.

The impersonal stage directions serve also to give the spectator a taste of what is continuously done to the refugees, and the attempt to dehumanize them. For a short time we were forced to obey arbitrary commands.

Inside the rooms, being alone with the actor/refugee felt deeply uncomfortable, here I no longer could pretend that I hear no evil, see no evil, or speak no evil. I was there facing a refugee in the role of  the accused. I was the one who took his home, didn’t let him in into mine and ignored his/her pleas.

But even when I felt attacked Somewhere never ceased to be a good theater, thanks to the the highly stylized acting, the setting, and the personal yet collective text which was familiar and at at the same time new and enigmatic as it was performed by the refugees/actors.

The choice of having four different stations/rooms was a tribute to a traditional theatrical form, the medieval pageant. It was effective and  ironically grounded the burning issue of displacement in a long tradition of western culture. Moreover, as the spectators move from stage to stage in a cycle, the play quietly gained another medievalist meaning about the insignificance of human life.

It was upsetting yet exciting to watch from a close distance another human being and to listen to a the story of terrible injustice and suffering. While sitting in the different rooms I suddenly became convinced that this is a most effective way to deal with difficult issues and to bring change in people's conscience. Moreover, it became clear to me that a play like Somewhere  is exactly what real theater is all about: dealing with human tragedy in an artistic and dramatic way

Acre festival should be commended for including Somewhere in its repertoire. It shows that the Festival has a genuine appreciation and love of art, and that it understands the mission of theater in today's world .

The essay appeared in the Times of Israel 

http://blogs.timesofisrael.com/the-refugee-and-you-somewhere-in-acre-festival-for-alternative-theater/

מכתב גלוי לכתבת זרה שמתגוררת בישראל

ס יקרה,

הצטערתי לשמוע על החלטתך לא לכסות את מצעד התקוה, אחד הארועים המשמעותיים ביותר שקרו כאן בשנים האחרונות. את כותבת שהצעדה של נשים עושות שלום לא עניינה את העיתונים שאת כותבת בהם ושהזרקור הוא על מקומות אחרים בעולם. קשה לומר שאני מופתעת מכך שלעולם אין עניין באלפי נשים בישראל הצועדות בדרישה לשלום.

אך כיון שאת חיה בישראל ומכסה את הידיעות באזורנו, את בודאי מודעת לכך שנשים עושות שלום היא תנועת השטח הגדולה ביותר שקמה בישראל. מאז שנוסדה, בעיצומה של מלחמת צוק איתן, אלפי נשים ממגוון רקעים ודעות הצטרפו לתנועה.

נשים עושות שלום היא תנועה מכוונת מטרה אחת והיא לסיים את הקונפליקט על ידי הסכם מדיני. העמדה הזאת ייחודית כיון שהתנועה לא מציעה פיתרון מסוים, אלא מאמינה שכשישבו סביב שולחן הדיונים הפתרון המתאים יימצא משלל האפשרויות הקיימות

אני מבינה שעמדה זאת נראית תמימה, אך כנשים אנחנו יודעות שכשאנחנו פותחות את הלב ושומרות על ראש פתוח אנו מצליחות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים. לאמיתו של דבר אני מרגישה שנשים עושות שלום היא פרי סוג חשיבה שכזאת. נשות התנועה מאמינות שלאחר שנים כה רבות של קונפליקט עיקש יש צורך לשנות את הגישה למציאת פתרון.

את כותבת שאת לא מאמינה שהתנועה תוביל למשהו חיובי, אולי אפילו ההיפך כיון שהיא הופכת את הכיבוש לנוח יותר להתמודדות איתו בשביל הנשים שצועדות וצועדות לשום מקום

אם תשאלי את חברותי בנשים עושות שלום לדעתן על פסק הדין שלך תוכלי לשמוע דעות שונות. למשל, שמרבית אזרחי ישראל מקבלים כרגע את הכיבוש כרע הכרחי כי הם מאמינים שהצד השני לא רוצה הסכם.

נע״ש פונה לאלה שמאמינים שיש אפשרות להסכם אם ננסה את זה. הנשים מכל הצדדים משלמות את המחיר הכבד ביותר בקונפליקט. לנו אין לנו פריבילגיה להתייאש לא לעשות כלום. אנחנו צועדות וצועדות כי תוך כדי הצעדות אנחנו יוצרות מודעות ונוכחות לאופציה כמעט נשכחת בחלקים מסוימים בחברה שלנו.

חברה אחרת תאמר שרוב העבודה שלנו היא ליצור שיח מגוון, קשוב ומכיל שמבקש לחבר ולא להפריד וזה מעשה חתרני ממש, במובן הטוב והרך ביותר של המילה. ההתעקשות שלנו כנשים לדבר על שלום וביטחון מעצם היותנו אזרחיות מעורבות, פעילות ובעלות ידע הוא מעשה חשוב של חילוץ השיח על הסכם מידי מומחים לצבא וביטחון במובנו הצר ביותר.

באופן אישי אני חושבת שנשים עושות שלום היא תנועה פרגמטית, אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. את מפקפקת בערך של המצעד שהחל ב4 באוקטובר בראש הנקרה בגבול הצפוני של ישראל והסתיים ב19 בחודש בעצרת המונים בירושלים מול בית ראש הממשלה. אך המצעד היה פרויקט ענק שבוצע רובו ככולו על ידי מתנדבות. לא צעדנו לשום מקום אלא הגענו למקום בו אנו שם דבר . אני מרגישה שזה צעד משמעותי לשינוי עמדות בציבוריות הישראלית. הארוע בקאסר אל יהוד ב19 לאוקטובר היה במיוחד מעורר תקוה. מופע של אלפי נשים פלסטיניות, ישראליות ופלסטיניות ישראליות שהתאספו יחד לדרוש שלום. אני חולקת על מסקנתך , כן הכיבוש צריך להסתיים אבל זה רק חלק מהפתרון. נשים עושות שלום מניעה תהליך של פיוס בזמן ששום דבר אחר לא קורה. העיתונים שלך החמיצו רגע הסטורי וצר לי שכעיתונאית ופמיניסטית לא התראת על זה . אני מקווה שזה עוד יקרה.

שלך ארנה

תודה לחברותי בנשים עושות שלום על התמיכה ועל הטקסטים הנהדרים ששלחתן לשם כתיבת המכתב.

http://blogs.timesofisrael.com/an-open-letter-to-a-foreign-correspondent-who-lives-in-israel/

הפליט ואתה: ״אי שם״ בפסטיבל עכו

סתיו פלטי נגב כבר הוכיחה שהיא יכולה לעשות דרמה מצמררת מנושא מדכדך שאף אחד לא רוצה לחשוב עליו. בהצגה סלים סלים, שזכה בפרסים בפסטיבל עכו, היא הצליחה להעביר את המורכבות בקונפליקט הפלסטיני והישראלי דרך דמויות אנושיות ומרתקות.

כעת במחזה אי שם המציג בפסטיבל עכו (בימוי: הישאם סלימאן) היא הולכת אפילו רחוק יותר ומתמקדת באלו שהחברה המערבית מעדיפה להתעלם מהם, להשאיר בחוץ ,או לכלוא. ישנם 4 שחקנים במחזה שמופיעים אחד על אחד בפני 4 צופים ב4 חדרים שונים, כל שחקן מספר על תלישות אחרת.

תאור המחזה אינינו מגלה במאומה מה מחכה לצופה מאחרי המסך/ וילון של כל חדר:

"אֵי שם: הצגה לצופה יחיד" היא הצגה הבנויה מחמישה סיפורים של פליטים מתקופות וארצות שונות. המופע הוא תיאטרון "אחד על אחד", כל סיפור הוא מופע אישי עבור צופה אחד בכל פעם. הצופה מוזמן להיכנס לעולמם של הפליטים, לפגוש אותם באופן אישי ולהפוך לחלק מסיפורם.״

כיון שהמחזה מורכב מארבע מערכות, המוצגות בצורה סימולטנית בארבעה חדרים שונים, כך שאין בעצם התחלה וסוף. כל מערכה מספרת סיפור אישי/קולקטיבי של פליטות. סודני מדרפור שנמלט מהתופת רק כדי להיות כלוא בישראל, עירקי שנס לסוריה בנה את חייו ולאחר מות שני ילדיו נמלט עם אשתו ובתו הקטנה בספינה רעועה לאירופה. זמרת מצריה יהודיה שלאחר קום מדינת ישראל נודתה ונאלצה לעלות לארץ ולעסוק בעבודות נקיון, פליט בן פליט נכד של פליט קורבן של הנכבה.

הוראות הבמה שניתנות לצופים בהצגה נותנים למחזה מבנה פורמלי. עוד לפני שנכנסים לאולם הקריפטה הצופים מקבלים הוראות מפורשות איך להתנהל במשך הארוע. הוראות אלו הן טכניות, לא אישיות, כמעט צבאיות: תצעד בכוון השעון, עמוד מחוץ לדלת, אתה יכול להכנס וכו. ההוראות חזרו על עצמן בהתחלה, ואחרי כל מערכה, וגם בסוף שהיה במיקום שונה לכל אחד מהצופים.

הרגשתי שהוראות אלו נתנו לצופה טעימה מהמציאות השגרתית של הפליטים, וההתעקשות לקחת מהם את האנושיות. לזמן קצר היינו נגם אנו אלצים למלא פקודות שרירותיות,

בחדר עצמו, לבד עם הפליט הרגשתי מאד לא נוח. כבר לא יכולתי להיות אחד מהקופים שלא רואה, שומע או מדבר. אני הייתי מול הפליט בעמדת הנאשמת, זאת שלקחה להם את הבית, לא נתנה לו להכנס לביתי שלי, או התעלמה מזהזעקות.

אך אפילו כשהרגשתי מותקפת אי שם לא חדל לרגע מלהיות תאטרון מעולה הודות למשחר המסוגנן, התפאורה והמבנה, והטקסט שהיה בו זמנית מוכר וגם חדש וזר כפי שבוצע על ידי השחקנים/פליטים

הבחירה של ארבע תחנות היתה מחווה סגנונית למסורת תיאטרון ימי הביניים. מהלך מאד אפקטיבי שנטע בצורה אירונית את הנושא העכשווי של תלישות במסורת ארוכת שנים של התרבות המערבית. יותר מזה, כשהצופים נעו מתחנה לתחנה במחזוריות ניתן היה להעביר מסר ימי ביניים נוסף הקשור באפסותו של האדם.

היה מטלטל ומרגש לצפות כל כל מקרוב באדם זר ולשמוע סיפור נורא על חוסר צדק וסבל. כשישבתי בכסא בחדרים השונים פתאום השתכנעתי שזאת דרך אפקטיבית ביותר להתמודד עם נושאים קשים והביא לשינוי תודעתי. יותר מזה, היה לי ברור שמחזה כמו אי שם הוא בדיוק המהות של תאטרון: התמודדות עם טרגדיה אנושית בצורה אמנותית ודרמטית.

מגיע לפסטיבל עכו שבחים על שכלל את אי שם בתכנית שלו. זה סימן מאד חיובי שלפסטיבל יש הערכה ואהבה לאמנות והוא מבין את השליחות האמיתית של תאטרון בימינו.

הפוסט הופיע בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/the-refugee-and-you-somewhere-in-acre-festival-for-alternative-theater/

National Bicycling Day aka Yom Kippur

The main reason why I like to stay in Israel during the High Holidays is Yom Kippur. When we got back to Israel after spending many years in the US, I was delighted to discover that Yom Kippur was no longer the dreary holiday of my childhood, it has totally changed and gained a uniquely Israeli interpretation as a  national bicycling day.

That year, about two weeks before the High Holidays, our daughters informed us that they absolutely had to have bicycles for Yom Kippur, all their friends had them. That is how we first learnt about the new tradition.

Imagine a big city where on a regular day the streets are packed with noisy cars and buses, and then all of a sudden, as though by magic -- everything comes to a halt and there is silence.

Earlier today I checked and saw  that on this year Yom Kippur in Tel Aviv starts  shortly before 6 pm. When I got on my bike around that time there were still some cars. But few minutes later everything stopped. While riding I saw families in white walking toward the synagogue, and some very well dressed young children with their parents on tricycles, and scooters.

When I rode back the busy Hatayasim highway was totally empty of cars and filled with older children on their bicycles. Later tonight I expect to see the streets become even fuller with people, this is the night when everybody goes outside.

Tomorrow, like most Tel Avivians,  we will ride our bicycles, in previous years we headed to the sea and rode along the shore before finally arriving to Hayarkon river and then back home. It is literally a once in a year experience. For me this is also the only day that I feel confident enough to ride on the roads and don’t have to worry about being run over by a car.

I don’t know who invented Bicycling Day and whether  s/he works in the bicycling business, but she is clearly a genius. Naturally every year before Yom Kippur the sales of bicycles increase tremendously.

Probably for many Orthodox Jews the practice of observing the holiest day of the year has not changed much throughout the years, but for me as a secular Jew the holiday has become meaningful once it stopped belonging only to Orthodox Jews. As a child every Yom Kippur we hid at home and I remember my mother asking us to eat quietly and not to make noise because the neighbors were passing by our kitchen window on their way back from Shul.

Bicycling has changed all that, Yom Kippur stopped being a holiday that had nothing to do with me or my life style and became a favorite holiday, one which I could enjoy as an Israeli, if not as an observant Jew.

On that same Yom Kippur when we returned to Israel we were walking  at night behind our two cycling daughters. Dizengof street was quiet and there were no cars. All of a sudden an old and noisy Volkswagen beetle came toward us with all its windows open. We saw that the driver of that car was the poet David Avidan.

It never occurred to me before, but perhaps Avidan did not realize that Yom Kippur has changed and wanted to protest. As one of the greatest  poets of secularization I believe that he would have loved the new Israeli holiday of Bicycling Day.

The essay appeared at the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/national-bicycling-day-aka-yom-kippur/

Rosh Hashanah and the Single Person

Among the Jewish holidays, Pesach and Rosh Hashanah are the hardest for those who have suffered a loss or have no family. If we have to rank the two, I feel that Rosh Hashanah is somewhat harder. While in our part of the world, Pesach is celebrated in the spring, time of hope and new beginnings, the mood of self-examination which characterizes the High Holidays is augmented by the innate melancholy of the fall. The fact that Rosh Hashanah lasts two days and is only the beginning of a whole month full with awe-inspiring festivities, is an additional reason for its being such a burden.

There were other times as well, actually Rosh Hashanah used to be my favorite holiday, but once my husband passed away I started to experience first hand the problematic aspects of the holidays.

In recent years Facebook keeps providing new and unexpected anxieties connected to the holidays. Some "friends" show off their talent as hosts and post, ahead of time, photos of a decorated table. Others demonstrate their good fortune by posting, in real time, pictures of their happy family sitting around the Rosh Hashanah table,

I wouldn’t want to be invited for holiday dinner to the home of one of those happy Facebook families. As someone who suffered a loss, even seeing the pictures is a painful reminder of what I no longer have, and perhaps it is best not to look at Facebook during the holiday season.

Israel is a family-centered society and, in order to escape the holiday stress, it has become a national tradition for many single people to be abroad during the Jewish holiday season.

But for the few who stay in Israel and decline the dinner invitations of friends and relatives, there are other options. My way of coping with the holiday was to revive a family tradition that we started when we lived in the US.

Since we wanted our young daughters to get to know the Jewish holidays and to remember them, we decided to have a festive and meaningful event. So my husband and I always had young people over for Rosh Hashanah and Pesach. They were usually Jewish students from the university who were happy to come to someone’s home for the holiday meal. They often asked to bring over a friend or two.

The same thing happened last night as well, most of the guests around the table were students who came over with their friends. Around the table we had Americans who study at international programs at the university, new immigrants from Russia and some Israelis. From the questions of the new comers about the holiday customs and about Israeli society it was clear that they had not been invited to many Israeli homes.

Without friends or relatives, it was a different kind of holiday, but it was easy and full of good will, just like the holidays that we used to have back in the US. I’d forgotten how hungry students could be and was really glad that I made enough food.

Happy New Year.

http://blogs.timesofisrael.com/rosh-hashanah-and-the-single-person/

יום האופניים הלאומי או בשמו האחר יום כיפור

הסיבה העיקרית מדוע אני אוהבת להשאר בארץ בזמן החגים היא יום כיפור. כשחזרנו לישראל לאחר שנים ארוכות בארה״ב שמחתי לגלות שיום כיפור כבר לא החג המדכדך של ילדותי. הוא והשתנה וקיבל אינטרפרטציה ישראלית ייחודית, כיום האופניים הלאומי

באותה שנה בה חזרנו לארץ, כשבועיים לפני החגים, הבנות הודיעו לנו שהן מוכרחות אופניים ליום כיפור, לכל שאר הילדים כמובן כבר היו. כך למדנו לראשונה על המסורת החדשה הזאת.

תארו לעצמכם עיר גדולה שביום רגיל רחובותיה עמוסים במכוניות ואוטובוסים. ולפתע, כבמטה קסם, הכל נעצר ומשתתק.

מוקדם יותר היום בדקתי וראיתי שהשנה החג נכנס כמה דקות לפני 6. כשיצאתי לרכב על האופניים, בערך בזמן הזה, נסעו עדיין ברחוב מכוניות אחדות. אך דקות ספורות מאוחר יותר כבר היה שקט. ברחוב צעדו משפחות לבושות בלבן בדרכן לבית הכנסת, וילדים קטנים בלווי הוריהם רכבו על אופניים זעירים וקורקינט בלבוש ממש חגיגי. בדרך חזרה בדרך הטייסים לא היתה אפילו מכונית אחת, וילדים מבוגרים קצת יותר, אולי בחטיבה, רכבו שם לבד על אופניים.

הערב והלילה אני מצפה לראות המוני אדם ברחוב, כי זה הלילה שבו כולם מבלים בחוץ.

מחר כמו שאר התל אביבים נרכב על אופניים. בשנים קודמות נסענו לכיוון הים, המשכנו צפונה לאורך החוף עד לנחל הירקון ומשם חזרה הביתה.זאת היתה אכן חויה חד פעמית, או לפחות חד שנתית, וזה גם היום היחיד בשנה בו אני מרגישה בטחון לנסוע על הכביש מבלי לדאוג שאפגע על ידי מכונית.

אינני יודעת מי המציא את חג האופניים והאם היא או הוא עובדים בעסקי האופניים. אבל ברור שהיתה גאון, וזה גם עסק משגשג. בישראל מכירות האופניים נוסקות כמובן לפני יום כיפור.

ליהודים דתיים רבים האופן שבו הם חוגגים את החג הקדוש בשנה לא השתנה משמעותית לאורך השנים, אבל בשבילי כחילונית החג הפך למשמעותי ברגע שהפסיק להיות שייך רק לדתיים. כילדה כל יום כיפור התחבאנו בבית ואני זוכרת את אמי מפצירה בנו לאכול בשקט לבל ישמעו השכנים. רכיבת האופניים שנתה את הכל. יום כיפור חדל להיות חג שלא שייך לי או לצורת חיי והפך לחג אהוב ומועדף. אני יכולה להנות ממנו כישראלית אם לא כיהודיה שומרת מצוות.

באותו יום כיפור בשנה שחזרנו לארץ צעדנו מאחורי הבנות שרכבו על האופניים. רחוב דיזנגוף היה שקט ולא עברה שום מכונית. לפתע חיפושית פולקסווגן התקרבה לעברנו עם חלונות פתוחים. ראינו שהנהג היה המשורר דוד אבידן.

עד היום לא חשבתי על זה, אבל יתכן שאבידן לא ידע שיום כיפור השתנה ורצה למחות. כאחד ממשורריי החילונייות הגדולים שקמו לנו אני מאמינה שהיה מאד מרוצה מהחג הישראלי החדש יום האופניים.

http://blogs.timesofisrael.com/national-bicycling-day-aka-yom-kippur/