אמהות כהכשרה לתפקיד ראשת ממשלה

אמנם אנדריאה לידסום נאלצה להסיר את מועמדותה לתפקיד ראשת ממשלת בריטניה כיון שטענה שתרזה מיי אינה מתאימה לתפקיד כי איננה אם, מעודד לראות שסוף סוף אמהות מקבלת את ההערכה הראויה כהכשרה מושלמת לתפקיד רם.

אכן לג׳נגל אמהות וקריירה בעולם של היום נדרשת אותה יצירתיות ותושיה שמנהיגים צריכים. האנקדוטה הבאה היא דוגמא מעוררת השראה, אך בו זמנית גם מעידה על הקשיים שיש לאמהות צעירות בעולם העסקים.

בתה הקטנה של אם תל אביבית חגגה יום הולדת בגן, והזהירה את אמה לבל תאחר. אם כן איימה שתפטר את אמה מתפקידה.

ביום המיועד היתה לאם ישיבה שאמורה היתה להסתיים חמש עשרה דקות לפני תחילת המסיבה. כיון שהיתה זאת שעת הפקקים ידעה שאין סיכוי שתצליח להגיע בזמן למסיבה. לכן ארגנה מראש אופנוע שליחויות שחיכה לה למטה בסיום הישיבה, והביא אותה על כנפי נשרים ליום ההולדת--בזמן

הפעם הזאת הבעיה נפתרה, אך אני תוהה על אותן פעמים שבהם לא נמצא פתרון, וגם על המחיר הגבוה שמשלמות האם ובתה כדי שהאם תוכל להשאר במשרתה. אף אחד לא מוקיר סוג כזה של פתרון בעיות, זה חלק מהגדרת התפקיד של אם. יותר מזה לרוב לא מדברים על זה כדי חס וחלילה שלא יחשדו בסולם העדיפויות של אותה אם. במאה ה21 עדיין מצפים מהאמא להתייצב ביום ההולדת מוקדם עם עוגה משוכללת, רצוי מתוצרת בית, וחיוך רחב.

הסיפור מדגים אם אמיצה שחושבת מחוץ לקופסא ומוצאת פתרונות חדשניים. אלו אכויות נדירות ונחשקות בעולם העסקי ובפוליטיקה. אך זאת גם אמירה עצובה על החברה שלנו בה על אם לסכן את חייה, מילולית, כדי להגיע למסיבת יום ההולדת של בתה.

במשך דורות נשים נאבקו עם בעיית שלוב הבית והעבודה. כבר בשנות החמישים הפמניסטית החשובה סימון דה בובואר התנגדה לעבודת נשים מחוץ לבית בגלל שזה הטיל עליהן משא כפול.

לא הרבה השתנה מאז, אם מדובר באם צעירה או אשה מבוגרת מקום העבודה באופן כללי אינו ידידותי לנשים. דה בובואר עצמה בחרה לא להנשא או להקים משפחה וחסכה לעצמה את כל הבעיות.

ברור שאנדריאה לידסום לא היתה צריכה לומר את מה שאמרה על חברה לדרך, וברור שנשים ללא ילדים יכולות להיות מנהיגות נפלאות, אך הגיע הזמן לראות אמהות כאחד ההשגים החשובים המופיעים בקורות החיים של נשים.

http://blogs.timesofisrael.com/motherhood-revisited-in-defense-of-andrea-leadsom/

Motherhood Revisited: In Defense Of Andrea Leadsom

Although Andrea Leadsom  had to withdraw her candidacy over her suggestion that Theresa May could not become prime minister because she has no children, it is encouraging to see that for once motherhood gets its due recognition as one of the qualifications for a top job.

Indeed juggling motherhood and career in today’s world requires the kind of creativity and resourcefulness that leaders should possess. The following is a an inspiring, yet somewhat disturbing, example of the challenges of an Israeli mother, in the relentless business world. Her daughter celebrated her birthday at the preschool and had warned the  mother that if she failed to show up to the party on time, she would dismiss her as a mother.

On the appointed day the mother had to attend a meeting which was due to end fifteen minutes prior to the party. As it was rush hour, she knew that she would never get from the center of Tel Aviv to the party on time. Desperate times called for desperate measures, thus she had planned ahead and hired a delivery motorcyclist who waited for her at the end of the meeting and raced  through heavy traffic to the school: She wasn't late.

That time the mother found a solution, but I have to wonder about all the other instances when she couldn't, and about the high price that the mother and her daughter have to pay, so that the mother could keep her job. Most mothers are not praised for their resourcefulness, it is part of their job.  Moreover, this type of solving problem is silenced because it may hint to the fact that those women don’t have their priority straight. Even in the 21st century mothers are still expected to be at the birthday early with an elaborated home made cake and a big smile.

The story demonstrates a  brave mother who thinks outside the box and comes up with innovative solutions. Those are rare and sought after qualities in both the business world and in politics. However, it is also a  sad comment on our society when a mother  has to literally risk her life to get to a her daughter's birthday party on time.

For generations women have been wrestling with the issue of combining home and work. The great Feminist Simone de Beauvoir in The Second Sex, (1953) was against women's employment and argued that combining home and work meant a burden of the ‘double day’ which underpinned the subordinate position of women in society. She further details the hardships in store for women, at all professional levels that attempt to combine marriage and work.

Things have not changed much, whether you are a young mother balancing work and children, or an older mother attempting to get back in, the workplace in general is not a friendly environment for mothers of all ages. De Beauvoir, who wrote about the plight of working married women, never married; it was her way of never facing that problem.

Obviously Andrea Leadsom should not have said what she said about a fellow sister, and of course women without children could be great leaders.  But it is high time to recognize motherhood as one of the  achievements listed on a woman’s CV.

The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/motherhood-revisited-in-defense-of-andrea-leadsom/

The Kid Who Ran Away from School and Children Books' Justice

This school year, twice a week, I have been reading together with a young friend. He is  9-year-old, very curious and intelligent, and has his own ideas about everything. He is also a new immigrant from Russia who needs some help with his Hebrew.

Since reading, even in a foreign language, is supposed to be fun we choose together enjoyable books and  take turns reading aloud. My friend reads one page and I read the next. We usually read like that for half an hour (about six or seven pages), and then as a reward, I read to him till the end of the chapter.

My young friend is resourceful and always looks for the shorter pages to read out loud. So we negotiate and exchange a long page, which I read, with a shorter one which he reads.

Reading together is not only about improving his reading skills or his vocabulary. Of course we talk about concepts and unfamiliar words that appear in the text, but it is mainly a  great opportunity to think of and develop ideas. We discuss our opinions and to share personal stories. This is how I learnt about a trouble in my young friends’ life.

Apparently, during the recess another boy hit him, and when my friend reported the incident to the principal, nothing was done. He was frustrated and the next morning, when it happened again, he literally jumped the high fence and ran away from school.

This is a classic children book story: in order to get the attention of the adult world, a child does something extreme. In real life it usually doesn't happen. Thus, my young  friend was punished for running away, his mother was called into the principal office, and he was suspended for one day. That was the arbitrary law

In books the outcome would have certainly been different, after the child was found he was reproached for making every one worried. Then the grownups involved, the principal, the teacher and the parents, apologized to him and asked forgiveness for not paying attention to his plight. This is poetic justice.

When we met to read again my friend was  troubled by what had happened. Children know instinctively what is fair, and as literature is a great training for understanding concepts, he understood very well the difference between justice and the law.

Poetic justice is important to everyone, but it is extremely crucial for  children in order to form a confident and positive outlook of the word. I am sorry that in this case the school chose to ignore it. Moreover, how is it possible that no one asked what made a little boy feel that the outside world was safer than the school, which is supposed to be the safest place for our children.

Reading literature is a great preparation for life, as it is made of examples, stories with characters and situations, it enriches the repertoire of responses and provides tools to analyze the world. Perhaps the grownups in the school: the principal and the teachers, should reread children literature in order to remember to treat children more fairly.

The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/the-kid-who-ran-away-from-school-and-children-books-justice/

הילד שברח מבית הספר והצדק שבספרי ילדים

בשנת הלימודים האחרונה, פעמיים בשבוע, קראתי ספרים יחד עם ילד בן 9. הוא ילד סקרן ואינטליגנטי ויש לו דעות משלו על כל נושא שבעולם. הוא גם עולה חדש מרוסיה ולכן צריך עזרה עם העברית.

כיון שקריאה, אפילו בשפה זרה, אמורה להיות כף אנחנו בוחרים יחד ספרים  וקוראים בקול רם: עמוד אחד הוא ועמוד אחד אני. כעבור חצי שעה, כפרס, אני ממשיכה לקרוא לו עד סוף הפרק.  

חברי הצעיר הוא בעל תושיה ותמיד מעדיף לקרוא את העמודים הקצרים. אנחנו מתמקחים ומחליפים עמוד ארוך בקצר וההיפך.

הקריאה בקול רם היא לא רק דרך לשפר את כישורי הקריאה שלו, או את אוצר המילים. כמובן שאנחנו מסבירים מושגים ומילים חדשות בטקסט, אך זאת בעיקר הזדמנות לחשוב ולפתח רעיונות. אנחנו משוחחים וגם משתפים בסיפורים אישיים. כך יצא שלמדתי על ארוע מטריד בחייו של חברי הצעיר.

התברר שבזמן ההפסקה ילד הכה אותו. כשחברי התלונן למנהלת שום דבר לא נעשה. הוא היה מתוסכל ולמחרת, כשזה קרה שוב, הוא קפץ מעל הגדר וברח מבית הספר.

הנה לנו עלילה קלסית של ספר ילדים. ילד נוקט בפעולה קיצונית על מנת להסב את תשומת לב  המבוגרים. בעולם האמיתי זה לרוב לא קורה.  בתגובה לבריחה חברי נענש, אמו הוזמנה למנהלת והוא הושעה ליום אחד. זהו החוק השרירותי.

בספרים התגלגלות המקרה היתה קורית לגמרי אחרת. לאחר שהילד נמצא כמובן שגוערים בו על כך שהדאיג את כולם. אך לאחר מכן, כל המבוגרים שבסיפור: המנהלת, המורה וההורים מכים על חטא על כך שלא שמו לב למצוקתו, והוא הולך לישון שמח וטוב לב. זה צדק פואטי

כשנפגשנו שוב לקרוא, חברי הצעיר היה מעורער ממה שקרה. ילדים יודעים באופן אינסטינקטיבי מה זה צודק ( פייר), וכיון שקריאת ספרות זאת הכשרה מצוינת להבנת מושגים, הוא הבין היטב את ההבדל בין חוק לצדק.

צדק פואטי חשוב לכל אחד אך  הוא בעיקר הכרחי לילדים כדי שיוכלו לפתח גישה בטוחה וחיובית לעולם. חבל מאד שבית הספר בחר להתעלם מזה. יותר מזה, איך אפשר להסביר שאף אחד לא שאל את עצמו מה גורם לילד להרגיש שהעולם בחוץ יותר בטוח מבית הספר שאמור להיות המקום הבטוח ביותר לילדינו.

קריאת ספרים היא הכנה נפלאה לחיים, כיון שספרות מורכבת מדוגמאות, דמויות ומצבים, היא מעשירה את רפרטואר התגובות ונותנת כלים לנתח את העולם. 

אולי כדאי שהמבוגרים בבית הספר יקראו שוב ספרות ילדים מכוננת כדי לזכור 

   להתייחס לילדים בצורה יותר צודקת

http://blogs.timesofisrael.com/the-kid-who-ran-away-from-school-and-children-books-justice/

מזל הביש של חולי הסרטן

בעלי אובחן עם סרטן ריאות שלב 4 בערך שנה וחצי לאחר שטופל בהצלחה בסרטן הערמונית. כששאלנו את הרופא האם שני הסרטנים קשורים אחד בשני, הרופא ענה שלא, ושזה מקרה קיצוני של מזל ביש.

הוא נפטר לאחר חמישה חודשים, ואז התחלתי לשמוע הערות מאנשים שונים בנוגע לחלקו של בעלי בגורלו המר. הם לא אמרו בדיוק שזאת היתה אשמתו שמת, אך רמזו שאולי זה היה קשור בילדות עשוקה, או בי. הם גם התענינו לדעת אם עישן, אם לא היה מרוצה בעבודה, אולי לא עשה פעילות גופנית או אכל יותר מידי בשר אדום.

אותם אנשים טובים ששתפו אותי בתהיותיהם ושאלו על סגנון חייו של בעלי ועל מצבו הנפשי חשבו בודאי שאם אדע את הסיבה, אוכל להתגבר יותר בקלות על האובדן. זה לא קרה.

האמירות העקרות האלו היו במיוחד מכאיבות כשבאו מאנשים שהערכתי. באחד מהניסיונות שלי להתמודד עם הכאב השתתפתי ברטריט עם גורו ישראלי נערץ.

מטרת סוף השבוע הזה היתה לעזור למשתתפים למצוא את האושר הפנימי. הגורו העביר כמה הרצאות ובאחת מהן טען שחוסר אושר גורם לסרטן. לא יכולתי יותר להתאפק ואמרתי שזה לא בהכרח נכון. שמתי לב שהגורו נעלב ממני, הוא בסך הכל רצה לעזור לנו להיות יותר מאושרים.

אבל אני יודעת שצדקתי, לא היה דבר בביוגרפיה של בעלי, במצבו הנפשי או הפיזי שיכול היה להצביע שימות בגיל 55 מסרטן. הוא אהב את משפחתו, היה מאד מרוצה בעבודתו כפרופסור באוניברסיטת תל אביב, והסטודנטים שלו ועמיתיו כיבדו והעריכו אותו ואת פועלו. בסולם של אושר מ1 עד 5 בעלי נמצא באופן יציב בשלב 4. הוא התעמל, שמר על תזונה נכונה, לא הסתכן ללא צורך, לא עישן ולא היו לו הרגלים גרועים אחרים.

אסונות קורים לאנשים גם ללא סיבה וסרטן אינו שונה מכל אסון אחר. היתה לי הקלה גדולה לקרוא מאמר בניו יורק טיימס מאת דניס גריידי (מ 5 בינואר) ״ההתקפה האקראית של הסרטן.״ המאמר מדווח שלמרות שזה נשמע לא רציני לומר שסרטן נגרם ממזל ביש, זה בדיוק מה שגילה לאחרונה מחקר רציני. מזל הביש נובע מ״שגיאות״ גנטיות או מוטציות שקורות כאשר תאים בריאים נחלקים.

״מזל ביש״ לא נשמעת כאבחנה רפואית, אבל באותו יום כמעט לפני 9 שנים כשהסתכלתי על בעלי כששוחח עם רופאו, היה ברור שהוא הבין בדיוק למה התכוון הרופא. יותר מזה, הוקל לו לדעת שהוא עצמו לא יכול היה לעשות דבר למנוע את מה שקרה.

סרטן לא קשור בצדק פואטי: או במידה כנגד מידה, הוא יכול להכות בכל רגע, בהפתעה.

אז מה היא המילה המדעית למזל ביש?

http://blogs.timesofisrael.com/the-bad-luck-of-cancer-patients/

The Face of Jewish Settlers In Hebron: The Sheriff

I admit that there is a lot I don’t know, and don’t understand, about Hebron.  But when you walk along the deserted Shuhada street,  the former busy main road of Hebron which under occupation is renamed "King David" street, it makes you cringe.

The walking tour of Hebron included all the tiny Jewish settlements right in the heart of the old city. It was hard not to notice that the signs of the streets were written in Hebrew. Opposite Beit Hadassah settlement U saw steps with the name "The Steps of Hope."

There was very little hope in this tour, Palestinians are not allowed in those areas,  and Hebron is just like a ghost town in an American Western. It is a desolate city where the streets are controlled by a strong man, a kind of self appointed sheriff aided by young loyal deputies.

The sheriff's name is Ofer Ohana, he lately became a household name when, among his other feats in Hebron, he was involved in the case of Elor Azaria, an IDF soldier that shot and killed a neutralized Palestinian terrorist. Ohana was the ambulance  driver who was filmed kicking the knife toward the Palestinian terrorist, (allegedly to cover up for Azaria shooting an unarmed man) (Ynet June 26th)

I was in Hebron twice and in both times I saw Sheriff Ohana controlling the streets with his young deputies. Since most tours to Hebron are perceived by them as a threat, they were there to  protest.  They used mega phones, boom boxes with loud music, jumped in front of cameras, shouted, and mingled with the visitors holding big flags of Israel. It was clear that the show was orchestrated by Ohana  and that the boys were there at his beck and call.

The Israeli police did not interfere and the soldiers who were there kept quiet.  Nobody said anything to the boys who were harassing the visitors.  Actually I read testimonies of soldiers who wrote that Ohana was very warm and hospitable toward them, and invited them over for Shabbat dinner. I wonder if this type of fraternization should be allowed. The soldiers in Hebron have an impossible assignment, surely by feeding them and making them feel at home, Ohana forms alliances in the army as he exploits the plight of those young soldiers to promote his political and ideological agenda.

Ohana is not only an ambulance driver in Hebron, he is also the head of the Gutnik  visitor center next to the Cave of the Patriarchs. No doubt he is the face of the Jewish settlers in Hebron.

But on the walk back to the van, I was followed by another settler, a middle aged woman who kept filming me. Finally she said, “you haven’t heard our side of the story.” I told her that I was aware that there was  more to the story, and that in my previous tour when we visited the hilltop Tel Rumeida (the most extremist settlement), a distressed older woman pushed me and threw water in my face. I wasn't angry because I found out that she was the widow of Rabbi Shlomo Ra’anan, who was murdered in 1998 by a Palestinian terrorist.

The settler listened quietly and then said, “ this was my mother, Rabbi Shlomo Raanan was my father.”

This is a losing proposition, even a powerful sheriff like Ofer Ohana could not protect his flock from thousands of imprisoned Palestinians who have nothing to lose. The murder of Rabbi Shlomo Ra’anan is just one example. The tragedies of recent days should finally convince our government to take responsibility and declare that the state of Israel should not allow its citizens to live in Hebron.
The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/the-face-of-jewish-settlers-in-hebron-the-sherif/

השריף של מתנחלי חברון

אני מודה שאני לא מבינה מספיק בסוגיית חברון, אך כשהולכים לאורך רחוב שוהידה, שהיה פעם הרחוב ההומה בעיר, והיום תחת הכיבוש הוא לא רק שומם אלא גם שמו שונה לרחוב דוד המלך, הלב מתכווץ.

הסיור הרגלי בחברון כלל את כל ההתנחלויות הזעירות בלב העיר העתיקה. היה בולט ששלטי הרחובות היו בעברית. מול התנחלות בית הדסה, ראיתי את ״מדרגות התקוה.״

אך היתה מעט מאד תקווה בסיור. לפלסטינים אסורה הכניסה לאזורים אלו. חברון היא עיר רפאים שכאילו נלקחה ממערבון אמריקאי, ורחובותיה נשלטים על ידי איש חזק, מעין סוג של שריף.

שמו של השריף הוא עופר אוחנה ולאחרונה שמו הפך למוכר כי היה מעורב בתקרית החייל היורה אלאור אזריה. אוחנה נהג באמבולנס וצולם כשהוא בועט בסכין ומקרב אותה למחבל שהיה שכוב על הרצפה, לכאורה כדי ליצור מראית עין שהמחבל היה עלול להגיע לסכין ולהוות איום לפני שבוצע לעברו הירי.

בשתי הפעמים שביקרתי בחברון ראיתי את שריף אוחנה שולט ברחוב בעזרת חבורת סגנים צעירים. כיון שמרבית הסיורים בחברון נתפשים על ידיהם כאיום, הם תמיד נמצאים בשטח. הם הביאו איתם מגפונים, בום בוקס עם מוזיקה חזקה, קפצו מול המצלמות והטלפונים הניידים, צעקו ונעמדו בתוך הקבוצה מניפים דגלי ישראל עצומים. היה ברור שההופעה בוימה והופקה על ידי שריף אוחנה, והנערים הם עושי דברו הנלהבים.

המשטרה שהיתה בשטח לא התערבה וגם לא החיילים שעמדו שם בשקט. אף אחד לא העיר לנערים המציקים. קראתי עדויות של חיילים שסיפרו שאוחנה הוא איש חם ומכניס אורחים והם התארחו בביתו לארוחת שבת. אני תוהה האם זה ראוי? האם אין כאן חציית גבולות. עומדת בפני החיילים בחברון משימה בלתי אפשרית ואוחנה כורת בריתות עם הצבא, מאכיל את החיילים ודואג להם על מנת לחזק את כוחו ולקדם את האג'נדה הפוליטית והאידאולוגית שלו.

אוחנה הוא לא רק נהג אמבולנס, בין תפקידיו הרבים כשריף חברון הוא גם מנהל מרכז המבקרים של מתנחלי חברון שנמצא ליד מערת המכפלה.

בדרכי למיניבוס הלכה לידי מתנחלת, וצילמה אותי משוחחת עם מישהי מהקבוצה שלנו. לפתע פנתה אלי והזמינה אותי להפגש איתה כדי לשמוע את הסיפור שלה. עניתי לה שבביקורי הקודם שפכה עלי מים אחת המתנחלות והסתבר שהיא אלמנותו של הרב רענן שנרצח. הוספתי שאני כאלמנה הרגשתי אליה אמפטיה. לתדהמתי אותה צלמת סיפרה לי שהיא הבת של האלמנה רענן ואביה היה הרב שנרצח.

זה סיפור עצוב ומורכב, אפילו שריף חזק כעופר אוחנה לא יכול להגן על צאן מראיתו מאלפי הפלסטינים הכלואים בחברון שאין להם מה להפסיד. הרצח של הרב רענן היה רק דוגמא, הטרגדיות של הימים האחרונים מוכרחות סוף סוף לשכנע את הממשלה לקחת אחריות ולהודיע שמדינת ישראל אוסרת על אזרחיה לגור בחברון.

http://blogs.timesofisrael.com/the-face-of-jewish-settlers-in-hebron-the-sherif/