האלמנה ובני משפחת הבעל (שנעלמו)

כשאחיו של בעלי נעלם מחיי זמן קצר לאחר מותו, חשבתי שזאת אשמתי. אולי בתוך האבל שלי הייתי פחות רגישה. אבל במרוצת הזמן כשדיברתי עם אלמנות אחרות, ובמיוחד לאחר שפתחתי את הקבוצה אלמנות ממשיכות הלאה שיש בה היום יותר מ900 נשים, הבנתי שהעלמות משפחת הבעל זאת תופעה נפוצה.

אבל כיון שכל כך לא נעים, ואפילו משפיל, להרגיש פתאום לא רצויה, לא מוזמנת לשום ארוע, ובעצם מחוקה ומנותקת מהעולם בו היית במשך כל שנות נישואייך: אלמנות מעדיפות לא לדבר על זה בגלל הבושה.

כמובן שגם משפחת הבעל: אחייו ואחיותיו חווים אובדן כבד. אבל הם ממשיכים בחייהם עם משפחתם הגרעינית, בעוד שחיי האלמנה וילדיה נעצרים. כתוצאה מהאובדן כל עולמם מתערער, והמשפחה שהכירו וגדלו בה איננה עוד.

האלמנות והיתומים נחשבו מאז ומתמיד לפלח האוכלוסייה הפגיע ביותר בחברה, והקהילה מחויבת לדאוג להם. כיון שהיום ערב סוכות, וא/נשים כה רבים ממלאים מצוות והולכים להתפלל בבית הכנסת, אביא כמה אזכורים מהתורה:

שמות כ״ב פסוק 21 כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ 22 אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ״

דברים 27, 19 ״ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן.״

נכון אלמנות, במיוחד אלמנות טריות, וילדיהם היתומים, הם בודאי לא מסמר הערב בארוחת החג, וכנראה לא ממש כיף איתם כאושפזין בסוכה. אבל להיות בן אדם זה בודאי לא תמיד רק כיף, ולפעמים זה ממש לא פשוט.

אז לפני שאתם אומרים לאלמנה שקשה לכם עדיין להפגש, או סתם מתעלמים ממנה, תזכרו שלה ולילדיה קשה הרבה יותר.

על סופר גדול ומענטש: דן צלקה

רשימה נוספת שעוסקת גם באיווה סיטי וגם בסדנת הכותבים הבינלאומית, והפעם על סופר ואדם נהדר שזכיתי להכיר שם: דן צלקה.
בעצם קודם כל הוא היה חבר של בתי הקטנה, ואחר כך הפך לחבר משפחה.
כמו שתמיד נהגנו בקהילה הקטנה שלנו, הזמנו את דן לארוחת ערב עם הגיעו לעיירה בשנת 1987. הוא נענה בשמחה. שתי הבנות הקטנות שלנו מאד התלהבו ממנו. הסתבר שהיתה לו ממש גישה נהדרת לילדות, הוא התייחס אליהן ברצינות,שאל לדעתן וממש התעניין. ֿ
לכן ליום הולדתה ה 4 של בתי הקטנה היא ביקשה שנזמין את דן. זאת היתה בקשה יוצאת דופן כי את מסיבות יום ההולדת אצלנו בבית חגגנו רק ארבעתינו. כשתהיתי מדוע היא רוצה להזמין אורח מבוגר נוסף, היא ענתה שדן הוא כמו משפחה.
שנינו התידדנו כשביקש ממני לתרגם לאנגלית, יחד איתו, שירים שכתב. העבודה בצוותא היתה מעניינת מאד בשבילי, היה לו ידע עצום בכל נושא, והוא היה נדיב ונעים הליכות. הסתדרנו מצוין והוא היה מרוצה מן התוצאה.
במשך השנים כשעדיין גרנו בארה״ב התראינו עם דן ומשפחתו בתל אביב כשביקרנו בארץ. הוא גם היה זה שהתנדב והביא לדליה רביקוביץ את עבודת המ. א. שכתבתי עליה (עם המלצה אישית שלו). וכשחזרנו לתל אביב החברות המשיכה בין שתי המשפחות.

היום פתאום נזכרתי כמה דן תמך בי כשכתבתי את עבודת הדוקטורט. הוא היה כבר חולה מאד, ואני הייתי מגיעה לבקר עם ספרים, ניו יורקר, ומצב רוח טוב. יום אחד סיפרתי לו שיש לי בעיות עם המנחה שלי, בין היתר היו לה טענות שהטקסט שלי (באנגלית) לא נכתב בלשון מספיק גבוהה. לדן היו כל מיני הצעות לפתרון הקונפליקט. היו גם כאלו שנראו לי מוזרות, כמו לשלוח לה זר פרחים (לא עשיתי). ואז הוא ביקש לקרוא את הדוקטורט שלי. הססתי כי ידעתי שכיון שהוא חולה כל כך זמנו יקר. אבל כיון שהציע שלחתי לו בכל זאת התיזה (היא היתה כמעט לגמרי מוכנה). עוד באותו הערב הוא צילצל לומר לי כמה נהנה לקרוא את עבודת הדוקטורט שהיתה לדעתו מעולה, כתובה נהדר ומקורית. אני זוכרת שהוא אמר ״את לא תצטרכי לעשות כמעט שינויים כשיצא הספר כיון שכתבת בלשון בני אדם״.הוא צדק. אני מאמינה שהביקורת של דן צלקה, אדם כל כך מעורר השראה, עזרה לי לעמוד על דעתי ולהמשיך בדרך שלי.

השנה שלי כגרופית: הסדנה לפרוזה עם יורם קניוק

למרות שלעולם לא נפגשנו שוב אחרי השנה ההיא, הסופר יורם קניוק היה הגיבור שלי. למדתי במחלקה לספרות כללית באוניברסיטת חיפה ונפגשנו בשנה השניה של הב.א. במחלקה שלנו, באמצע שנות ה70, לימדו סופרים ומשוררים רבים: א.ב. יהושע, נתן זך, טוביה ריבנר, עוזר רבין, יואל הופמן (שעדיין היה חוקר תרבות המזרח), ויורם קניוק.

קניוק העביר סדנה בכתיבת פרוזה. באותה תקופה הוא כבר היה מאד מפורסם ואהוב, אבל רבים מהמבקרים הסתייגו מהסגנון שלו שדמה לזרם התודעה, ולא ממש העריכו אותו. סגנונו היה שונה מזה של שאר הסופרים שכתבו בשנות ה70 בישראל.

בסדנה היינו כולנו נשים, ולמרות שהיה ״זקן״ (בן 47 כשלימד אותנו) ברגע הראשון כשהוא התחיל לדבר נשבינו בקסמו והתאהבנו. קניוק, אף אחת לא קראה לו יורם, היה כריזמטי ונעים, שילוב נדיר. הגישה שלו לכתיבה שלנו היתה מכבדת, הוא לא קטל אותנו או גרם לנו להרגיש נחותות, להיפך הביקורת שלו תמיד ניתנה בצורה מעודדת ומקדמת. אצלנו בסדנה לא היו משברים ופרצי בכי, האוירה היתה תמיד חיובית ומלאת עשייה.

אני זוכרת במיוחד כמה הערצתי את המיניאטורות שקניוק צייר על קופסאות גפרורים בזמן הסדנה, זאת היתה עדיין התקופה בה כולנו עישנו. אני שמרתי את הקופסה שלי שנים רבות.

אבל בעצם הכתיבה שלנו לא היתה הדבר האמיתי, קניוק היה. הוא היה הכוכב ואנחנו היינו הגרופיות שלו. תוך דקות הפכנו למומחיות ביצירתו ואימצנו גם את דעותיו. היינו גם בקיאות כמובן בביוגרפיה שלו. נראה לי שהוא נתן לכולנו הרגשה שאנחנו יחידות ומיוחדות, לי למשל הוא קרא ״פרח רענן״.

באותה שנה כתבתי סיפור, שקניוק סבר שהוא מספיק טוב כדי להתפרסם בעיתון. וכשהופיע סוף סוף בדפוס נדהמתי למצוא את הקול של קניוק במילים שלי.

זאת היתה זכות להיות תלמידה לכתיבה יוצרת בכיתה של יורם קניוק, הוא היה מנטור אמיתי ועודד אותנו לכתוב ולקחת סיכונים עם היצירה שלנו. אבל לאחר הסדנה הפסקתי לכתוב, במקרה שלי ההערצה אליו שיתקה אותי.

לקח לי זמן רב להפטר מהקול שלו ולמצוא את שלי. ולמען הבטחון נדרתי שני נדרים: לא קראתי יותר אף ספר של יורם קניוק ובאופן גורף לא לקחתי יותר מעולם סדנת כתיבה יוצרת.

על מילה טובה

בטיול עם הכלבה היום בצהרים ראיתי שלט בחלון האחורי של מכונית ועליו כתוב ״למי אמרתי היום מילה טובה???״ התעכבתי שניה והמשכתי ללכת. אבל משהו משך אותי לחזור וצילמתי את השלט. אכן למי?
יש דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אבל הם לא. מילה טובה היא אחת מהן. מרבים אצלנו להגזים בחשיבות של להיות דוגרי, לומר בדיוק מה אני חושבת ללא התחשבות ברגשות השניה. אבל למילה טובה יש כוח עצום. מילה טובה היא לא חנופה, היא לא צביעות או התעלמות מהאמת. תמיד אפשר למצוא משהו חיובי לומר.
כולנו רוצים שיכירו בנו ויוקירו אותנו, כולנו צריכים מילה טובה אבל אפילו כאן יש דרגות.
כדי לגדול לא/נשים בריאים בנפשם ומאושרים ילדים חייבים שיאמרו להם מילה טובה. כדי שהנישואים יהיו מספקים כדאי לבני הזוג לזכור לומר מילה טובה אחד לשני. הורים משוועים למילה טובה מילדיהם הבוגרים וכו.
וכמובן יש את האלמנות. בתקנון קבוצת אלמנות ממשיכות הלאה כתבתי: ״כאן בקבוצה אנחנו תומכות ומכילות: ומדברות רק על עצמנו כדי לשתף בחוויות שלנו. אנחנו בשום אופן לא שופטות, מעבירות ביקורת, או אומרות למישהי ׳את האמת בפרצוף׳.״

. לפני ימים אחדים כתבה אחת מחברות הקבוצה, אלמנה טריה (היא איפשרה לי להשתמש במה שכתבה) שהודות למה שהיא חווה בקבוצה היא יכלה להיות לא שיפוטית לאלמנה אחרת ממכירותיה שבחרה בדרך שונה משלה.

ברור שחשוב שיהיו לנו דיעות ומחשבות ביקורתיות, וגם שיפוטיות היא לא מילה גסה. אבל לפעמים עדיף להתאפק, לבדוק מי הנמענת ומתי ואיך כדאי כן להביע את דעתנו. ובזמנים קשים תמיד עדיף לומר מילה טובה, כי רק היא תאפשר צמיחה.