ב16 במאי 1948 נולדה מדינת ישראל

ב16 במאי 1948 נולדה מדינת ישראל. בחיי אנוש זה כבר גיל שניתן לעשות בו חשבון נפש וסיכומים, להתבונן מחדש על ההשגים האישיים ולעשות תוכניות לשארית החיים. אני לא חייבת להרחיק לכת בשביל ההשוואה זאת, אחי המבוגר ממני ב7 שנים בן 68 ואני תמיד זוכרת את יום הולדתו בהקשר לזה של מדינת ישראל.

השנים הראשונות בחייו של אחי היו שנות הצנע, באותה תקופה כדי להתגבר על המחסור, ממשלת ישראל נקטה מדיניות של הקצבה. הורי, יחד עם כלל האוכלוסיה הבוגרת של המדינה, נרשמו בחנות מסוימת ונמסר להם פנקס עם נקודות כדי לקנות את מוצרי היסוד. בעלי החנויות קבלו את האספקה שהספיקה רק לאלו הרשומים.

היו אלו זמנים קשים והורים עבדו קשה לפרנס את

משפחתם. אמי סיפרה לי ששכן שלנו, שהכרתי כנעים הליכות, סטר פעם לבנו מתוך תסכול כי הקטן סירב לאכול כבד עוף וזרק את הצלחת על הרצפה. היא לא סיפרה לי על אותו אירוע כדי להשמיץ את השכן אלא להדגים את דרגת התיסכול של ההורים באותה תקופה.

לא נראה לי שנגרמה להורי טראומה מתקופת הצנע, הם היו צעירים וכולם מסביבם היו עניים. אני יודעת שאבי סירב לקנות בשוק השחור, אבל אפילו אלו שקנו בו אוכל מיוחד צרכו אותו בצנעה בביתם.

בכל זאת תקופת זאת השפיעה מאד על חיי הורי, והם אף פעם לא התייחסו לזמנים הטובים שהגיעו אחר כך כמובן מאליו. הם לימדו אותנו לסיים את כל מה שבצלחת, בצורה מילולית ומטפורית. הם היו צנועים וחסכנים וחינכו אותנו לא להיות בזבזנים וחמדנים.

אני מאמינה שהערכים שספגנו בבית הורינו השפיעו על החלטת אחי לבחור בקריירה בשידור הציבורי ועלי לעסוק בהוראה.

ביום ההולדת ה68 של ישראל, אני חושבת על בנימין נתניהו הצעיר ממדינתנו בשנה אחת. הוא נולד בישראל בשנת 1949. למרות שכמו אחי גם הוא נולד בתקופת הצנע, הוא מעביר את כל חייו בפיצוי עצמי על ילדותו העשוקה.

אני שואלת את עצמי אלו ערכים למד נתניהו בבית הוריו, איך קרה שגדל להיות אטום וחסר לב לסבל העניים והמקופחים וכלל לא מטריד אותו לחיות בראוותנות ובחוסר אחריות ולבזבז הון על חשבון המדינה ומשלמי המיסים.

ישראלים אחרים בגילו של ביבי נתניהו מקבלים 2000 ש״ח כקיצבת זקנה. הוא ואשתו משלמים, כל אחד, כפול מזה על משלוחים הביתה ממסעדות.

היום ה16 במאי 2016, 68 שנה להולדת המדינה אני סקרנית לדעת מה ראש הממשלה מר בנימין נתניהו מחשיב כהישגיו האישיים, אבל גרוע מזה, אני ממש מודאגת איזו מן מורשת הוא מתכנן להשאיר לנו בלכתו.

http://blogs.timesofisrael.com/on-may-16th-1948-the-state-of-israel-was-born/

On May 16th 1948 The State of Israel Was Born

On May 16th, 1948, the state of Israel was born. In people’s life this is an age when a person could reflect back on his/her life, consider the personal accomplishments and plans how to lead the rest of his life. I don’t have to look far to make this comparison, my brother, who is 7 years older than me, is 68 and I always remember his birthday in connection with that of the state of Israel.

The first years of my brother were the years of austerity when to deal with the shortages, the Israeli government instituted a system of rationing. To buy most rationed items, my parents, along with the rest of the adult population, had to register at chosen shops, and were provided with a ration book. The shopkeepers were supplied with enough food only for registered customers.

Those were difficult years, and it was a struggle for parents to provide for their families. My mother told me that our neighbor, normally an even tempered gentleman, slapped his son once, in frustration since the little one refused to eat chicken liver and threw the plate on the floor. She didn’t tell the story in order to disparage the father, but to demonstrate the level of exasperation of most parents at that time.

I don’t believe that they were traumatized by the times of austerity, my parents were young, and besides, at that point almost everyone else was as poor. I know that my father refused to buy anything on the black market, and even those who bought special food illegally usually consumed it quietly at home.

Still the time of austerity affected the rest of my parents' life and they never took for granted the good times which followed. They taught us to finish everything on our plate, literally and metaphorically. They were frugal and raised us not to be greedy or wasteful. I believe that the values which we learnt at home influenced my brother’s choice to spend his career in public television, and mine to become a college teacher.

Thinking of the age of Israel, another name comes to mind, a man who is only a year younger than our state. The prime minister Benjamin Netanyahu was born in Israel in 1949. Although, like my brother, he was born at the time of the austerity, he spent the rest of his life compensating himself for the hardship of those early years.

I have to ask myself what are the values that Netanyahu learnt at home, as he grew up to be callous to the suffering of the poor and the disadvantaged, and thinks nothing of leading an extravagant lifestyle at the expense of the state of Israel and the tax payers.

Other Israelis who are Bibi’s age only get 2000 NIS as their social security allowance. Benjamin Netanyahu and his wife, each, spend double that amount on take-out food from restaurants

Today on May 16th 2016, 68 years after the birth of the state of Israel, I am curious to know what does our prime minister Benjamin Netanyahu consider as his personal accomplishments, but worse, I worry what kind of legacy he plans to leave behind.

 The essay appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/on-may-16th-1948-the-state-of-israel-was-born/

הנרטיב של הדור שלי: מלחמת יום כיפור

בקיץ 1974 כ9 חודשים לאחר מלחמת יום כיפור הכרתי את האיש הצעיר שהפך להיות בעלי. כשפרצה המלחמה הוא היה כבר בחופשת שחרור. כיון שהיה חובש קרבי וידע שצריכים אותו בחזית ניסה בכל הכוח להצטרף לכוחות. אך אמרו לו: אנחנו מנצחים, לא צריך אותך.

בסופן של דבר הצליח לחזור לחזית, אבל הקרבות הקשים כבר הסתיימו. הוא היה אחד מברי המזל. לחברים אחרים מבני מחזור שלו היה נסיון רע מאד. חמישה תלמידים מהמחזור שלו בבויאר נהרגו. ביניהם היה דוד מוסקוביץ, חבר טוב של בעלי. שמו עלה לעיתים קרובות, במיוחד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. אני זוכרת ששמעתי שהתחתן ולא שמר על קשר.

רק לאחרונה שמעתי שזמן קצר לאחר שנהרג, במאי 1974, נולדה לאשתו תינוק. בגיל 40 יצאה, אותה בת,למסע לגלות את האבא שלא הכירה. היא ראיינה כמה חברים בויאר וביום שבת האחרון נפגשנו קבוצת חברים כדי לצפות בסרט שיצרה ״טל מחפשת את אבא.״

טל ראיינה בני משפחה וחברים, ובעזרת צילומים וראיונות הצליחה לברוא תמונה מלאת חיוניות של אביה הצעיר. הסרט מראה אותו מזמן היותו ילד קטן בצ'כוסלובקיה ועד לשרותו הצבאי. הוא עלה לארץ עם אמו ואחותו . הוריו היו ניצולי שואה ואביו נפטר כשדוד היה בן 5 בתאריך יום הולדתו. אביו היה בן 32. המשפחה גרה בדירה פצפונת בעיר גנים, שכונת עולים בירושלים. דוד היה נער סקרן, אהב צילום, מתמטיקה ומוסיקה. רוב חבריו היו גם עולים חדשים, שהתגוררו בתנאים דומים לשלהם.

החלק השני של הסרט עוסק במלחמת יום כיפור. טל הצליחה למצוא את נהג הטנק שהיה בצוות של אביה. היא הודתה לו על שנשאר בחיים כך שיכול היה לספר לה על שעותיו האחרונות של אבא שלה, היתה לי צמרמורת.

בעצרת הגבורה והזיכרון של השריון בשנת 2013, טל היתה הדוברת. היא סיפרה לנוכחים: ״אבא שלי לא היה שם כשנולדתם, הוא לא החזיק את ידי ביום הראשון של כיתה א׳, הוא לא הזיל דמעה בלשכת גיוס, וגם לא מסר אותי בחופה, אבא שלי נתן לי חיים. היום אני יודעת שאת שלו הוא נתן כשהוא מוקף בטובים שבאנשים״

דוד וחבריו מבית הספר והשכונה היו עולים חדשים טיפוסיים, הם היו תלמידים טובים ועבדו קשה כדי להתקדם. הוא היה מגיע רחוק, אך ממה שראיתי בסרט, באופן מעורר השתאות דוד בכל זאת הצליח לעשות המון ב 22 שנותיו הקצרות. כשהיה בכיתה י״א ניהל עם חבר עסק עצמאי לצילום, אך יותר מזה, הוא התאהב, התחתן, עבר לגור עם אשתו בקיבוץ ואפילו זכה לדעת שהוא ואשתו יהיו הורים לתינוקת.

אני מתחרטת שלא ביקשתי את בעלי לפגוש את משפחתו של דוד. אני לא מבינה איך זה קרה, חוץ מהעובדה שהיינו צעירים, מבולבלים ומפוחדים. היום אני יודעת שהיינו בטראומה.

הקרנת הסרט היתה בשבת יומיים לאחר יום השואה והגבורה. כשהערב הסתיים ויצאנו החוצה בן זוגי העיר שבשביל הדור שלנו מלחמת יום כיפור היא הנרטיב המכריע , משמעותי אפילו יותר מהשואה, והטראומה שנגרמה בעקבות המלחמה ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. תובנה זאת מסבירה עלינו רבות

http://blogs.timesofisrael.com/the-narrative-of-my-generation-is-the-yom-kippur-war/

The Narrative Of My Generation Is The Yom Kippur War

In the summer of 1974, nine months after the end of the Yom Kippur War, I met the man who became my husband. When the war broke, he was already on vacation, just before his release from the army. Since he was a combat medic, he knew that he was needed in the war and kept on trying to enlist. But was told, "We don't need you; we are winning the war."

Eventually, he too was called to the front, however, by then the heavy fighting was over. My husband was lucky; other men his age had a very different experience. Five students from his year (the class of 1970) in Boyer high school in Jerusalem were killed.

Among them was David Moskowitz, a  good friend of my husband, and his name was mentioned often especially in the first years after the war. I remember my husband saying that he'd gotten married during his army service, and hadn't kept in touch.

Only recently I heard that shortly after he was killed, in May 1974, his wife had a baby daughter. At the age of 40, that daughter embarked on a journey to discover the father she never got to meet. Toward that end, she interviewed several of his friends, and last Saturday, a group of school friends from Boyer gathered around to watch the film that she had produced. The film: “Tal Is Looking for Dad” records her search and reveals the circumstances surrounding her father's death on October 8th.

Tal interviewed family members and friends, and through photos and interviews managed to create a vibrant picture of her young father. The film follows him from the time he was a young boy until his army service at the Armored Warfare. David immigrated to Israel from Czechoslovakia in 1960, with his mother and his sister. His parents were Holocaust survivors, and his father died when he was only 32, on the day of David’s 5th birthday.

They settled in a tiny apartment in Ir Ganim, a very modest new-immigrants neighborhood of Jerusalem. David was an inquisitive youth. He loved photography, math and playing the guitar. Most of his friends were new immigrants like him, who lived in apartments very similar to his.

The second part of the film is about the war. Tal was able to find  the driver of her father's  tank who told her about his  last hours. She thanked him for staying alive so that he could tell her his story. It gave me goose bumps.

At the memorial service for the soldiers of the Armored Warfare in 2013, it was Tal who gave the speech. She said, "My father wasn’t there when I was born. He didn't hold  my hand on the first day of first grade, didn’t shed a tear in the army recruiting office, and didn’t give me away at my wedding. He gave me life. Today, I know that he gave his, surrounded by the best people."

David Moskowitz and his friends from school and the neighborhood were typical new immigrants, they were good students and worked hard  in order to get ahead. He would have gone far, but, from what I saw in the film, David  managed to make the most of his 22 short years. When he was in the eleventh grade he and a friend had a photography business. Moreover, he fell in love, got married, moved to a kibbutz and knew that he and his wife were going to have a baby.

I regret not asking my husband to meet David's family. I have no explanation why we didn't,  apart for the fact that we were young, confused, and even scared. Today, I realize that we had been suffering from trauma.

The screening of the film happened two days after Holocaust Memorial Day, and on the way out, my partner commented that, even more than the Holocaust, the narrative of our generation is the Yom Kippur War. Its  trauma has gone on to affect the next generation as well. It explains a lot about our life.

The essay appeared in the Times of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/the-narrative-of-my-generation-is-the-yom-kippur-war/

תחזירו לי את יום האם

בילדותי בחיפה בשנות ה60 יום האם חל בחנוכה. עירנו היתה היחידה שהיתה רגישה לקשר ההדוק בין חגיגת האור והחיים לאמהות.

ואז לרוע המזל היום היחיד שהוקדש להוקרת האמהות הולאם והוחלף, בשם התקינות הפוליטית, ביום המשפחה. זה לא אותו דבר.

מזל שיום האם האמיתי עדיין קיים בארצות העולם. בארצות הברית למשל, וחוגגים אותו ביום א השני בחודש, שחל במקרה היום.

האמא הפרטית שלי היתה אחות. היא עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1935 בגיל 17. שנה לאחר מכן ב1936 הוקם בית חולים בילינסון שנועד לשרת את בני מושבות יהודה והשרון ואז גם נוסד בית הספר לאחיות. אמי היתה אחת האחיות המוסמכות הראשונות שקבלה את הכשרתה בארץ.

באותה תקופה הסטודנטיות בקורס לאחיות התגוררו בתנאי פנימיה בבית החולים ונאסר עליהן להנשא ב3 שנות לימודיהן. למרות שאמי הכירה את אבי מיד לאחר שהגיעה לארץ הם התחתנו רק שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהשלימה את לימודיה.

לא ברור לי מדוע סבי עמד על כל שאמי, בתו היחידה, תרכוש השכלה גבוהה, במיוחד לאור העובדה שאחייה לא קיבלו חינוך אוניברסיטאי. הייתי רוצה להאמין שסבי האמין בהשכלת נשים והיה חשוב לו שבתו תהיה עצמאית ולא תאלץ להיות תלויה כלכלית בגבר.

רק כשבגרתי הבנתי את כוח הרצון וההתמדה של אמי. באותה תקופה היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להתקבל לבית ספר לאחיות, היו רק שניים כאלו בארץ. אמי לא הצליחה להתקבל בשתי הפעמים הראשונות, כי העברית שלה לא היתה מספיק טובה. היא התאמצה ושיפרה את יכולותיה והתקבלה בפעם השלישית.

בשנות החמישים והשישים רק אמהות בודדות עבדו מחוץ לבית. אמי עבדה במרפאת אחיות בקופת חולים בכרמל כל השנים עד שיצאה לגמלאות. למרות שתמיד התלוננתי על כך שכיצאנו יחד אמי ואני כל קהילת הכרמל התקבצה מסביבה לבקש עצות ולדבר על מחלות, הייתי מאד גאה באמא שלי על הידע שלה ועל האמפטיה. נראה לי שאלו אכויות הכרחיות לאחות. אולי זה גם מסביר את מניעיו של סבי שלחץ עליה ללמוד. הוא הכיר את האמפטיה שלה ועזר לה לרכוש את הידע הנחוץ.

ובקשר ליום האם: בכל יום אחר אמהות בישראל ובכל מקום בעולם חולקות את כל מה שיש להן עם משפחתן. תנו להן לפחות יום אחד שיהיה רק שלהן, אפילו אם הן טוענות שהן לא צריכות, ושיום המשפחה בהחלט מספיק.

http://blogs.timesofisrael.com/bring-back-mothers-day/

"Let Them Eat Cake": May Day in Haifa and the Mimouna

This year the Jewish calendar is playing tricks and the Mimouna, the North African Jewish celebration which marks the end of Passover, happened on May Day, the International Workers’ Day. This coincidence is too symbolic to ignore, and it is hard not to acknowledge  the prosperity of the former and the demise of the latter.

Growing up in Haifa, the workers’ town, or as some call it “Red Haifa,” I got to participate in many May Day celebrations, and parades. Haifa (and its surrounding towns), is a major industrial center and workers, both Jewish and Arabs, have always been a high percent of the population. Thus May Day used to be a significant day for Haifa, and we all took part in the activities.

I read today that in 1984 (7 years after Menachem Begin came to power) Haifa held its last official May Day. About 100,000 people attended the celebrations, and dignitaries like Shimon Peres and Yitzhak Rabin were present.

I wonder if May Day had to disappear in order to make room for the Mimouna. Throughout the years this tradition was has been promoted and used by politicians, and gained popularity and prominence in Israeli society. However,  it doesn’t mean that North African Jews, especially in the peripheral towns are as prominent as well.

Please keep reading in the Times of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/let-them-eat-cake-may-day-in-haifa-and-the-mimouna/

״שיאכלו עוגות״: אחד במאי בחיפה והמימונה

הלוח העברי מתעתע בנו השנה והמימונה שמציינת את סופו של חג הפסח חלה ב1 במאי חג הפועלים הבינלאומי. לא ניתן להתעלם מסמליות זאת, וקשה לא לציין את שגשוג האחת והכחדתו של השני.

כמי שגדלה בחיפה עיר הפועלים, או כמו שקוראים לה לעיתים העיר האדומה, השתתפתי ברבות מחגיגות אחד במאי בעירי. חיפה ואזור הצפון מהווים מרכז תעשייתי חשוב, והפועלים, יהודים וערבים כאחדתמיד היו חלק משמעותי מתושביה. האחד במאי היה פעם יומה של חיפה וכולנו לקחנו חלק בפעילויות.

קראתי שב1984, שבע שנים לאחר עלייתו של הליכוד בראשותו של מנחם בגין לשלטון, חיפה חגגה בפעם האחרונה את האחד במאי באופן ממיסדי בהשתתפות קרוב ל100000 איש ובנוכחות יצחק רבין ושמעון פרס.

אני תוהה האם האחד במאי היה צריך להעלם על מנת לפנות את הדרך למימונה.

במשך השנים פוליטיקאים ואנשי ציבור טיפחו את המימונה והיא עלתה ושגשגה. היום היא כבר הפכה למסורת משמעותית ובעלת השפעה בחברה הישראלית, אך אין זה אומר שיהודיי צפון אפריקה, במיוחד בעיירות הפיתוח, הפכו גם הם למשמעותיים ומשפיעים.

כשעליית צפון אפריקה הגיעה לישראל בשנות ה50 --60 רבים מהם עבדו כפועלים. לכאורה חג הפועלים היה יכול להיות חגם, אך משום מה הם האמינו שהאחד במאי לא שייך אליהם

אמנם האחד במאי היה חלק מהמסורת הסוציאליסטית, וזה סוד ידוע שיהדות צפון אפריקה עדיין נוטרת טינה לשלטון הסוציאליסטי על היחס הלא ראוי והאפליה נגדם לאחר עלייתם. אבל מפלגת העבודה כבר לא בשלטון כבר 40 שנה.

לרוע המזל היום המצב של הפועלים, ושל כל העובדים במעמד הבינוני, הוא בכי רע. מה שמקשה עוד יותר זה פער ההכנסה העצום בין העניים לעשירים.

האחד במאי היה ארוע שהיה מיועד לכולם, יום של סולידריות: פועלי כל העולם התאחדו. המימונה, לעומת זאת,  היא ארוע סקטוריאלי. אמנם כולם מוזמנים אך זה חגם של המארחים העולים מצפון אפריקה וילדיהם.

אני לא מציעה להנהיג שוב את מצעדי אחד במאי, אך הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפועלים ולתת להם יותר כוח. אני תומכת בהחזרת האחד במאי כחג אזרחי, וכיום שמדגיש את הסולידריות של העובד הישראלי עם אחייו בתוך ישראל ומחוצה לה.

הממשלה שלנו משגשגת כשיש חיכוחים וסכסוכים בישראל, ומנסה לבודד את העם היהודי מהעולם: זה משרת את המטרה שלה, שקט תעשייתי. האחד במאי מזכיר לנו שאנחנו לא לבד, בארצות אחרות אנשים כמונו עובדים קשה כדי לפרנס את משפחתם ולתת לילדיהם חינוך.

צריך לעודד מסורות וחגים אתניים שונים , אך אין לבלבל בינם לבין תוכנית אסטרטגית לשיפור מצב הפועלים ושאר אוכלוסיות מוחלשות. אני חושדת בממשלה שמסיחה את דעתנו מהלחם ומהבעיות האמיתיות, ושולחת אותנו במקום זה לאכול עוגות

http://blogs.timesofisrael.com/let-them-eat-cake-may-day-in-haifa-and-the-mimouna/