A Hopeful Story for the New Year From Women Wage Peace

2016 was not a very good year for Israel, and we have become even more isolated in the world. So when I arrived to Oxford, for an international symposium on Women’s Leadership, I was worried that as an Israeli I would not be welcome..

But the women who attended the conference from all over the world:  Italy,  Britain, Ireland, United States, Australia, South Africa, Saudi Arabia, Kuwait, Canada, Pakistan, Turkey, Zimbabwe, Ghana and Kazakhstan, among others, were all gracious. And when they heard that I was active in Women Wage Peace they really warmed up to me and were especially friendly.

Although I didn’t come to Oxford to speak about Women Wage Peace, the interest in the movement convinced me that it was important to talk about our activism in Israel as an example of women’s leadership. So I asked for special permission to introduce WWP, explain its goal  and describe its latest project: The March Of Hope.

The March Of Hope started on October 4th at the far northern border with Lebanon and it signaled the beginning of a two-week march which ended in a mass rally, in front of the prime minister’s home, in Jerusalem on October 19th. In the two weeks of the march (from Rosh Hashana to Sukkot)  there were local  events at different points along the way, and several solidarity marches took place outside Israel. On the last day about one thousand Palestinian women joined their Israeli counter parts  in Qasr El Yehud to their march for peace.

The March of Hope was a momentous endeavor, and for more than a year the movement’s special projects team worked on making it happen. Most of the work: the vision, planning and organizing was carried out by volunteers. Throughout the year hundreds of women from different circles in the movement joined in for specific assignments. In September the projects team ran a digital fund raising campaign (Mimouna) in support of the march.

It is not easy to keep the enthusiasm and commitment of volunteers for a long period. Throughout last year the movement organized screening of an inspiring film: Pray The Devil Back To Hell, which details the struggle of the Liberian women to end the civil war in their country. One woman, Leymah Gbowee, who was featured in the film, was prominent in the struggle and was even awarded the noble prize for peace for her activity. Thus the projects team chose Leymah as a symbol, she was invited to Israel and took part in the last days of the march.

This ingenious move added a symbolic dimension to the march, it went beyond an earthly activity and became part of a universal struggle of women against wars and violence. To emphasize this aspect inspirational ceremonies were held in different destinations along the way. Leymah Gbowee herself gave at least 5 speeches and each time she spoke honestly and clearly about the power of women in the battle against violence and their special ability to resolve conflicts.

As the time drew near  the whole movement pitched  in, the March was supposed to make Women Wage Peace a household name and to reintroduce messages of hope and peace and it worked. Thirty thousands women took part in the march, and several thousands joined the movement following the march.

When I asked the 5 women in the projects team to describe the March Of Hope in a few words, there were common themes: They all spoke about the power of love and hope, about trust within the team, about honesty and good-will in giving feedback, about commitment, thinking outside the box, friendship, flexibility, sense of humor, and sisterhood.

Those are important principles that manifest themselves  in our daily activities  as well. I hope that in 2017 Women Wage Peace will be able to bring a viable political agreement to our region, or in the words of Yael Deckelbaum's song, which was written in honor of the March Of Hope

From the north to the south
from the west to the east
hear the prayer of the mothers
bring them peace
bring them peace

https://www.youtube.com/watch?v=YyFM-pWdqrY

The essay first appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/a-hopeful-story-for-the-new-year-from-women-wage-peace/

Why I Marched Today In Solidarity With My American Sisters

In a recent talk: Who Broke Feminism? The Obligation of Privilege,
 the Feminist scholar Emma Rees, named two factors (among others) responsible for that breakage. The first one is Neo-Liberalism, and we witnessed its overwhelming popularity in the last US election. The second one, unfortunately, are the women themselves. A proof of that we saw in the surprising number of women who voted for Donald Trump in that same election, in spite of his infamous disrespect and harassment of women.

To show solidarity to my American sisters, I  came this morning at 10am to march in Rabin Square in Tel Aviv. In addition to our rally, there are over 600 sister marches, planned in 57 countries today. I read that Women’s March Against Trump has turned into a “Global Day Of Action.”

My reasons for protesting in solidarity with American women are also personal. My two daughters were born in the US and they live there. Life in the US for career women has never been easy, but now when a man like Trump is the president I have every reason to worry.

I don’t want to appear disloyal to women, and to our cause, but to all those women who voted for Donald Trump, I would like to describe the difficult situation that your daughters, sisters, and granddaughter are already facing today in the public sphere.

For generations women have been wrestling with the issue of combining home and work, whether you are a young mother balancing work and children, or an older mother attempting to get back in, the workplace in general is not a friendly environment for women and for mothers of all ages. Although in order to have a career, women have always paid a high price, their compensation—the salary is normally lower than that of the men.

Still, the gap in salary doesn’t mean that women receive more considerations for their effort at the work place and at home. Every career woman knows that she would most likely not be hired if she is interviewed for a job when pregnant. If she has a job her maternity leave is ridiculously short. And back at work, she has to prove that motherhood has not made her an inferior worker.

Only 2 years ago, disguised as a generous concern for their female employees, Facebook and Apple announced that they would cover the expense of freezing the eggs of their female employees, those companies are gaining control of the biological clock of the women and  set it according to their own schedule.

The decade between 30 and 40 is crucial for one’s career, but  it is also the last opportunity for women to have a healthy baby, and many times to have a baby at all. Like making a deal with the devil, this cynical move could harm women as it lulls them into believing that they could continue giving their best years to the company as the clock has stopped ticking.

And speaking of private companies, the American people chose as their president the epitome of a cynical businessman. With so little to show for can women afford to lose everything that they have worked so hard to get? The women who march today all over the world say NO.

The essay first appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/why-i-marched-today-in-solidarity-with-my-american-sisters/

One Day You Will Be "Radical"

Yesterday someone posted on Facebook a photo with a quote by Gloria Steinem: “Women grow radical with age. One day an army of gray-haired women may quietly take over the earth.” Reading it I suddenly realized that when it comes to gray hair a rose is never just a rose, and perhaps my choice of not dying my hair has subversive undertones.

For as long as I can remember my mother had beautiful gray hair, she kept it short and let it dry in the sun. For a nurse, it was a practical, no-nonsense hair style, and it suited her personality. In my eyes my mother’s gray hair was a symbol of her wisdom and knowledge.

I was convinced that one day I would look just like her, but when my daughter detected some gray in my hair she asked me to dye it. I refused, but she argued that I was too young to be old.  I told myself that it was important to make my daughter proud and postponed my plan to grow old gracefully.

But, from experience, trying to please our loved ones hardly ever works. I knew the truth behind my gray roots, and resented the effort of hiding it from the rest of the world. Whenever I saw gray haired women I found myself complimenting them on their hair, and explaining why mine was dark. Of course I sounded insincere and silly.

Perhaps a psychologist could have called my predicament a cognitive dissonance, but it simply translates to not being true to myself. So one day I stopped dying my hair. My daughter was displeased at first, but pretty soon she wrote to tell me that gray hair has made a comeback. I like to think it was her way of saying that she accepted my choice.

Back to Gloria Steinem’s quote: hair color is  a matter of personal choice, but I agree that  women grow radical with age. Since young women face enough challenges juggling family and career and most of them have no spare time for activism, it is up to us, their mothers, to come to the rescue again and do it for them.

I noticed that many young women attended the different protest marches on January 21st. They made a special effort and came to show their discontent. However, usually it is the older women who dedicate their life to the cause and become active in different social and political movements.

In Women Wage Peace, for example, the age range of most of its hard core activists is from late 40s to late 60s. While in many other aspects of life women that age start to become less relevant, here they can shine and make a real difference. Many of us are willing to dedicate all our time and effort to promote peace in our region, and I believe that we have the wisdom,knowledge and determination to bring a change.

Young women have something to look forward to, Gloria Steinem makes growing older seem almost fun. Hopefully it won't take long before they join us in taking over the earth and making it a better place.

The essay first appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/one-day-you-will-be-radical/

יום אחד גם את תהיי רדיקלית

כשראיתי אתמול בפייסבוק ציטטה של גלוריה סטיינהם: "עם הגיל נשים הופכות להיות רדיקליות. יום אחד צבא של נשים בעלות שיער שיבה בשקט ייקח פיקוד על כל העולם״ הבנתי שהבחירה שלי לא לצבוע שיער יכולה להחשב מעשה חתרני.

לאמי היה שער אפור ומלא והיא הקפידה להסתפר קצר— פתרון מעשי לאחות עסוקה. בעיני שיערה של אמי היה סמל של חכמה וידע. תמיד חשבתי שיום אחד אראה בדיוק כמוה. אבל כשהגיע הזמן וקווצות שיער אפורות הופיעו בשערי בתי ביקשה שאצבע אותו. בתחילה סרבתי אך היא התעקשה ואמרה שאני צעירה מידי להיות זקנה. אמרתי לעצמי שחשוב שבתי תהיה גאה בי ודחיתי את התוכנית להזדקן בכבוד.

לרוע המזל זה לא ממש החזיק מעמד, הגעתי למסקנה שלא מתאים לי לרצות אף אחד אפילו לא את בתי האהובה. הפריע לי שאני צריכה להסתיר מהעולם את האמת שמסתתרת בשורשי שערי, וכאשר נפגשתי עם נשים מבוגרות עם שיער שיבה מצאתי את עצמי מחמיאה להן על שערן ומסבירה מדוע לי יש שער חום, נשמעתי מזויפת ממש כמו צבע השיער שלי. פסיכולוג היה אולי קורא למצוקה הזאת דיסוננס קוגניטיבי, אבל לי היה ברור שהגיע הזמן להפסיק לצבוע שיער. הסברתי לבתי, היא עשתה קצת פרצוף, אבל זמן קצר לאחר מכן כתבה לי שאפור חזר לאופנה. אני מרגישה שזאת היתה דרכה לומר לי שהיא מכבדת את בחירתי.

בקשר לציטטה של גלוריה סטיינם: צבע שיער הוא עניין של בחירה אישית, אבל אני מסכימה איתה שנשים הופכות רדיקליות עם הגיל.

נשים צעירות מתמודדות עם מספיק אתגרים ומג׳נגלות בין משפחה וקריירה ולא נותר לרובן זמן לאקטיביזם. לכן זה תפקידנו, הנשים המבוגרות, להתייצב ולעשות זאת במקומן.

שמתי לב שבצעדות הרבות ב21 בינואר היתה נוכחות מכובדת של נשים צעירות שעשו מאמץ והגיעו להביע את מחאתן, אבל בשאר הימים אלו הנשים המבוגרות שמקדישות את חייהן למטרה והופכות לאקטיביסטיות בתנועות חברתיות ופוליטיות.

בנשים עושות שלום למשל הגיל של רוב הפעילות במעגל הראשון של התנועה: קבוצת המאה נע בין שנות ה40 המאוחרות לשנות ה60. בזמן שברוב תחומי החיים נשים בגילאים האלו הופכות לפחות רלוונטיות, בתנועה הן יכולות להיות ממש משמעותיות. רבות מאיתנו מוכנות להקדיש את כל זמננו ומרצנו להביא שלום לאזור, ואני מאמינה שיש לנו את החוכמה, הידע והנחישות לגרום לשינוי.

לנשים צעירות יש הרבה למה לצפות: גלוריה סטיינם ממתגת בשבילנו את הזקנה. נקווה שהן יצטרפו אלינו במהרה בימנו בלקיחת פיקוד על העולם, כך נהפוך אותו למקום הרבה יותר טוב

הרשימה הופיעה במקור באנגלית בעתון הדיגיטלני טיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/one-day-you-will-be-radical/

מדוע הפגנתי היום בסולידריות עם אחיותי בארצות הברית?

בהרצאה ששמעתי לאחרונה ״מי ניפץ את הפמיניזם? האחריות של זכויות היתר,״ החוקרת הפמיניסטית אמה ריס מנתה שני גורמים לפחות האחראים לאותו שבר. הראשון הוא נאו-ליברליזם שהיינו עדים לפופולריות שלו בתוצאות הבחירות האחרונות בארה״ב. השני, לרוע המזל, הוא נשים עצמן. הוכחה לכך ראינו במספר המפתיע של נשים שהצביעו לטראמפ למרות הבוז המפורסם שלו לנשים וההטרדות המיניות שביצע ללא חרטה.

לאות סולידריות עם אחיותי בארצות הברית הגעתי הבוקר בשעה 10 לכיכר רבין. בנוסף להפגנה שלנו מתוכננים היום עוד 600 מצעדים ב57 מדינות. קראתי שהצעדה נגד דונלד טראמפ הפכה ליום של אקטיביזם בינלאומי.

הסיבות שלי להפגנת סולידריות הן גם אישיות. שתי בנותי נולדו בארה״ב וחיות שם. החיים של נשות קריירה אף פעם לא היו קלים, אבל כעת כשמישהו כטראמפ הוא הנשיא, יש לנשים האמריקאיות ממה לחשוש.

איני רוצה להיות לא נאמנה לנשים או למשימה שלנו כפמיניסטיות, אבל לכל הנשים שבחרו בטראמפ אני רוצה לתאר את המציאות הקשה שבנותיהן, אחיותיהן, ונכדותיהן מתמודדות איתם בחייהן יום יום בציבוריות האמריקאית.

במשך דורות רבים נשים נאבקו כדי לשלב עבודה/קריירה עם משפחה. אם את אם צעירה שמנסה לג׳נגל את כל המשימות, או אשה מבוגרת שמנסה למצוא עבודה, עולם העסקים אינו סביבה ידידותית לנשים ואמהות בכל הגילאים. למרות שכדי להתקדם בקריירה על נשים לשלם מחיר יקר, הפיצוי שלהן--המשכורת אינה משקפת מאמץ זה ולרוב היא נמוכה משל הגברים.

אבל הפער במשכורות אין פירושו שנשים זוכות ליחס מועדף בגלל מאמציהן, להיפך. נשים יודעות שלא ישכרו אותן אם יופיעו לראיון עבודה בהריון. אם כבר יש להן עבודה, ״חופשת״ הלידה בארה״ב היא קצרה ואפילו מגוחכת. וכשאותה אשה חוזרת לעבוד עליה להוכיח שהאמהות לא דרדרה את יכולותיה.

רק לפני שנתיים,חברות פרטיות כאפל ופייסבוק, במסווה של דאגה לנשים, הודיעו שהם יממנו טיפולי הקפאת ביציות לעובדות בחברה. כך החברות משתלטות על השעון הביולוגי של נשים ומכוונות אותו לפי לוח הזמנים שלהם.

העשור בין 30--40 הוא קריטי לקריירה של כל עובד, אך הוא גם ההזדמנות האחרונה של נשים להביא לעולם תינוק בריא, ולעיתים גם ההזדמנות האחרונה שלהן להיות אמהות. כמו המשל על למכור את נשמתך לשטן, הצעד הציני הזה יכול להזיק לנשים כיון שהוא מרגיע אותן, ומשכיח מהן את העובדה שהזמן חולף.

ואם כבר מזכירים חברות פרטיות, העם האמריקאי בחר כנשיא את התגלמות איש העסקים הציניקן. אנו הנשים נלחמנו כדי להגיע להיכן שאנחנו נמצאות, והדרך עוד מאד ארוכה, האם אנחנו יכולות להרשות לעצמנו לוותר על הכל?

הנשים שצועדות היום בכל העולם אומרות לא.

http://blogs.timesofisrael.com/why-i-marched-today-in-solidarity-with-my-american-sisters/

צרכנות ראווה וראש הממשלה של כולנו

הדיון לאחרונה בסיגרים המשובחים והשמפניה לא חדש. סגנון החיים הבזבזני של ראש הממשלה ידוע לכל הישראלים' וגם לאלו שגרים בחו״ל.

יתכן אפילו שנתניהו מוערך הרבה יותר בגלל התאבון שלו שאינו יודע שובע לכוח ומנעמי החיים.

לפני שנתיים בפברואר 2015 כתבתי פוסט על הנושא. לאור השערוריות החדשות המאמר אולי יכול להחשב קצת נאיבי, אך כיון שענינו הכיסופים הפרובינציאלים של ישראלים להפוך לעשירים וחשובים כמו עמיתיהם בארה״ב אני מאמינה שהוא עדיין רלוונטי.

*****

כשלמדנו בארה״ב באוניברסיטה ציבורית במערב התיכון, בא לבקר אותנו חבר שלמד עם בעלי בטכניון. בערב ישבנו יחד ודיברנו על אוניברסיטאות ודוקטורט. אותו חבר טען שאם האוניברסיטה אינה שייכת ל״ליגת הקיסוס״ אין שום טעם לחצות בשבילה את האוקיינוס. אני זוכרת כמה הופתעתי מההכרזה הזאת. אמנם הטכניון הוא בהחלט מוסד ראוי, אבל לא שמתי לב שהסטודנטים שלמדו שם היו טובים יותר מעמיתיהם באוניברסיטה בה אנחנו למדנו.

ובכל זאת, כנראה סטודנטים בטכניון האמינו שהם ראויים לטוב ביותר ולא יתפשרו על איכות.

נזכרתי בגישה הזאת כששמעתי על ההוצאות המופרזות בביתו של ראש הממשלה נתניהו.

למרות ההתנהלות האריסטוקרטית של הזוג הראשון, בנימין ושרה נתניהו לא בני אצולה. בנימין נולד בשנת 1949 וכמו שאר התינוקות הישראלים באותו זמן לא נולד עם כפית של כסף. אלו היו שנות הצנע מ1949--1951 בהן כדי להתגבר על המחסור שאחרי המלחמה הממשלה הנהיגה שיטה של הקצבה. כדי לקנות את רוב המצרכים כל אחת ואחד היה צריך להרשם בחנויות מסוימות שם יכול היה לקנות בעזרת פנקס מיוחד. בעלי החנויות קיבלו סחורה שהספיקה ללקוחות הרשומים שלהם.

אלו היו שנים קשות ולא היה מספיק אוכל אפילו לילדים קטנים. ב1958 השנה בה שרה נולדה המצב הכלכלי השתפר , ולא היו הגבלות כאלו, אבל בישראל באותה תקופה לא היה שפע והורים נאלצו להאבק כדי לפרנס את משפחותיהם. כמעט לא היו אז עשירים.

למרות שכצברים שרה ובנימין נהנו מזכויות יתר, ולהוריהם היו בודאי יותר אמצעים מאשר לילדים במעברות, נראה ששניהם אף פעם לא התגברו על השנים הקשות של הצנע. אחרת מדוע הם מבלים את חייהם כמבוגרים בלהאכיל את הילד הרעב שבתוכם עם כל מטעמי העולם ובצרכנות ראוה.

היום בישראל, 60 שנה לאחר תקופת הצנע העשירים התעשרו מאד והעניים אביונים. ורבים הם אלו שבמעמדות הבינוניים שלא גומרים את החודש. באופן פרדוקסלי גברים זקנים, בגילו של בנימין נתניהו, ונשים זקנות, מבוגרות רק ב4 שנים משרה נתניהו, מקבלים רק 2000 ש״ח מביטוח לאומי. שרה ובנימין, כל אחד מהם, מוציאים כפול מזה על משלוחים ממסעדות.

כמו הצעירים בטכניון בשנות ה80 ראש ממשלתנו ואשתו מבולבלים. הם לא מבינים שלרצות את הטוב ביותר בשבילם אין משמעו שאיפה למצוינות. להיפך ההתנהגות הסנובית הפרובינציאלית שלהם גורמת מבוכה לכולנו.

ישנם משטרים, במיוחד בעולם השלישי, בהם המנהיגים שודדים את עמם והופכים למולטי מליונרים החיים בצורה בזבזנית וראוותנית.

נשמע מוכר?

http://blogs.timesofisrael.com/conspicuous-consumption-and-our-prime-minister/

סיפור אופטימי לשנה החדשה מנשים עושות שלום

2016 לא היתה שנה טובה לישראל, הפכנו יותר מבודדים מהעולם. לכן שכשהגעתי לאוקספורד לכנס על מנהיגות נשים דאגתי שכישראלית לא אתקבל שם בברכה.

אבל הנשים בכנס שהגיעו מכל העולם: מאיטליה, בריטניה, אירלנד, ראה״ב, אוסטרליה, דרום אפריקה, ערב הסעודית, קוויית, קנדה, פקיסטן, תורכיה, זימבבווה, גינה, וקזחסטן, בין היתר, היו כולן נחמדות. וכששמעו שאני פעילה בתנועת נשים עושות שלום, הן הפכו לממש ידידותיות.

למרות שלא נסעתי לכנס לדבר על נע״ש העניין הרב בתנועה שכנע אותי שחשוב לספר על התנועה כדוגמא למנהיגות נשית. בקשתי רשות להציג את נע״ש ותארתי את הפרויקט החשוב שלה: צעדת התקוה.

יותר משנה עבד צוות הפרויקטים של נע״ש המורכב מ5 נשים על צעדת התקווה. מטרת הפרויקט היתה לגרום ל״נשים עושות שלום״ להפוך לשם מוכר (מותג househol name) בציבוריות הישראלית ובחו״ל ולנטוע תקוה שתתכן כאן במזרח התיכון מציאות אחרת. מה שייחד פרויקט מורכב זה היה שהחזון, התכנון, והארגון כולו נעשה על ידי מתנדבות, במשך השנה בשלבים שונים, לפי הצורך, לקחו בו חלק מאות נשים ממעגלים שונים בתנועה. רק לקראת ההפקה נעזר הצוות בגורמים מקצועיים.

הצעדה היתה ארוע מתמשך בין שבועיים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון והסתיים בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך כל השבועיים מראש השנה עד סוכות (לא כולל שבתות וחגים) היו ארועים רבים וצעדות מקומיות באזורים שונים בארץ וגם כמה מחוות של צעדות סולדיריות בחוץ לארץ. בצעדה השתתפו אלפי נשים מכול הקשת הפוליטית, יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, ואלף פלסטיניות תושבות הגדה.

נשים עושות שלום היא תנועת שטח אזרחית, לא מפלגתית, ולא היררכית: יש בה 4 רכזות היגוי שמתחלפות כל כ9חודשים, חלוקה לאזורים, וצוותים שעוסקים בנושאים שונים: לקראת הצעדה התנועה כולה נרתמה. בחודש ספטמבר התנהל גם מבצע גיוס המונים במימונה. רק כדי לתת מושג על מורכבות המבצע ביום האחרון של הצעדה ה19.10 שתוכנן ביום השיא דאג צוות הפרויקטים ל100 אוטובוסים שהסיעו משתתפות וגם משתתפים מכל הארץ לעצרת בירושלים. על כל אוטובוס היתה ממונה פעילת תנועה.

זה לא פשוט לשמר את ההתלהבות והמחויבות של מתנדבות לאורך זמן, במיוחד באמצע הדרך ישנה ירידת מתח. וכיון שבשנה האחרונה ארגנה התנועה ערבי הקרנה של סרט המתאר את המאבק המוצלח של נשות ליבריה שהביא לסיום מלחמת האזרחים ומי שבלטה במאבק ובסרט (וגם זכתה על פועלה בפרס נובל היא אשה צעירה בשם ליימה בואי), צוות הפרויקט בחר בליימה כסמל והיא הוזמנה לישראל ולקחה חלק בשבוע השיא של הצעדה.

מהלך זה הוסיף מימד סמלי לפרויקט ארצי של הליכה ברגל: הצעדה הפכה להיות גם חלק ממאבק אוניברסלי של נשים במלחמות ובאלימות. כדי להדגיש אלמנט זה נערכו טקסים משמעותיים בכל מקום אליו הגיעו הצועדות. ליימה בואי עצמה נאמה לפחות ב5 טקסים ברחבי הארץ ובכל פעם דברה בכנות על כוח הנשים במאבק נגד אלימות וחשיבותן בפתרון סכסוכים.

כשבקשתי מ5 הנשים בצוות הפרויקטים לסכם במשפט אחד את צעדת התקוה, כל אחת לפי אופיה תארה את הפרויקט קצת אחרת, אבל היה מכנה משותף. הן דברו על כוח האהבה והתקוה, על אמון מלא בתוך הצוות. על משובים, גם קשים, אבל עם כוונה טובה שנועדה להצלחת הפרויקט, על תהליך קבלת החלטות בהסכמה של כולן, על חשיבה מחוץ לקופסא, על מחויבות ויכולות של נשים פרגמטיות מדיסיפלינות שונות, על גמישות וחוש הומור, על העזה נחישות, וכמובן גם על אחוה נשית.

אלו ערכים חשובים שמתבטאים גם בהתנהלות היומית של התנועה. אני מקוה שבשנת 2017 נשים עושות שלום תצלחנה לקדם הסכם מדיני באזורינו, או במילותיה של האמנית יעל דקלבאום שכתבה ושרה את תפילת לכבוד הצעדה:

אור עולה מהמזרח

מול תפילת האמהות

לשלום

https://www.youtube.com/watch?v=YyFM-pWdqrY

הפוסט הופיע במקורו באנגלית בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/a-hopeful-story-for-the-new-year-from-

women-wage-peace/