גם אני MeToo בעולם המוזיקה קלאסי,

כשחושבים על תקיפות והטרדות מיניות האסוציאציה הראשונית אינה דוקא של מוזיקה קלאסית. לפחות בשבילי מוזיקה תמיד היתה אמנות נשגבה. אבל עולם המוזיקה הוא כבר סיפור לגמרי אחר, ואם נחשוב וננתח נבין שבדרך ליצירת אמנות גדולה יש גם יצרים, התעמרות, ניצול כוח, התעללות, סחיטה, ומניפולציה.

עולם המוזיקה מתחיל בילדות. לרוב הנגניות/ים הם ילדים ממושמעים וצייתנים ששמחים לרצות את ההורים והמורים, אחרת היו מורדים ולא מוכנים להמשיך במאמץ הקשה הזה. כדי להגיע לרמה הדרושה הילדים צריכים להקדיש שעות רבות של אימונים מפרכים, לעיתים קרובות במחיר של ויתורים על משחקים ופעילויות מהנות שעושים חבריהם. כשהילד/ה מגיעה לרמה מסוימת היא מצטרפת לקבוצה/תזמורת/הרכב ולעיתים קרובות נשלחת לבית ספר מיוחד לאמנויות.

בשלב זה הילדה מתחילה להיות מבודדת מהסביבה הטבעית שלה והמוזיקה הופכת להיות העולם כולו. במיקרוקוסמוס הזה ההררכיה שונה והחוקים אחרים. למורה/ מנטור כוח עצום ולעיתים השפעתו אפילו גדולה יותר מזאת של ההורים. כאן נוצרת אפשרות והזדמנות להתעמרות וניצול. בין החברים, הנגנים האחרים קיימת כל הזמן תחרות גלויה וסמויה שמשפיעה על נפש הילד/ה. הרצון להצליח בעולם התחרותי הזה כל כך חזק ומדבק שלעיתים קרובות א/נשים צעירים ואפילו פחות צעירים מאבדים את עצמם במרוץ למעלה.

מטבע המקצוע נגנים, גם ילדים, מבלים המון מחוץ לבית עם עמיתיהם: הם נוסעים למחנות מוזיקה בילדותם, לפסטיבלים בנערותם ובצעירותם, ולאחר מכן רבים מצטרפים לתזמורות. כל מי שקרוב ומכיר יודע על הפרשיות שמתרחשות בתזמורות: קבוצת א/נשים מבוגרים עובדת יחד שעות ארוכות ולעיתים קרובות נוסעת לסיורים, המרחק, הקירבה, העבודה כל אלו היו מאז ומתמיד כר נרחב לרומנים בין שווים, ולניצול מיני בין כאלו שלא.

לאחרונה שמענו על מוזיקאים דגולים כמו ג׳יימס לויין שבצורה מזעזעת ושיטתית ניצל מינית ונפשית, לאורך שנים, גברים צעירים, סטודנטים שלו שהעריצו אותו והאמינו בו. כולם ידעו על זה ושתקו. לפני ימים אחדים קראנו שוב בוושינגטון פוסט ) קישורית בתגובה הראשונה) על תופעת התקיפות המיניות, האיומים, והסחיטה בעולם המוזיקה. הפעם המאמר עסק במיוחד בויליאם פרוסיל הכנר הראשי המהולל של תזמורת קליבלנד שנחשב לכנר הראשי הטוב ביותר בארצות הברית.

כבר ב2007 האשימו את פרוסיל בהטרדות מיניות, אך הזמן לא היה בשל לעונש אמיתי והוא המשיך בקריירה שלו, וגם בהטרדות והתקפות.

במאמר מספרת תלמידה לשעבר שהיא העריצה אותו, שחרה את קרבתו ואפילו ניסתה לתזמן את השעור שלה שיהיה האחרון ביום כדי שתהיה לה הזדמנות לשוחח איתו ולהתייעץ על הקריירה שלה. היא מעולם לא תיארה לעצמה שהוא יתנפל עליה ואחר כך יצלצל להזהיר אותה שאם תאמר משהו או תספר הקריירה שלה גמורה. מבחינה מסוימת, למרות שלא התלוננה שנים רבות, הוא בכל זאת פגע קשות בקריירה שלה. אמנם יש לה עבודה בתזמורת, אך היא נמנעת מלהגיע ולהשתתף בכל פעילות או מקום שבו הוא נמצא.הפעם בזכות MeToo הושעה ויליאם פרוסיל מתפקידו.

לסיום, לכל סיפור יש זוית אישית ואני במקרה מכירה את ביל פרוסיל. הוא הבן המוכשר של המורה המיתולוגית של בתי שלימדה אותה כינור בילדותה. היא ייסדה בית ספר נפלא למוזיקה באיובה סיטי, ובקונצרטים מיוחדים, במיוחד בקונצרטים גאלה להתרמה לבית הספר היה ביל הצעיר מופיע וכולנו היינו מתרגשים מנגינתו השמיימית. גם הוא בילה את שנות נעוריו מחוץ לבית בפנימיה יוקרתית לאמנויות שהכשירה אותו להיות נגן מפורסם. וכילד, כמו שאר הילדים של משפחת פרוסיל, הוא הקדיש יום יום לפחות 4 שעות לאימונים מפרכים כדי לשפר את הכישורים שלו כנגן.

מוזיקה היא אכן אמנות נשגבה, אבל בין אלו שעוסקים בה ישנם א/נשים שלא היתה להם ילדות, שהמורים שלהם התעמרו בהם, וגם כאלו שהיו צריכים לוותר על ערכים רבים רק כדי שיוכלו להגיע לפיסגה ולהעביר לדור הבא של מוזיקאים מוכשרים את מה שעשו להם.

#MeToo

בזכות הדעה העצמאית או פמניזם מעשה להלכה

זה נכון שפתחתי את קבוצת פמיניסטיות מבוגרות ומנוסות בפייסבוק רק כי כשהגעתי לשולחן הפמניסטיות עם מגש עמוס (נסיון תובנות זמן ורצון טוב) החברות שכבר ישבו אמרו לי שכל המקומות תפוסים. הן אמנם הרגיעו אותי שאולי יתפנה גם לי מקום יותר מאוחר. אבל, כמו תמיד, העדפתי ללכת לשבת בעצמי בשולחן משלי.

כשפתחתי את הקבוצה הרגשתי שהנושאים שמענינים את הפמניסטיות המבוגרות לא רלוונטים לצעירות יותר. חשבתי שאנחנו המבוגרות שלא מכירות את השיח צריכות להתעדכן וללמוד. ואכן מאז שהקמתי את הקבוצה באוקטובר הקדשתי פוסטים רבים לרענון השיח. באמת רציתי שהפמניסטיות המבוגרות תהיינה בעניינים.

באיזה שהוא מקום פחדתי שאולי באמת כולם צודקים ואין לנו כל כך מה להציע. כיון שבחברה שלנו נשים בגיל מבוגר הופכות להיות שקופות, גם פמניסטיות מבוגרות לא ממש רלוונטיות. לכן חשבתי שעלינו לעשות מאמץ מיוחד כדי להמשיך לתרום ולהתפתח.

זה נכון, חשוב לעשות מאמץ. אבל יש גם צד שני ואותו לא ממש ראיתי או לפחות לא הבנתי עד כמה שהוא חשוב עד לאחרונה.

כמו נשים אחרות בדור שלי גם אני הגעתי אל הפמניזם מהמעשה להלכה. התחתנתי בגיל 20 אבל בן זוגי ואני חיכינו 7 שנים עד שהקמנו משפחה. נסענו למדנו בחו״ל, ובאופן טבעי התחלקנו במטלות. נולדו לנו שתי בנות ורצינו שנינו שגם הן תדענה שהן יכולות לעשות הכל. בקיצור בחיים שלנו יישמנו עקרונות שהאמנו בהם: חברות, שתוף פעולה ושיתוף הגון בעשייה.

את התאוריה הפמניסטית למדתי רק הרבה יותר מאוחר, כשבנותי בגרו וחזרתי ללימודים לעשות דוקטורט.
אחד היתרונות שיש בדרך מן המעשה להלכה הוא שיש לך כבר נסיון מעשי ומחשבתי רב, ואת יכולה לקרוא את התאוריה בעיניים ביקורתיות. את גם לא חוששת להביע דעה אחרת, להחשב מוזרה, או לא מבינה. בין כה וכה את זקנה וכבר בגיל 40 הפסקת לחשוש ממה שחושבים עלייך.

מטבע הדברים יש לך כאשה מבוגרת דעה שונה כיון שכבר הספקת לחשוב על הדברים, ואת לא מאמינה לכל מה שכולם אומרים, או כותבים. הכל הרבה יותר מורכב ואת מודעת לכך שגם לך יש נקודות עוורון, ואולי כדאי להשהות משפט.

יתרון נוסף שיש לנשים בדור שלי (וגם לגברים) זה שגדלנו לפני עידן הטלויזיה ואנחנו רגילות לקרוא טקסטים ארוכים ולהתעמק בהם. אנחנו לא צריכים שיאמלקו לנו כלום.

אז אם עד לפני שבוע חשבתי שרק לנו הפמניסטיות המבוגרות יש מה ללמוד מהפמניסטיות הצעירות. היום אני יודעת שגם להן יש מה ללמוד מאיתנו: בנוסף לנסיון ולחוכמה של נשים מבוגרות, לדעה עצמאית ושונה שמבוססת על מחשבה ונסיון יש ערך עצום.

לכבוד יום האב: את מכוערת״ או דוגמה אישית

״
אתחיל בתאור המקרה, לפני 3 שנים חברת הכנסת חנין זועבי השתתפה בכנס במרכז האקדמי רמת גן, ופעיל ימין שפך עליה מיץ. מיד לאחר מכן הופיעה ידיעה בפייסבוק שבעל צימרים בצפון העניק לתוקף, כהוקרה על מעשיו, סוף שבוע זוגי בסוויטה אצלו במתנה.
כיון שהפרס היה קשור גם בקידום עסקי, בחרתי להתריע על מתן הפרס לתקיפה בדף הפייסבוק המסחרי של בעל הסוויטות, ולהוריד את הדירוג של הצימרים שהוא מפרסם.
הוא חיכה לי בסיבוב שלוש שנים. לפני כמה ימים העליתי תמונה שלי על סקטים בפארק הלאומי. קיבלתי תגובות מפרגנות רבות. ופתאום מישהו כתב לי ״את מכוערת.״ לפני שמחקתי את המילים הצורבות האלו בחרתי להגיב. כיון שבתמונת הפרופיל שלו הוא נראה מצולם עם בתו הקטנה,שאלתי אותו: ״ למה בחרת לפגוע בי כך? ואיזו דוגמה אתה נותן לבת הקטנה שלך, האם תגדל לחשוב שהעיקר זה היופי החיצוני?״.
הוא ענה ״שאשלח לך צילום מסך?״ הסתקרנתי ובדקתי את הפרופיל שלו וראיתי שהאב בתמונה הוא נותן הפרס לתוקף של חנין זועבי.
אני תוהה איזה דוגמה אישית נותן אותו אב לבת שלו ,ומה הוא מלמד אותה?
שיש לתת מתנה למי שתוקף פיזית אשת ציבור, חברת כנסת, כאשר הוא לא מסכים עם דעותיה?
שרצוי לפגוע מילולית ולהכתוב הערות פוגעניות על צורתה החיצונית של אשה שמחתה על כך?

הבת של אותו גבר שכתב לי לומדת כבר מגיל רך שזה לגיטימי להתמקד בגופה של אשה ולא בגופו של עניין. יותר מזה, היא רואה שאבא שלה לא מכבד נשים ואפילו בז להם

לכבוד יום האב אני מאחלת לכל ילדה שיהיה לה זכרון מחזק ומעצים של אביה, ומזכירה לאבות שיש להןם אחריות מיוחדת לתת דוגמה אישית של התנהגות מכבדת לבנות ולנשים.

אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם

אז יש דברים שאני לא מדברת עליהם, ומנסה גם לא לחשוב עליהם. הסיבה לא ממש ברורה, הרי זאת לא בושה שאני לא מבשלת בשביל עצמי, וגם נמנעת מלאכול לבד. מצד שני זה גם לא כבוד גדול.

אני נמצאת הרבה בגפי. בנותי כבר מזמן עזבו את הבית, ואני אלמנה בזוגיות שניה. אבל כשבן זוגי לא נמצא לא יעלה בדעתי להכין לעצמי ארוחה מסודרת או אפילו לחתוך סלט.

זמן רב חשבתי שזאת רק אני, אבל לפני ימים מספר ישבתי עם קבוצת נשים. חברה שנראתה קצת חוורת סיפרה שבזמן האחרון היא לא כל כך אוכלת. חשבתי לספר לה שגם אני, אבל היא דיברה וכיון שלא רציתי להיות אחת  מאלו שאומרות ״אצלי זה אותו דבר״ ועוברות לדבר על עצמן, שתקתי. מעולם לא דיברתי בכנות עם חברות על הנושא הזה ושמחת על השיתוף, אבל אף אחת, כולל אני, לא הגיבה והשיחה התגלגלה למקום אחר.

לצורך הפוסט בדקתי בגוגל: הסתבר לי שזאת לא רק הבעיה שלי. ראיתי מאמרים רבים שעוסקים במבוכה שבלאכול לבד במסעדה והצעות לפתרון. אותי לא מביך לאכול לבד במסעדה, אבל אני לא יכולה להביא את עצמי לבשל בשביל עצמי, לערוך את השולחן: סכין בצד ימין, מזלג בצד שמאל, מפית ואז לשבת לבד לאכול את הארוחה היחידנית שהכנתי לעצמי.

ארוחת בוקר זאת לא בעיה תמיד אפשר לאכול קורנפלקס. אבל שאר הארוחות מהוות אתגר. סופרת אחת שאני אוהבת במיוחד כותבת על נשים שחיות לבד, חיות על טוסט וחולמות להיות סוג של נשים שמסוגלות להכין לעצמן סטייק סלמון עם שתי תוספות. לא נראה לי שיש נשים רבות כאלו.

המשורר דניאל הלפרין כתב שיר שנקרא ״איך לאכול לבדך״ בו הוא נותן הוראות לאדם הבודד לערוך את השולחן, להכין את הארוחה, ובזמן שהיא נאפית בתנור להתרווח עם ספר טוב וכוס יין צונן. כשהכל מוכן הוא ממליץ לשבת ליד השולחן להרים כוס לכבוד עצמך, כי מגיע לך אתה הוא הדבר הטוב ביותר שקיים בשביל עצמך.

לא נראה לי מוזר שאת השיר הזה כתב גבר, כאשה שלא תמלא את ההוראות של הלפרן  אני יודעת שאני נבוכה מכדי לעשות מאמץ ולבשל רק בשביל עצמי ועוד יותר מבוישת להודות שאני לא מספיק חשובה בעיניי כדי לטרוח.

המלצה לשבוע הספר: הסופרת שושי בריינר

נראה לי שבכל רגע נתון מישהי בישראל, כן לרוב הן נשים, קוראת ספר של שושי בריינר ומתמוגגת. היא בודאי מצאה את הספר בספריה ולא בחנות ספרים כי בישראל של היום לא ניתן למצוא בחנויות ספר שיצא לאור לפני שנים אחדות. יתכן אפילו שהקוראת שמעה על שושי בריינר מהספרנית והיא זאת שהמליצה לה על הספרים שלה. בודאי קראה ספר אחד ומיד כשסיימה אותו חיפשה בקדחתנות אלו עוד ספרים כתבה בריינר. 

תחילה גילוי נאות שושי בריינר היא חברה שלי נפגשנו אחרי שכבר הייתה סופרת ואני התאלמנתי. חברה משותפת ביקשה משושי, שגם היא אלמנה מגיל צעיר,  להושיט לי יד, וכך היה. נפגשנו  בדיוק בתקופה שספר הסיפורים של שושי  ״אהבה עברית״ שיצא באותה שנה בהוצאת עם עובד, היה מועמד לפרס ספיר. אני זוכרת שאמנם רציתי להתקשר לשושי ולדבר איתה אבל הייתי נבוכה מידי כיון שלא קראתי את הספר שלה. 

היה לי קשה מאד להתרכז, אך בסופו של דבר התגברתי על עצמי, לא קראתי את הספר אבל  צלצלתי אליה ואמרתי ״לצערי לא קראתי עדיין את הספר שלך אבל אני צריכה עזרה״. שושי צחקה מאד ונפגשה איתי עוד באותו ערב. אני מספרת את הסיפור הזה שלכאורה לא קשור, כיון שהוא  מלמד עליה המון. היא מאד מצחיקה ולא לוקחת את עצמה יותר מידי ברצינות.. זמן קצר לאחר מכן קראתי את הסיפורים ב"אהבה עברית" וגם אני צחקתי מאד: הם נוקבים, חכמים, אכזרים לפעמים ומלאי הומור. 

יותר מאוחר שושי כתבה את  ״ספר הפרידות הגדול״ שיצא גם הוא בעם עובד.  זהו רומן מרתק  שעוסק כמובן בפרידות, ביחסי נשים וגברים, בדינמיקה בתוך המשפחה, מעו ביהדות הולנד, וגם בצל שהשואה עדיין מטילה על חיינו. 

לפני שנה שושי הוציאה ספר נוסף בעם עובד ״כתב סתרים״. זהו  רומן אמיץ על נושא  לא ממש פופולרי ודי לא מדובר: על יחסים ואינטימיות בין א/נשים מבוגרים. 

כפי שכתבתי אני לא אוביקטיבית בבחירה של שושי בריינר  אבל גם כל הביקורות שנכתבו על ספריה מסכימים איתי שהיא באמת סופרת נפלאה.