נצחון האלמנה המבוגרת: נעמי במגילת רות

כשאשה מתאלמנת היא מאבדת הרבה יותר מאשר רק את בעלה. כשההררכיה בתוך המשפחה משתנה, מעמדה לעיתים קרובות נחלש. יותר מזה, המציאות החדשה משפיעה על הסטטוס החברתי שלה, במיוחד אם היא נחלשת כלכלית. הנפילה מהצמרת של האלמנה במיוחד אכזרית כיון שהיא לא באשמתה בת״נך האלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסיה הפגיע ביותר בחברה והקהילה מחויבת לדאוג להם. דברים 27, 19 ״ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן.״ בספרות, ״אלמנות״ היא לרוב מילה נרדפת לחוסר ישע ויאוש. אלמנה טיפוסית היא אשה בגיל העמידה שלעיתים קרובות נותרת ללא אמצעים. בניגוד להן, אלמנות צעירות נתפסות או כמאיימות על הגברים הנישואים שמסביבן, או במקרה שהן יורדות עשירות או אפילו אמידות --מהוות טרף קל לנוכלים. ללא כוח או השפעה, לאלמנה אין מה להפסיד ובמקרים רבים, היא זאת שמביעה את דעתו של הסופר, או את אותה אמת שאף אחד לא רוצה לשמוע אלמנות היא אחד הנושאים המרכזים של מגילת רות. יש בה שלוש אלמנות, שתיים מהן צעירות. כמו בספרות, גם כאן נדמה בתחילה שלנעמי, האלמנה המבוגרת, אין כוח ואין השפעה. היא הרי נשארה נטולת כל ואיבדה לא רק את בעלה אלא גם שכלה את שני בניה. בנוסף, היא גם בודדה וחסרת כל בארץ זרה. נעמי מחליטה לעשות מעשה ולחזור מגלות מואב לישראל. היא מציעה לשתי כלותיה המואביות להשאר במולדתן. עורפה מקבלת את ההצעה. למרות שההחלטה, במינימליזם מקראי אופייני, מוזכרת רק בשורה קצרה, הבחירה של עורפה מעידה על אומץ. היא נשארת בגפה ועליה לבנות את חייה בעצמה. נעמי ורות חוזרות יחד לישראל, אבל בניגוד לסטראוטיפ האלמנה חסרת הישע נעמי אינה יכולה להרשות לעצמה להיות חלשה. עליה לדאוג לאלמנה נוספת: כלתה הצעירה רות. כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי של השבת נכסי המשפחה. מימושו יתאפשר רק על ידי השאת רות לחתן ראוי ומתאים, מאותו השבט. לאורך ההסטוריה אלמנות רבות בספרות ובחיים האמיתיים עשו בדיוק כך. אך בניגוד לספרות שם נישואי נוחות מוצגים, לעיתים קרובות, כאופורטוניזם קר, בזמן התנ״ך לשאת אלמנה צעירה היתה חובת הרווק מאותו השבט. המספר המקראי מבהיר שלא רק רות מקבלת את סמכותה של נעמי, גם בועז, החתן העתידי, מזהה את כוחה ומכבד אותה כראש המשפחה. לקרוא את מגילת רות זה כמעט כמו לקרוא מחזה המוגש יחד עם הוראות הבימוי ומבט מאחורי הקלעים. נעמי היא היוצרת והבימאית של הדרמה, רוב פועלה נעשה מאחורי הקלעים, אך היא גם שחקנית. רות האלמנה הצעירה, היא השחקנית הראשית. הקורא מבין שהיא בוטחת בבימאית ולכן משחקת את תפקידה בטבעיות ובהצלחה רבה. היא גם סומכת עליה שלסיפור יהיה סוף טוב. ואכן בסופו של דבר המחזה מסתיים בהצלחה כפולה אישית ולאומית: רות נישאת לבועז ואיחוד זה מוביל, שלושה דורות מאוחר יותר, להולדתו של המלך דוד. באופן מסורתי חוגגים בשבועות את מתן תורה וקוראים את מגילת רות, בשבילי כאלמנה חג זה מסמל את נצחון האלמנה המבוגרת שבעזרת תושיה ואומץ הצליחה לשנות מציאות חסרת .תקווה ולייצר לה ולמשפחתה עתיד. חלק ממאמר זה פורסם במקור בבלוג שלי בטיימס אוף ישראל http://blogs.timesofisrael.com/brave-middle-aged-widow-the-book-of-ruth/

אראלה בודאי תצלצל אליך

מאמר על הניצול הציני של אמינות נשים בגיל העמידה: אראלה ממפעל הפיס

אראלה בודאי תצלצל אליך:

מאד מפתיע שהקול המוכר ביותר בישראל הוא של אשה שפרסומה כלל אינו שייך להשגיה האישיים או לאכויות שלה.

קולה גם אינו מיוחד כלל ועיקר, אך כשהטלפון מצלצל והמילים ״מדברת אראלה״ נשמעות, האדם בעברו השני של הקו יודע שמשהו טוב עומד לקרות.

״אראלה ממפעל הפיס״ אכן באמת קיימת, שמה אראלה אדינגר והיא עובדת המוסד מזה שלושים שנה. כחלק מתפקידה היא מצלצלת לבשר למנויי מפעל הפיס על זכייתם בפרס.

בשנים האחרונות שיחות אלו הפכו לבסיס לפרסומות, המשתפות את הקהל ברגע המרגש בו נודע דבר הזכיה.

לשיחות של אראלה יש מבנה צפוי, כמעט טיקסי: הן תמיד מתחילות במילים: הלו מדברת אראלה ממפעל הפיס. לאחר מכן הפסקה קצרה, ואז מגיעות קריאות השמחה, והצהלה. לבסוף אראלה מגלה את הסכום או את אופי הזכיה:מזל טוב זכית ב....

יש לשער שנציגי מפעל הפיס מצלצלים למנויים לבשר להם על הזכייה, אבל לארוז שיחות אלו כפרסומות ריאליטי זאת תחבולה שווקית מבריקה.

פרסום ושיווק הם אמנויות המניפולציה, אך מטריד אותי שפרסומת זאת מנצלת בציניות שני פלחים חלשים של האוכלוסיה: נשים מבוגרות שלרוב אינן נראות ואנשים עניים עם בעיית התמכרות להמורים. הפרסומאים בחרו במודע את אראלה, אשה בגיל העמידה, שנראית אמינה ולא מאיימת כדי לפתות את המאזינים לבזבז כסף על כרטיסי פיס.

ולגבי המאזינים הפרסומת הכמו-אמיתית הזאת יוצרת רושם שהזכייה היא מושגת, וודאית. אראלה תצלצל אליך, מה שצריך לעשות זה רק לקנות מנוי.

ברדיו יש לפרסומות אלו כוח כמעט היפנוטי. הן הפכו לכל כך מצליחות ומוכרות שאראלה הפכה לדמות קאלט בתרבות הישראלית, מילה נרדפת לאלת המזל שהישראלים מתפללים לצלצולה.

אבל כפי שקורה במשחקי מזל מפעל הפיס מרמה ונותן לנו קלפים גרועים, כדאי להזהר מאראלה /

http://blogs.timesofisrael.com/surely-erela-would-call-you/

.

The Visit Of The {Not So} Old Couple: Aharon And Ida Megged

Not many Israelis have heard about Iowa city, an oasis at the heart of the corn fields of Iowa. The University of Iowa is the home to the famous Writers' Workshop and the unique International Writers' Workshop. For me, as a graduate student specializing in literature, spending several years in IC was a dream comes true.

Every fall a group of writers from all over the world came to Iowa City to attend the International Writers' Program for one semester. Most of the writers, novelists, poets, and playwrights came on their own, and stayed as a group, a kind of summer camp, in one of the residence halls on campus very close to the river.

Before the beginning of each academic year, our small Israeli community (of about 30) would get all excited about the new upcoming Israeli writers. Once the group arrived we usually invited the Israelis to one of our gatherings, and attended their literary readings.

But one year was different, we heard that the writers were a couple, a husband and wife, and they asked to live on their own outside the campus. Shortly afterward we met Aharon Megged, who passed away yesterday at the age of 95, and his wife Ida Zorit Megged.

Although they came to town for a short period, to attend a structured program, staying too close to the group didn't suit them, they had their their own idea about the visit in Iowa City.

While previous Israeli writers spent most of their time socializing with the other writers and did not show a special interest in the town or in the Israeli community, Aharon and Ida loved to explore the town, and, for the duration of their stay, they did not mind being part of the Israeli community. They attended our parties and gathering, and while Aharon was shy Ida was more outgoing and  was interested in everyone and everything. We all warmed up to her, and because she liked to listen, within minutes she heard everything about everyone. We were all young and far away from home, so it was good to talk to that wise and experienced couple.

Aharon and Ida were in their 60s when they came to Iowa City and they seemed old. But I admired the wisdom and freedom that seemed to come with age. They were true to themselves and acted the way they saw fit. They did not get involved in the details of the relationships that naturally evolved within the members of the group. Although they showed consideration and respect to their peers, they chose to stay outside and do their own thing.

That visit in Iowa City remained a happy memory in my family's biography. Moreover, in that visit I saw, for the first time, people, my parents' generation, who acted exactly as they wished, and it made a huge impression on me.

I am now almost as old as they were when they came to town, and with time I am even more convinced that this is how I would like to conduct myself in later years.

The essay appeared in the Times of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/the-visit-of-the-not-so-old-couple-aharon-and-ida-megged/

ביקור הזוג, הלא כל כך, זקן: אהרון ואידה מגד

לא רבים שמעו על איובה סיטי, נוה מדבר בלב

השדות הבלתי נגמרים של תירס במדינת אaיובה בארה״ב. אוניברסיטת איובה היא מעוז הסדנה המפורסמת לסופרים ומשוררים, וגם מקום הסדנה הבנלאומית לכותבים. בשבילי כסטודנטית לספרות השהייה באיובה סיטי היתה חלום שהתגשם

כל סתיו קבוצה של סופרים ומשוררים מכל העולם הגיעה לעיירה להשתתף בסדנה הבנלאומית לסמסטר אחד. רוב הכותבים, סופרים, משוררים ומחזאים הגיעו בגפם ושהו כקבוצה במעונות בקמפוס ליד הנהר.

לפני תחילת כל שנה, הקהילה הישראלית הקטנה (30בערך) היתה מתרגשת מהסיכוי לפגוש את הנציגים הישראלים לסדנא. כשהגיעו, היינו מזמינים אותם לאחת מהפגישות שלנו וגם השתתפנו בערבי הקריאה שלהם.

שנה אחת היתה שונה, שמענו שהפעם הגיע זוג: בעל ואשה ושהם בקשו להתגורר בבית משלהם מחוץ לקמפוס. זמן קצר לאחר מכן פגשנו את אהרון מגד, שנפטר אתמול בן 95, ואת אשתו אידה צורית מגד.

למרות שהגיעו רק לתקופה קצרה, להשתתף בתוכנית מאורגנת, להם זה לא התאים. הבחירה לגור מחוץ לקמפוס היתה משמעותית. נראה שהיה להם ברור מה הם רצו וקוו לעשות באיובה סיטי.

בזמן שמשתתפים ישראלים קודמים בילו את רוב זמנם עם משתתפי הסדנה האחרים ולא הראו שום עניין מיוחד בעיירה או בקהילה הישראלית, אהרון ואידה טיילו בעיירה ובזמן הביקור שלהם הפכו לחלק מהקהילה הישראלית. הם השתתפו במסיבות ובארוחות. אהרון היה ביישן אך אידה היתה מוחצנת והתעניינה בכולם. כולנו חיבבנו אותה והיא שמעה עלינו הכל כי ידעה להקשיב. אנחנו היינו צעירים רחוקים מהבית והיה נעים לשוחח עם זוג חכם ומנוסה כמוהם.

אהרון ואידה היו בשנות ה60 שלהם כשהגיעו לאיובה סיטי, והם נראו לי זקנים. אך הערצתי את החוכמה והחרות שהתלוו לגיל המבוגר. הם היו אוטנטים, והתנהגו כפי שנראה להם נכון. הם לא היו מעורבים באינטריגות וביחסים הטעונים שהתפתחו בין סופרים השונים בתכנית. למרות שהיו אדיבים ומכבדים לכולם , העדיפו להשאר בחוץ ולהתרכז בעולמם.

הזמן שבילינו עם אהרון ואידה נשאר זכרון מתוק בביוגרפיה המשפחתית שלנו. אבל יותר מזה בביקור שלהם ראיתי, בפעם הראשונה בחיי, אנשים בדור של הורי שמתנהגים בדיוק איך שהם רוצים, וחיים לפי המוסכמות. זה עשה עלי רושם עצום.

היום כדאני כמעט בגיל שהם היו כשהגיעו לעיירה, וככל שהזמן עובר אני משוכנעת יותר שכך אני רוצה לחיות את חיי.

http://blogs.timesofisrael.com/the-visit-of-the-not-so-old-couple-aharon-and-ida-megged/

״האדם מתכנן והאל צוחק״: שיפוץ כתרופה לאבל

לאחר ששתי בנותינו בגרו ועזבו את הבית בעלי ואני החלטנו להפוך למצמצמי דיור ולעבור מהבית המרווח  בפרוורים לבית קטן בעיר.
מצאנו את מה שחיפשנו בשכונה ירוקה קצת מחוץ לתל אביב. זה היה בית ישן, בן 60,  שהצריך המון עבודה. היינו מאושרים כי ידענו שזה יהיה המקום בו נזדקן יחדיו באושר.
בפברואר חתמנו על החוזה
אבל כמו הפתגם היידיש הידוע ״א מענטש טראכט און גוט לאכט״: האדם מתכנן והאל צוחק, שבוע לאחר חתימת החוזה, צבי בעלי אובחן עם סרטן ראות בשלב 4.
 בכל זאת המשכנו בתהליך ויחד התעמקנו בתכניות לשיפוץ הבית החדש. צבי אמר שהתכנון הוא נקודת אור בתקופה חשוכה. בתחילה תכננו שני חדרי עבודה, ואני זוכרת איך ליבי נשבר כשהוא אמר שלא נראה לו שאזדקק לשניי.
ביולי, ביום האחרון לחייו, צבי חתם על המסמכים למכירת הבית בפרוורים, ואת החזקה על הבית החדש קיבלתי ביום שקמתי מהשבעה. יומיים אחר כך כבר התחלתי בשיפוץ. הייתי אסירת תודה על הפרויקט. הייתי חייבת להתרכז, לעשות בחירות, ולקבל החלטות. למזלי  האדריכל והקבלן, אשר היו ערים למצבי, היו נדיבים וטובי לב. הם דאגו, וטיפלו בי ועבדנו יחד בהרמוניה.
 לשיפוץ אין מוניטין כתרופה לאבל, אבל בשבילי הוא בא משמים. עם כל קיר שהרסנו ובנינו אחר במקומו, הרגשתי שחיי שנהרסו מקבלים צורה חדשה ואחרת. זה בהחלט נתן תקוה חדשה לעתיד.
בתום שלושה חודשים עברתי לביתי החדש. ביום ןהמעבר החלטתי שאשאר לישון שם בלילה למרות כל הארגזים והבלגן. אני זוכרת שלמחרת בבוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי: זה היום הראשון של חייך החדשים.
הדרך היתה עדיין ארוכה אבל אין לי ספק שכאן החלה ההתאוששות.

פנס הרחוב הוא השוטר היעיל ביותר: שוברים שתיקה

בסיור לחברון של שוברים שתיקה, המדריך   שיתף אותנו בסיפור אישי. במשך שרותו הצבאי בשטחים, כשחזר הבית לשבת, לא היה לו למי לספר את מה שעבר עליו במשך השבוע, אפילו אמא שלו ביקשה שלא יספר: ״לא צריך לדבר על זה, הכל בסדר עכשיו, אתה בבית.״

שוברים שתיקה הוא ארגון שנוסד בשנת 2004 על ידי לוחמים ששרתו בצבא מתקופת האינתיפדה השניה, ולקחו על עצמם לפרסם את מה שנעשה בשטחים ולחשוף את הציבור הישראלי למציאות היומיומית של הכיבוש.

פרסום ציבורי הוא מזור מומלץ וראוי כנגד חולאים חברתיים וציבוריים. כך קבע השופט העליון היהודי/אמריקאי לואיס ברנדייס. אך בישראל הפרסומים של שוברים שתיקה אינם נתפסים כתרופה אלא כבגידה. כיון שהארגון אוסף עדויות של לוחמים ולוחמות על חוויית השרות הצבאי בשטחים, ומפרסם אותם בישראל ומחוצה לה, הוא הפך לאויב העם.

 אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו שגדל והתחנך בדמוקרטיה הגדולה בעולם רואה בהם בוגדים.  

אם נשווה את המדינה למשפחה, האבסורד שבטיעון הבגידה, יהיה מובן עוד יותר. במשפחות לא מתפקדות  הילדים לרוב יודעים שאסור להם לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. יותר מזה, במקרים קיצוניים של התעללות יש איום אמיתי על הילדים לא לספר כלום ולא לדבר עם אף אחד. כך פשעים נוראים  מתרחשים במקום שאמור היה להיות  הבטוח ביותר--הבית שלנו.

אנחנו גדלנו להאמין שצה״ל הוא הצבא המוסרי בעולם. לגבינו בטויים כמו טוהר הנשק, לא היו אוקסימורון, אלא ערך שהאמנו בו עוד מתקופת התיכון ותנועות הנוער.

ובכלל השם צה״ל משמעו שהצבא מטרתו להגן, אך במרוצת השנים הגדרת המושג השתנתה ומה שנתפס היום כאיום אינו זהה כלל למה שהיה בימיה הראשונים של המדינה.

אסור שהפעילות הציבורית והחינוכית של שוברים שתיקה תיתפס כחוסר נאמנות,  או כאיום לקיומנו, להיפך. בעידן האינפורמציה  שבו אפשר למצוא הכל באינטרנט, טענות כאילו שוברים שתיקה גורם לדמורליזציה או נותן תחמושת לשונאינו האנטישמיים, אינן רלוונטיות כלל.

 .ברנדייס ממשיך בטיעונו בזכות הפירסום הציבורי: אור השמש הוא המחטא האפקטיבי ביותר, ופנס הרחוב הוא השוטר היעיל ביותר. 

ישראל צריכה להיות גאה שהתברכה בארגונים המפרסמים עוולות, וגם שאותם החיילים שהגנו עליה, ממשיכים לדאוג למוסר ולאנושיות של תושביה. כל מדינה צריכה כלב שמירה כמו שוברים שתיקה   

     

http://blogs.timesofisrael.com/electric-light-is-the-most-efficient-policeman-breaking-the-silence/

מדרגות אין התקווה: סיור בקרית ארבע וחברון

בסיור של שוברים שתיקה הגענו לקברו של הרוצח ברוך גולדשטיין שביצע את הטבח במערת במכפלה בפורים 1994. על מצבת הקבר היה כתוב: ״הקדוש ברוך גולדשטיין מסר נפשו למען עם ישראל, תורתו וארצו, נקי כפיים ובר לבב שנרצח על קידוש ה׳.

הקבר ממוקם בקרית ארבע, בפארק כהנא המנציח את זכרוף של הרב הימני הקיצוני מאיר כהנא.

לפתע ממש קרוב אלינו שמעתי את אחד מילדי המתנחלים, שחיכו לנו במקום, בוכה.  גבר מבוגר שהתלווה אליהם ניחם אותו, והילד מילמל שוב ושוב.״הם קוראים לברוך גולדשטיין הקדוש רוצח.״

הם, כלומר אנחנו, היינו קבוצה של כ350 איש ב8 אוטובוסים והגענו לפארק כחלק מסיור שמטרתו לתת לציבור מושג למה מתכוונים כשאומרים קרית ארבע וחברון.

שוברים שתיקה הוא ארגון שהוקם על ידי קבוצת חיילים משוחררים ב2004, וייעודו לחשוף את המציאות היומיומית של השרות הצבאי בשטחים הכבושים. מטרתו לשפוך אור על שיטות הפעולה בשטחים, ולעודד שיח ציבורי על הכיבוש.

כשהגענו לחברון אותו מלווה שראינו בפארק כהנא, כבר חיכה לנו. הוא הגיע מלווה שוב בחבורת בנים חמושים בדגלים, מגהפון, ובומבוקס, והכריז בחגיגיות:

״ברוכים הבאים תמונות של הקבוצה הגדולה שלכם מקושטת בדגלי ישראל, תעשה פלאים לתיירות שלנו״

ילדי המתנחלים הצטרפו לסיור שלנו וצעדו איתנו ברחובות השוממים של חברון העתיקה. הם נראו כמו ילדים רגילים. בשבילם הסיור שלנו היה בודאי שינוי מרענן משיגרת הימים המשעממים של סוף החופש הגדול.

הם התפרצו לדברי המדריך שלנו שהרצה על תולדות מדיניות הכיבוש בחברון, ומידי פעם הפעילו את הבומבוקס והמגהפון כדי להחריש את דבריו.

הסיור בחברון כלל את כל ההתנחלויות בעיר העתיקה. אי אפשר היה שלא לשים לב שהרחובות  כולם היו משולטים  בעברית, ושמותיהם שונו. למשל הרחוב הראשי השומם בחברון העתיקה, רחוב השוהדה הפך לרחוב המלך דוד, ולמדרגות מול בית הדסה קוראים מדרגות התקוה.

התחנה האחרונה בסיור היתה ההתנחלות תל רומיידה, הבנויה בראש גבעה מעל אתר ארכאולוגי.  היינו צריכים להמתין מעל שעתיים כדי להכנס לאזור כיון שאחד מתושביו, ברוך מרזל, פעיל ימני קיצוני ומחסידיו של הרב כהנא התנגד לסיור, והצליח לגרום כזאת  מהומה שהצבא סגר את הכניסה להתנחלות.

כשנכנסנו לבסוף פנימה צעדנו בשקט,בטור לאורך בתי ההתנחלות, כדי להגיע לבתי הפלסטינים הצמודים אליהם. המתנחלים לא היו מרוצים וצעקו עלינו כשעברנו.

אשה מבוגרת וכעוסה דחפה אותי ושפכה מים על פני.

מאוחר יותר שמעתי שאשה זאת היא אלמנתו של הרב שלמה רענן שנרצח ב1998 על ידי מחבל שפרץ לקרוון שלהם, דקר את בעלה למוות, הצית את הבית וברח.

זה היה סיום עצוב ליום שהתחיל ונגמר בעדויות על רציחות מיותרות. בודאי לא ראיתי מספיק בסיור בין כמה שעות בקרית ארבע וחברון, אך הרושם שלי הוא שכאן שנאה, אלימות ורצח, בשני הצדדים,  נתפסים כגבורה. ארגון שוברים שתיקה מכריח אותנו לדעת מה קורה ולפעול לשינוי, יישר כוח 

http://blogs.timesofisrael.com/i-am-a-camera-visiting-kiryat-arba-and-hebron/