מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

גברת שאה היקרה,

את לא מכירה אותי ואני קראתי עלייך רק לאחרונה, בעקבות מאמר בגרדיאן שתיעד את התבטאויותיך נגד ישראל ויהודים, ואת שרשרת הארועים שהובילו להשעייתך. כיון שהוכחת דאגה לעתיד עמי, הייתי רוצה לספר לך על הביוגרפיה האישית של. ניתן לומר שהיא סיפור ישראלי/יהודי טיפוסי.

הפעם האחרונה שאבי ראה את הוריו היתה בשנת 1934, כאשר היה בן 21. הוא עבד בחברה יהודית בברלין ובעקבות הלחץ שהפעילו הנאצים על היהודים החברה החליטה לעזוב את גרמניה ולהגר לארץ ישראל. אבי הצטרף למעבר לתל אביב והוא היה גם היחיד מכל משפחתו שניצל מהנאצים.

שנה אחר כך הגיעה אמי עם משפחתה לתל אביב מצ׳רנוביץ׳. המשפחה הייתה ציונית והצליחה לקבל סרטיפיקט להכנס לארץ כיון שלסבי חכתה משרה בארץ ישראל, וילדייו היו בזמן זה צעירים מגיל 18.

בשנות השלושים ארץ ישראל היתה נתונה לשליטה בריטית (בריטניה קבלה את המנדט לידיה בראשית שנות ה20 של המאה הקודמת, והחזיקה בו עד לשנת 1948). הגירה לארץ היתה כמעט בתי אפשרית, הוריי היו בין ברי המזל.

אני רואה עצמי כציונית ומאמינה שזאת זכותו של עם ישראל לשבת כאן. אני גם מאמינה שזאת זכותם של כל אלו המתגוררים כאן.

למרות שכרבים מחברי אינני מסכימה עם מעשים רבים של ההמשלה שלי, ובדרכים דמוקרטיים אנחנו מפגינים נגדם, אני יודעת שלעיתים קרובים אנטי ציונית היא רק מסווה לאנטישמיות.

כישראלים רבים, במיוחד אלו שגדלו בארץ, אני לא מבינה את פשר האנטישמיות. אנחנו לא יכולים לתפוס שמישהו לא מחבב אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. אני די בטוחה שגם אבי, בשנות ה30 לא ממש הבין מה פגום בו, הוא היה הרי בחור נחמד וגם גדל בחברה נאורה ותומכת.

כדי לפתוח בדיאלוג אני רוצה להזמין אותך, גברת שאה, לישראל ומקווה שתסכימי להתארח בביתי. זאת יכולה להיות הזדמנות בשבילך ללמוד על יהודים, ישראלים וישראל, אני מקווה שבזמן הביקור, אחרי שתכירי קצת את הארץ ותפגשי את האנשים בה, תוכלי לראות טוב יותר מי אנחנו ותביני כי בעצם אנחנו אנשים רגילים.

בכבוד רב, ארנה

http://blogs.timesofisrael.com/a-personalopen-letter-to-naz-shah/

A Personal/Open Letter to Naz Shah

Dear Ms Shah,

You don't know me and I only read about you in the Guardian article that stated your opinions regarding Israel and Israelis, and the subsequent turn of events. Still since you showed such interest in the future of my country and its people I would like to tell you a little about my past, it is a typical Jewish story

The last time my father saw his parents and his brother was in 1934, when he was 21 year old. He had worked for a Jewish firm in Berlin, and as the Nazis were putting a pressure of everything Jewish, the firm was transferred to Tel Aviv, my father moved there as well. This is how my father was the only one from his family to be saved from the Nazis.

My mother came to Tel Aviv, at the age of 17 with her family, they were Zionists and were granted certificates to immigrate to Israel because my grandfather had a job waiting, and his children were all under 18.

At that time, the 1930s, my country was under a  British Mandate (it got the mandate to rule that area in the early 1920s and it lasted till 1948) Immigration was banned, but some certificates were granted, my parents were the lucky ones. 

Please keep reading in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/a-personalopen-letter-to-naz-shah/

Facebook's Community Standards and the community

Before I was allowed, to set foot in the Bodleian library in Oxford, I had to participate in an ancient ceremony and take an oath: “I hereby undertake not to remove from the Library, nor to mark, deface, or injure in any way, any volume, document or other object belonging to it or in its custody; not to bring into the Library, or kindle therein, any fire or flame, and not to smoke in the Library; and I promise to obey all rules of the Library.”

The Bodleian library was opened in the beginning of the 17th century, and is still one of the most revered halls of western civilization.

The oath cannot guarantee that readers will not damage the building or the collections of the library. Yet the founding fathers of the institution regarded this symbolic act as a contract. They trusted that it would create a  connection between the reader and the library and promote appreciation and responsibility. 

Until recently libraries like the Bodleian used to be the world greatest source of information. Their collections and the information in their catalogues could be compared, in the internet-driven information age, to a leading search engine like Google or an online social networking website like Facebook.

Please keep reading in the Times Of Israel 

http://blogs.timesofisrael.com/facebooks-community-standards-and-the-community/

בין קהילת פייסבוק לקהילה

איפה פייסבוק כשצריכים אותו?
חברות יקרות זאת רק דוגמית מ100 הנאצות שקיבלתי ובעקבותיהם כתבתי את המאמר

איפה פייסבוק כשצריכים אותו. מאמר שכתבתי בעקבות נאצות אלו

הנחיות קהילת פייסבוק והקהילה
לפני שהורשיתי להכנס לספרית בודליאן באוקספורד, היה עלי להשתתף בטקס ולהישבע:
״אני נשבעת לא לפגוע ברכוש הספרייה, לא לקשקש, ולפגוע באיזו צורה בשום כרך מסמך או ספר. לא להדליק אש, לא לעשן ולציית לכל חוקי הספריה״.
הבודליאן נוסד בתחילת המאה ה17 בבריטניה והספרייה היא אחת ממעוזיה הנחשבים ביותר של התרבות המערבית.
השבועה לא יכולה להבטיח שהקוראים לא יפגעו בבניין או באוספי הספריה, אך האבות המייסדים התייחסו לפעולה סימלית זאת כחוזה שיצור קשר בין הקורא לספריה ויעודד התנהגות מכבדת ואחראית.

עד לשנים האחרונות ספריות כמו הבודליאן היוו את מקור העיקרי למידע בעולם, ניתן להשוות את האוספים והמידע בקטלוגים של העולם של אתמול, לאותם מנועי חיפוש ענק כמו גוגל או למגה אתרים כמו פייסבוק.

אך בזמן שהקודים להתנהלות בספריות ברורים ומתועדים, המצב בעולם הוירטואלי חמור ומבולבל.
הערה שכתבתי בעמוד של שוברים שתיקה, ארגון לוחמים לשעבר הפועל לחשיפת התנהלות צה״ל בשטחים הכבושים, זכתה ליותר ממאה תגובות. רובן היו שליליות והביעו כלפי שנאה וגם שלחו אותי להצלות באש הגיהנום בתור בוגדת.

כשדיווחתי לפייסבוק על כמה מהתגובות היותר מרושעות, הוא הגיב שאלו לא הפרו את הנחיות קהילת פייסבוק.
כשבדקתי את משמעות המילים ״הנחיות הקהילה״ גיליתי שכתוב שפייסבוק מעודד שיח והתנהגות מכובדים. לפי נסיוני אין בזה שום אמת.
המילה ״קהילה״ מעלה בדמיון דמויים חיוביים: בתים קטנים ורחובות שקטים ואנשים מתורבתים ולהם מטרה משותפת. לעיתים קרובות אנחנו גם מוסיפים שקהילה היא מקום שקט ובטוח.

לידיעת פייסבוק, גם קהילה וירטואלית מורכבת מאותם רכיבים חיוביים ככבוד, תרבותיות, ומקום בטוח. אני לא מייעצת לפייסבוק לאמץ פעולות סימלית כמו השבועה אבל אולי הגיע הזמן לנסח חוזה בין פייסבוק ולקוחותיו .

פייסבוק אינו יכול להסכים להיות מקום מקלט לחוסר סובלנות ואלימות ואסור לו להתחבא מאחורי הסינר של התיקון הראשון לחוקה האמריקאית המבטיחה את זכות חופש הביטוי. אנו עדים להתגברות האלימות והגזענות ברשת. אם פייסבוק לא ישים קץ להתעלליות בדפיה ולא יגן על אותם משתמשים תמימים המותקפים ברחבי ״הקהילה הוירטואלית״, לא ניתן אלא להסיק שפייסבוק תומך באלימות. מקווה שהתביעות נגד אחריות פייסבוק לא תאחרנה לבוא

http://blogs.timesofisrael.com/facebooks-community-standards-and-the-community/

אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי

בשנים האחרונות לקראת הפסח הצפייה לחג מהולה אצלי בתחושות של צער. אני כבר עצובה מראש כשאני חושבת על אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי. הרשימה מתארכת כל שנה: היא כוללת את הוריי ואת בעלי שאינם בחיים, את בנותי שגרות בחו״ל ואת אחי שחוגג את החג עם משפחתו.

רבים מתלוננים על כך שהם נאלצים לבלות את החגים עם משפחתם. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו וכימתו את קיומו של סטרס החגים. בישראל, שהיא חברה בה המשפחה במרכז, מקובל שאנשים ללא זוגיות בורחים מהארץ בתקופה זאת כשכולם נמצאים עם משפחתם.

כיון שגרנו שנים כה רבות בארה״ב, חשוב לי להיות בארץ בחג, אך להתארח אצל משפחה ברת מזל, ללא רשימת נעדרים משולחן החג זה לא פיתרון שבא בחשבון.

את החג הראשון, חודשים ספורים לאחר מות בעלי, ביליתי בבית לבדי. באופן מפתיע הרגשתי נינוחות ונועם, והיה לי פנאי נפשי להרהר בתולדות משפחתי דרך החגים שלנו. לא צילמנו הרבה, אבל הזכרונות נשארו מאד בהירים.

אך קיימת עדות אחת לפחות לפסח משפחתי. בשנת 1990 כשכל המשפחה נפגשה יחד, בימים הראשונים של מצלמת הוידאו, אחי שכר מצלמה למשך החג וצילם את הסדר. תמיד זכרתי את החגים שלנו כמלאי אהבה, צחוקים ושמחה. אך כשבחנתי את הסרט בקפידה חשתי גם ברגעים של מתח: חוסר הסבלנות של בעלי כלפי אבי, התיסכול של אחד הילדים הקטנים שלא הצליח לקבל תשומת לב מהמבוגרים וכו. אלו הם בודאי החומרים שסטרס החגים עשוי מהם, והם גם מהווים את תמצית החג המשפחתי האמיתי, בניגוד לזכרון הנוסטלגי של חג אידילי.

ב1990 היינו עדיין משפחה ברת מזל, אף אחד לא נעדר משולחננו, או לפחות כך חשבתי. אך היום אני מודעת לכך שתחושת האובדן שאני חווה כעת היתה נוכחת בחיי הורי כבר אז. הסדר האחרון של אבי עם משפחתו בברלין בשנת 1934 היה כשהיה בן 21. מיד אחר כך הוא היגר לפלסטינה ומעולם לא ראה את משפחתו יותר. ואמי ב1990 כבר התייתמה מהוריה ואיבדה שניים מאחיה.

במשך הסדר אנחנו מצווים לזכור את העבר ולספר על תולדות עמנו. יציאת מצרים הושיעה את בני ישראל, אך היו גם אבדות רבות ומשה עצמו נפטר ולא הגיע לארץ המובטחת.

אובדן הוא בעל חשיבות רבה במסורת היהודית, ולכן הוא תמיד נמצא בחגים שלנו, אפילו לאליהו הנביא, הנעדר הנצחי, תמיד שומרים מקום של כבוד.

http://blogs.timesofisrael.com/those-who-are-absent-from-the-seder-table/

ביקור הסופרים בחברון: אי הנראות של פעילי השלום

כשראיתי בפייסבוק את הפוסט של שוברים שתיקה על הביקור של קבוצת

סופרים בינלאומית, ובראשם איילת ולדמן ומייקל שייבון, הייתי מאד סקרנית וביקשתי להצטרף לסיור שלהם בחברון.

כשהגענו לשם ביום ו האחרון, יהודה שאול, המייסד של הארגון, כבר עמד במרכז והסביר לסופרים מהו המבנה שהם רואים, הוא גם קרא בקול עדויות של לוחמים. לדעתי אין מישהו שיודע יותר מיהודה על המציאות בחברון. הרקע שלו

כמעט זהה לזה של מתנחלי חברון. הוא בא ממשפחה חרדית אמריקאית ולמד בישיבה תיכונית בשטחים. למרות שחרדים רבים אינם משרתים בצבא, הוא התגייס, היה לוחם וגם הוצב בחברון. ב2004 כשהשתחרר מצה״ל הקים יחד עם חברים מהגדוד שלו את שוברים שתיקה.

שוברים שתיקה הוא ארגון של לוחמים משוחררים, וייעודו לחשוף את המציאות היומיומית של השרות הצבאי בשטחים הכבושים, לשפוך אור על שיטות הפעולה שם ולעודד שיח ציבורי על הכיבוש. מטרות אלו הן כנראה הסיבה מדוע שוברים שתיקה היו מעונינים להראות

לסופרים את מציאות הכיבוש בחברון. בנוסף לסיור הקצר שם, הסופרים ביקרו במשך השבוע באזורים רגישים כמו מחסום קלנדיה, והכלא הצבאי עופר.פעילי שלום כיהודה האוהבים את מדינתם ודואגים לעתידה היו מורי הדרך

בסיורים האלו, ועשו זאת כדי להחיש את סוף הכיבוש.אך ממה ששמעתי בסיור אינני סבורה שהסופרים הבינו את מורכבות המצב. למשל כששאלתי את אחת הסופרות מה דעתה על פעילי השלום היא לא הבינה את שאלתי.

כשהמשכנו לשוחח הבנתי שהיא היתה עסוקה כל כך במראות הקשים שראתה עד ששכחה לראות שהיה שם גם מי שהדריך אותה, ודאג להסב את תשומת ליבה למה שחשוב ומשמעותי. לדעתי זאת החמצה. עורך הדין ופעיל השלום הבלתי נלאה, מיכאל ספרד, הכריז שיום אחד הכיבוש יסתיים. זה אכן יקרה הודות לעבודה הקשה של פעילי שלום מסורים בארגונים כמו שוברים שתיקה. כדי להמשיך לפעול ארגונים אלו חייבים לקבל תמיכה בינלאומית והפעילים שלהם לא יכולים להרשות לעצמם להיות בלתי נראים. נכון שהעיסוק בכיבוש צריך להיות קודם לכל, אך הם גם צריכים להדגיש את תרומתם לסיומו.

כמי שעוסקת בספרות אני תמיד מתעניינת לקרוא את מה שהסופרים חושבים

ומרגישים על נושאים שחשובים לי, אך לא במקרה הזה. עם כל הכבוד לסופרים הנודעים, כפי שלא אסע לטייל בארץ זרה נעזרת בספר הדרכה שנכתב על ידי מי שלא מכיר את אותה ארץ, לא אקרא מאמר על הכיבוש בספר של מבקרים מזדמנים. הקונפליקט הישראלי פלסטיני ראוי למחשבה הרבה יותר רצינית

http://blogs.timesofisrael.com/the-invisible-peace-activists-international-authors-and-occupation/

The Invisible Peace Activists: International Authors And Occupation

When I saw on Facebook that  Breaking The Silence was hosting a group of international authors, I was curious.  It announced: “The second delegation of authors has arrived! The authors are here to see and understand firsthand what Israeli military control over a Palestinian civilian population looks like, so that they may write pieces for a compilation ahead of the unfortunate 50th anniversary of the occupation. Among them are Ayelet Waldman and Michael Chabon who will be editing the compilation to be released next year. We wish them an enlightening journey full of eye-opening understanding.”

I asked to join their activities in Hebron, and when we got there last Friday Yehuda Shaul, the founder of the organization, was already hard at work explaining to the writers about the history and the daily life under occupation. He also read to them excerpts from soldiers' testimonies.

There is no one who is better equipped to talk about the reality in Hebron than Yehuda. His background  is very similar to that of the settlers in Hebron. He comes from an American ultra-Orthodox family and spent his high school years at a Yeshiva in the occupied territories. Unlike many Haredi men who don’t serve in the army, he did and was a combatant in Hebron. Upon his release in 2004, he founded Breaking The Silence with several comrades from his regiment.

Breaking The Silence is an organization of veteran combatants who served in the occupied territories. The purpose of the organization is to shed light on Israel’s operational methods in the territories and to encourage debate about the nature of the occupation (from the book Our Harsh Logic compiled by the organization Breaking the Silence)

Please keep reading in the Times of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/the-invisible-peace-activists-international-authors-and-occupation/