שנת האבל הראשונה: טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים

כיון שלאחרונה הצטרפו אלינו חברים חדשים, אני מעלה שוב את הפוסט שכתבתי על  טיפים להתמודדות המיועדים לאלמנות ואלמנים טריים בשנת האבל הראשונה:

כשהתאלמנתי בגיל 52, שחרתי את קרבתן של נשים בנסיבות דומות לשלי. כיון שהייתי מבולבלת ומוצפת, קיוויתי שאם אשהה במחיצת אלמנות מנוסות וותיקות, אלמד איך להתמודד עם המצב החדש.
אני בטוחה שחוכמת נשים היתה משמעותית ביותר בהחלמה שלי, ומקווה שרשימה זאת, של טיפים, הערות וגם הארות, המשלבת מה שששמעתי מהן וגם על נסיוני האישי, תעזור גם לכם, אלמנות ואלמנים טריים, לצלוח את השנה הקשה הזאת.
כמה מילים על קשרים חברתיים:
מותר ורצוי לסרב להזמנות לארועים חברותיים, אבל אם את מחליטה להענות, כדאי להגיע למקום באופן עצמאי, כך שתוכלי לעזוב רגע לפני שנעשה לך קשה מידי.
אני נהגתי במכוניתי לכל פעילות חברתית במשך כמה שנים, גם כשחברים הציעו להקל עלי ולקחת אותי לארוע.
כדאי לצמצם את המחויבויות החברתיות, ולשמור קשר רק עם אותם חברים שמגלים הבנה ואמפתיה, לא עם אלו השואלים ״למה את לא מתקשרת אף פעם?״
לדעתי זה זמן נכון לשפוט חברים, ולהחליט אם את מעונינת להמשיך את היחסים איתם לפי מדד הההתנהלות שלהם באותו זמן קשה. אני בחרתי לנתק יחסים עם כמה חברים ובני משפחה שנעלמו בזמן מחלתו של בעלי.
כפי שכבר הזכרתי, למפגש עם אלמנות ואלמנים אחרים היתה משמעות עצומה במקרה שלי. פגישות אלו עזרו לי להכיר את עצמי יותר טוב, להתרגל לזהות החדשה, ולהפוך לחלק מקבוצת השתייכות אחרת.
התמודדות עם אתגרים יומיומיים:
כתיבת סוג של יומן היא דרך מועילה להביע רגשות שאנחנו לא מעוניינים לשתף עם הקרובים לנו. אני כתבתי יומן בערך כשנה לאחר מות בעלי, יום אחד הפסקתי, החבאתי אותו בתחתית המגרה ולא הסתכלתי אחורה.
פעילות גופנית חיונית להתאוששות, עדיף לעשות חלק ממנה בטבע. אני התחלתי לגלוש על גלגליות בפארק הלאומי שליד הבית שלי, ופעילות זאת הפכה למן מדיטציה ולאהבה גדולה.
אני מאד ממליצה גם על סוג טיפול שמשלב מגע כמו מסאז׳, שיאצו, או רפלקסולוגיה. אחד הקושיים הגדולים של שנת האבל הוא החוסר בחום, ובמגע. אני בחרתי ברפלקסולוגיה כיון שטיפול זה נראה לי קצת פחות מעיק בזמן הקשה הזה.
ואם הזכרנו מגע וחום, אימוץ חיית מחמד כמו כלב או חתול יכול להיות מאד תרפויטי, והבחירה בכלב משמעותה גם טיול יומיומי עם הכלב בחוץ שיכול  לפתור את בעיית פעילות הגופנית בטבע.
הערות והארות כלליות:
בשנה הראשונה, וגם זמן ארוך לאחר מכן, חברים העירו לי שאני קופצנית ולא מסוגלת להתמקד או להתרכז במאומה. זה היה נכון, זמן רב גם לא יכולתי לקרוא. יותר מאוחר הבנתי שסימפטומים אלו, שהיו מאד דומים לליקויי קשב וריכוז, היו קשורים בטראומה. לשמחתי מצב זה השתפר.
אחת מהטרדות המעצבנות שקשורות באבל הם כל אותם סידורים בלתי נגמרים. כדי להתגבר על כאב הראש הזה, אני מציעה את שיטת הפרס: לפצל את העבודה למטלות קטנות ולאחר השלמתן לנוח ולתת לעצמך פרס -- לעשות או לאכול משהו משמח.
השנה הראשונה קשה מנשוא במיוחד כשכל יום שעובר ובו אנחנו מתרחקים מהטרגדיה, הוא גם תזכורת לכאב ולתקווה של השנה שחלפה.
ובכל זאת בשבילי, למרות הכאב, זאת היתה גם שנה של גלוי עצמי וצמיחה. לאחר 32 שנות נישואין, נאלצתי ללמוד להכיר את עצמי ואת כוחותי, וגם לעשות דברים לבד ולפי דרכי. במקרה שלי שיפצתי בית חדש,עברתי אליו וגם רהטתי אותו-- לבד. הסיפוק והשמחה שקבלתי מהצלחת הפרויקט היו לגמרי בלתי צפויים.
אבני דרך, כמו יום השנה, הם במיוחד משמעותיים. הם גם הזדמנות למדוד התקדמות אישית, ולהחליט לגבי העתיד. לקראת יום השנה, נפטרתי מכמה הרגלים גרועים שאותם הרשיתי לעצמי בתקופה הראשונה.

ולסיום, חברה קרובה שהכירה אותי ואת בעלי במשך שנים אמרה לי באומץ: ״את לא בקשת את זה, אבל עכשיו כשזה קרה תתייחסי לאלמנות כהרפתקאה ותהני מחייך החדשים.״
ברור שאותה חברה לא היתה אלמנה, ובתחילה לא יכולתי אפילו לשמוע מילים אלו, אבל בדיעבד אני יודעת שזאת היתה העצה הטובה ביותר שקבלתי.
המאמר הופיע בעיתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל
    http://blogs.timesofisrael.com/that-first-year-coping-tips-for-new-widows-and-widowers/    

מאיסור על נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה של שוויון

מאיסור על  נישואין להקפאת ביציות: המחיר הגבוה  של שוויון


עד לסיום מלה״ע השניה ואפילו לאחריה,  במקומות רבים בעולם, נשים נאלצו לבחור בין קריירה ונישואין. אלו שבחרו בקריירה היו מודעות לכך שיוותרו על הקמת משפחה.
בבריטניה למשל, לפי החוק, הבחירה בהוראה  או במשרה בשרות הציבורי משמעותה הייתה שהאשה נידונה להשאר רווקה.
רק בשנת 1944 חוק החינוך קבע שמורות שנישאו לא תפוטרנה. שנתיים לאחר מכן ב1946 האיסור על נישואין בוטל גם בשרות הציבורי.
האיסור על נישואין בודאי עשה את החיים פשוטים יותר במקום העבודה, לפחות לגברים. בעיקר אם משמעותו היתה שבסוף יום העבודה הם חזרו לנשותיהם ולילדיהם, שחיכו להם בבית, והנשים עבדו שעות נוספות וארוכות במשרד. בדומה לכך, רוב המורות התגוררו בבתי הספר ( בפנימיות לבנות) ובפועל היו בתורנות בכל שעות היממה.
כיון שלנשים שבחרו בקריירה לא היתה משפחה מחויבותן למקום העבודה היתה מוחלטת, מה גם שבימים הטובים ההם לא היה צורך בחופשת לידה, או  העדרות מהעבודה כשהילדה חולה, כיון שלא היו ילדים.
למרות שבשביל הקריירה נשים שלמו מחיר גבוה, הגמול שלהן-- המשכורת, שוב לפי חוק, היתה תמיד נמוכה בהרבה מזאת של הגברים. בבריטניה החוק לשוויון בשכר עבור מורים עבר בפרלמנט בשנת 1952 ובשרות הציבורי בשנת 1954.

ובכל זאת היום, נשים עדיין מרוויחות הרבה פחות (גם בבריטניה)
יותר מזה, לא בשונה מימי האיסור על נישואין העליזים, חברות מצליחות כיום מנסות להתערב בבחירות ובעתיד של הנשים המועסקות על ידן.
למשל,  בשנת 2014 פייסבוק ואפל הודיעו בגאווה שהן מוכנות לשאת בהוצאות המיועדות  להקפאת הביציות של העובדות שלהן. במסווה של דאגה מיטיבה ונדיבה לסגל הנשי שלהן, חברות אלו משיגות שליטה על השעון הביולוגי של הנשים ומכוונות אותו לפי לוחות הזמנים שלהן.
העשור בין 30 ל40 הוא המכריע ביותר מבחינת הקריירה, אך לרוע המזל הוא גם ההזדמנות הכמעט אחרונה לנשים ללדת ללא סיבוכים, ולעיתים אף ללדת בכלל.  כמו למכור את נשמתך לשטן בתמורה להבטחות מפתות, המהלך הציני הזה של החברות יכול בהחלט להרע לנשים, כיון שהוא מעניק להן עוד מרחב נשימה ואשליה שהשעון עצר מלכת. הן מאמינות שעדיין יש להן זמן לתרום את השנים הטובות ביותר לחברה.
לא כל אשה רוצה להביא ילדים לעולם, זה היה נכון בזמן האיסור על נישואין וזה גם תקף היום. אבל אם היא כן מעונינת אסור שרק היא תשלם את המחיר.
כל אשת קריירה יודעת שקרוב לודאי שלא תזכה במשרה, אם היא מתראיינת בזמן ההריון. אם כבר יש לה משרה, חופשת הלידה, לפחות בארה״ב, היא מינימלית. וכשהיא חוזרת לעבודה עליה להוכיח שהאמהות לא הפכה אותה לעובדת נחותה ולא אפקטיבית כפי שהיתה.
על החברה שלנו לקחת את האחריות לנשים עובדות. בזמן שכמעט כל הנשים עובדות מחוץ לבית, תנאים מתאימים שיאפשרו הקמת משפחה זה לא מותרות, זה העתיד שלנו.
חברות חזקות כמו פייסבוק ואפל חייבות להוביל לא רק בחידושים טכנולוגים אלא גם, ובמיוחד, בהפיכת מקום העבודה לידידותי לנשים.

בואו נהפוך את יום האשה ואת 2016 שנה טובה יותר לנשים עובדות ומשפחותיהן

The Sons Garden: Stepping on Collective Toes

My quiet Ramat Gan neighborhood is having a makeover, and, as part of the improvements, one of the street corners, which used to be an unkempt tiny garden, has turned into a beautiful playground for toddlers.

Soon there was an announcement in the community Facebook that the town was looking for a new name for the playground, which in the past was called The Sons Garden (In honor of the fallen soldiers from the community).

I assumed that this request in accordance with the changing of times and suggested few suitable names. Then we got the invitation to the ribbon-cutting celebration of the new Sons Garden. I wonder why the town’s officials requested a new one if they never meant to change the old one.

Although it will take several more years until the tiny patrons of the playground could actually read, they probably can already inquire if only little boys are allowed to play in The Sons Garden.

Of course, there was no need  to give up  the old name altogether, but the town could have placed a prominent commemorative plaque honoring the bravery of the Sons and added  a more optimistic name, like the Garden of Hope, Life, or The Children’s Garden for the toddlers who use the  playground. This could have been a meaningful way to honor the soldiers and the life that they bequeathed us.

I posted a question on Facebook asking the women, and mothers, of our community how they felt about keeping the old name. Unfortunately it turned out to be my first personal experience of Facebook shaming, and I was totally unprepared for it.

As a mother of girls, I expected other mothers to feel like me and to express a wish for a more inclusive name. However, none of those who took the time to respond to my post did. On the contrary, they were adamant about keeping the old name.

I was accused of being unpatriotic, of not honoring the legacy of my country, of giving a bad name to the feminist movement. When I wrote back, claiming that those toddlers who frequent the playground should be allowed few carefree years, before they join us in sharing the burden of our history, I was accused of being a traitor.

Reading the responses I suddenly realized that, naively and without meaning to, I stepped on collective toes of my community.

It seems that for a whole generation that grew up in our neighborhood, that piece of unkempt green was always The Sons Garden, it was part of their childhood and their history. While I believed that a new and hopeful name could be a the right tribute to the sacrifice of the soldiers, my neighbors interpreted my suggestion as an attempt to erase their past.

There were many other enraged responses, and finally, out of respect, I removed my post.

On Monday, on Adar 11th, the movement Women Wage Peace, will go up north to pay tribute to the legacy of Tel Hai and the pioneers who defended that post 96 years ago. They will connect the theme of sacrifice of past heroes, like Josef Trumpeldor, with the vision of peace, using the motto: “Good to live for our country.”

Since its inception in 2014, shortly after the end of Operation Protective Edge, the grassroots movement Women Wage Peace, has attempted to gather under its umbrella as many women as possible, and, in doing so, purposely remained within the consensus focusing only on universal, seemingly non controversial, values.

I belong to Women Wage Peace, and until this morning I was certain that the motto “Good to live for our country” was another universal truth, and that all Israeli women, especially mothers, could identify with this statement.

But now, after the blunder regarding the name of the tiny playground in Ramat Gan, I am more skeptic and realize that even within my immediate community, there is still a lot that I can’t understand.

The essay appeared in the Times Of Israelv

http://blogs.timesofisrael.com/the-sons-garden-stepping-on-collective-toes/

גן הבנים: או כשדרכתי על היבלות הקולקטיביות של הקהילה שלי

השכונה השקטה שלי ברמת גן עוברת שיפוץ רציני, וכחלק מהשיפורים, אחת הפינות בין שני רחובות ראשיים, שהיתה פעם גינה מוזנחת, הפכה לגן משחקים מקסים לפעוטות.

זמן קצר לאחר מכן היתה הודעה בפייסבוק השכונתי שהעיריה מחפשת שם חדש לגן המשחקים שבזמנו נקרא גן הבנים,  על שם בני השכונה שנפלו במערכות ישראל.

אני סברתי שבקשה זאת משקפת הענות לרוח הזמן והצעתי כמה שמות מתאימים. אבל זמן קצר אחר כך קבלנו הזמנה לחנוכת גן הבנים החדש. אני תוהה מדוע חברי המועצה בקשו מהתושבים להציע שם חדש אם לא היתה להם שום כוונה להחליף את השם הישן. 

למרות שללקוחות הקטנטנים של הגן יקח עוד זמן רב עד שילמדו לקרוא, הם בודאי ישאלו כבר מיד האם רק לבנים מותר לשחק בגן הבנים.

כמובן שלא היה צורך לוותר לגמרי על השם הישן, אך העיריה יכלה להציב לוח גדול ומכובד עם שמות הנופלים ולהוסיף שם יותר אופטימי כמו גן התקוה, חיים, או גן הילדים, לטובת הפעוטות שמבקרים בגן. זאת יכולה היתה להיות דרך משמעותית לכבד את החילים ואת החיים שהם איפשרו לנו.

כתבתי פוסט בפייסבוק ושאלתי נשים ואמהות בקהילה איך הן מרגישות בקשר לשם הישן שנשאר  בגן המשחקים. לרוע המזל זה הפך להיות הנסיון הראשון שלי בשיימינג והוא תפס אותי לגמרי לא מוכנה.

כאמא לבנות, ציפיתי שאמהות אחרות יביעו רצון לשם יותר מכיל. אבל אף אחת מאלו שענו לא הרגישה כמוני. להפך הן לגמרי תמכו בשם הישן.

האשימו אותי שאני לא פטריוטית, שאין לי כבוד למורשת, שנשים כמוני נותנות שם רע לפמיניזם. כשמחיתי וניסיתי להסביר שאלו פעוטות שמשחקים בגן ושצריך לתת להם כמה שנות חסד עד שנעיק עליהם עם משא ההסטוריה,  האשימו אותי בבגידה.

כשקראתי את התגובות הבנתי לפתע שבתמימות ובלי להתכוון דרכתי על היבלות הקולקטיביות של הקהילה שלי.

נראה שבשביל דור שלם שגדל בשכונה פיסת הירק המוזנחת היתה גן הבנים, זה היה חלק מהילדות  ומההסטוריה  שלהם. בעוד שאני סברתי ששם חדש ומלא תקוה מביע כבוד לקרבן החיילים, שכניי פרשו את הצעתי כנסיון למחוק את עברם.

היו עוד תגובות נזעמות רבות ולבסוף הסרתי את הפוסט מתוך כבוד לשכניי.

ביום שני הי"א באדר תנועת נשים עושות שלום תעלה צפונה לחלוק כבוד למורשת תל חי ולחלוצים שהגנו עליה בגבורה לפני 96 שנה. הן תחברנה את ההקרבה של הלוחמים בעבר לחזון השלום לעתיד בקריאה ״טוב לחיות בעד ארצנו.״

מאז הקמתה בסוף 2014, מיד לאחר מבצע צוק איתן, תנועת נשים עושות שלום נסתה לקבץ מתחת למטרייתה נשים רבות ככל האפשר. למטרה זאת התנועה הקפידה להשאר בתוך הקונצנזוס ולהתמקד בערכים אוניברסליים ולא שנויים במחלוקת,

אני חברה בתנועה ועד לבוקר זה הייתי בטוחה שהמוטו ״טוב לחיות בעד ארצנו״ הוא עוד בטוי לאמת אוניברסלית, ושכל הנשים הישראליות, במיוחד האמהות,  יוכלו להזדהות איתה.

אבל עכשיו לאחר התקרית בנוגע לשינוי שם גן המשחקים ברמת גן, אני יותר  .סקפטית וקולטת  שאפילו בתוך השכונה שלי יש דברים רבים שאני לא מסוגלת  להבין 

http://blogs.timesofisrael.com/the-sons-garden-stepping-on-collective-toes/

״כשהבורות היא ברכה״: המתקפה על ה״מלשינות״

למרות שהסרט המערב גרמני ״ילדה רעה״ אינו עוסק במישרין בפמיניזם, זה לא מקרי שהגיבורה, סוניה היא נערה אינטליגנטית וסקרנית, גאוות העיירה. הסרט מבוסס על הביוגרפיה של העיתונאית אנה רסמוס שגדלה בבווריה שבדרום גרמניה. ״ילדה רעה״ היא דוגמא למחיר הבלתי נסבל שמשלמות המלשינות האמיצות כשהן חושפות את האמת.

 כשסוניה מחליטה להרשם לתחרות מאמרים ובוחרת בנושא ״העיירה שלי בזמן הרייך השלישי״ אין לה מושג במה זה כרוך. יותר מזה, היא איננה יודעת דבר על העבר הנאצי של העיירה שלה פילצינג ולא יכולה להעלות על הדעת איזו תיבת פנדורה היא עומדת לפתוח. עבודת המחקר שלה על מה שקרה בעיירה הקטנה והציורית מאיימת לחשוף סודות נשכחים שהוחבאו כבר כמעט 50 שנה.

המשימה התמימה לכאורה משתלטת על חייה של סוניה ובהדרגה מערערת את עולמה ואת עולמם של הקרובים לה. כולם מתאגדים נגדה ומיקירת העיירה היא הופכת למוקצה.

לאחרונה כשקראתי ושמעתי על ההתקפות המרושעות על ״מלשינות״ whistleblowers, נשים אמיצות שהעזו לגלות את האמת על גברים שהתקיפו או הטרידו אותן מינית, חשבתי רבות על סוניה ועל הסרט הבלתי נשכח הזה.

אני לא משווה בין העבר הנאצי של פילצינג והסוד האפל של פושעי מין. אך הקמפיין לפגוע במהימנות וביושרה של המלשינות, ההאשמות נגדן והמחיר הגבוה שהן משלמות, מאד דומה.

בישראל לאחרונה, כמה מהגברים שנחשפו היו מפורסמים, ולכולם היתה קריירה מפוארת בתחומים כמו אמנויות, פוליטיקה, תקשורת, דת, אקדמיה. וצבא.

לכמה מהנשים היתה גם כן קריירה מצליחה, אבל במקרים רבים אחרי שלא נעתרו ל״חיזורי״ הגברים או סרבו להצעות המיניות שלהם, הקידום לפתע נעצר או גרוע מכך, הן נאלצו להתפטר מעבודתן.

בדומה לכך, חשיפת סודות העיירה מנע מסוניה להמשיך בשגרת חייה. כיון שאנשים סרבו לשמוע אותה והעיירה רצתה להשתיק אותה, חשיפת האמת הפכה לשליחות ואפילו לאובססיה.

זה רק טבעי לתעב את מי שמכריח אותנו לשמוע את האמת, הבגידה כואבת עוד יותר כשהמלשין בא מקרב המחנה שלנו.

אבל אף אחת לא בוחרת מרצונה  להקדיש את חייה לחשוף פשעים, או חפצה לבלות את זמנה במאבק נגד חוסר צדק. זה משא כבד שרק מתי מעט  נשים (וגברים), מוכנים לשאת. לבסוף אלו שמלשינות מוקעות כשקרניות, או כמו במקרה של סוניה הופכות לאויב העם. 

התקשורת אוהבת לצטט את השופט ברנדייס שאמר שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. אבל לרוע המזל ציטוט אחר הוא הרבה יותר שכיח: ״כשהבורות היא ברכה, שגעון להיות חכם״ תומס גריי.

גריי צדק, לפי המתקפה על המלשינות בתקשורת, ובמדיה החברתית, אף אחד לא מעוניין לדעת, והכל כבר נקי.

http://blogs.timesofisrael.com/where-ignorance-is-bliss-bashing-the-whistleblower/

"Where Ignorance Is Bliss”: Bashing The Whistleblower

Although the Western German film, The Nasty Girl (1990) is not directly about feminism, it is no coincidence that the heroine, Sonja, is an intelligent and curious school girl, the pride and joy of her small town.The film is based on the biography of the journalist Anna Rosmus who grew up Passau in Bavaria. The nasty Girl is an example of the intolerable price that one brave whistleblower ends up paying for discovering and exposing the truth.

When young Sonja decides to enter an essay competition and chooses the topic: “My town during the third Reich,” she has no idea what this topic entails. Moreover, she doesn’t know anything about, her town, Pfilzing’s Nazi past, and can’t imagine the Pandora Box she is about to open. As she embarks on a quest to discover what really happened in her quaint little town, she threatens to expose forgotten secrets, which were hidden for almost 50 years.

This seemingly innocuous assignment, takes over Sonja's life and gradually shatters her world, and that of the people close to her. The townspeople unite against her and from being the town’s darling Sonja becomes an outcast.

Please keep reading in the Times of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/where-ignorance-is-bliss-bashing-the-whistleblower/

חיי שחורים/ישראלים/פלסטינים נחשבים: או טוב לחיות בעד ארצנו

זמן קצר אחרי הרצח של גברים צעירים שחורים על ידי המשטרה, צעדנו ערב אחד בברודווי בעיר ניו יורק ונתקלנו בהפגנה. המפגינים חזרו על המילים: ״חיי שחורים נחשבים.״ באותו זמן-- דצמבר 2014 , היו מחאות רבות כאלו, נגד אלימות המשטרה כלפי אפרו אמריקאים במיוחד גברים צעירים.

״חיי שחורים נחשבים״ החל ברשתות החברתיות, ב2013, עם השימוש
#blacklivesmatter בהאשטאג
#חיישחוריםנחשבים.

זה הפך לתנועה בינלאומית ששמה לה למטרה להלחם באלימות נגד אפרו אמריקאים,

המוטו הפך לכל כך עוצמתי שב2014 ״חיי שחורים נחשבים״ נבחר למילות השנה בארה״ב.

למרות הנסיבות העגומות שגרמו למחאה החברתית וההפגנות, והובילו לייסודה של תנועה עממית, במילים ״חיי שחורים נחשבים״ יש מסר חיובי ואופטימי.

המוטו אינו מתמקד בעבר,  לא דורש נקמה על פשעי העבר נגד הקהילה. יותר מזה, הוא אינו מתמקד באכזריות המשטרה או במצוקת הקרבנות השחורים.

לעומת זאת, הסיסמא המופלאה הזאת, בעלת 3 מילים פשוטות, שמה את הדגש על החיים עצמם ומדגישה את ערכם, אך איננה מתייחסת רק לחיי היחיד,הקיום הפיסי של הקולקטיב האפרו אמריקאי תלוי בהצלת חיים אלו ושימורם.

אם מוטו כל כך קצר מתמקד ברעיון שהחיים נחשבים, זאת אומרת שזה לא ברור, ושצריך להזכיר עד כמה פגיעים ושברירים חיים אלו.  חייבים גם למלא אותם במשמעות ולנהוג בהם במשנה זהירות.

התסכול והיאוש לאחר הארועים בהם המשטרה פעלה בברוטליות, וההרגשה הכללית שצדק לא נעשה, גרם לפעילים מקרב הקהילה השחורה אשר איבדו אמון בשיטה, לחפש כיון  אחר. המסר שחיי שחורים נחשבים רלוונטי לכל אחד מחוץ ומתוך הקהילה.

האמת האוניברסלית של המוטו הזה גרמה גם לי לחשוב שתנועה כזאת עם מסר דומה תוכל לעבוד גם בקונפליקט הישראלי פלשתינאי.

לאחרונה תוך כדי אינתיפדת הסכינים נפגשנו עם עמיתים פלשתינאים דרך פרויקט הנרטיבים של פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני. אחת הנשים בקבוצה, אם צעירה, הודתה שבנקודת זמן זאת הכי הרבה שהיא יכולה לעשות זה להבטיח שבנה המתבגר  ישאר בבית, וכך לא יזרוק אבנים אל חיילים או יותר גרוע אולי ידקור אותם בסכינים.

מה שאמרה נשמע לי מוכר, פעמים רבות ברדיו הציבורי בארה״ב שמעתי אמהות המגדלות ילדים בגטו ובשכונות עוני מתבטאות בצורה זהה. הן היו חסרות אונים ולא יכלו להשתלט על ילדיהם.

אבל המוטו ״ חיי שחורים נחשבים״ יכול גם להזכיר לילדים, להוריהם, משפחותיהם, מוריהם, ובכלל למבוגרים מסביבם שמוכרחים להזהר, להשמר, ולקדש את החיים.

גם אצלנו בחברה הישראלית אנו שומעים מהורים על אי יכולתם להשתלט על ילדיהם המתבגרים. דוגמא עצובה וקיצונית היא נוער הגבעות בהתנחלויות. רק לאחרונה הזדעזענו מהסיפורים על אותו נוער בסיכון שאיבד קשר עם משפחתו ושאר החברה הנורמטיבית ומבצע פשעי שנאה חמורים כנגד הפלסטינים

זה לא משנה אם הם שחורים, ישראלים או 

פלסטינים, אנשים צעירים ומשפחותיהם  ירוויחו בגדול אם יפנימו את המסר שהחיים נחשבים. יותר מזה, הגיע הזמן להחליף את המוטו הישן וההרואי .במסר חדש  מדגיש  את ערך החיים: ללא ספק עדיף לחיות בעד ארצנו.
 המאמר הופיע באנגלית בעיתון 

Times Of Israel. 

http://blogs.timesofisrael.com/blackisraelipalestinian-lives-matter/