תחושה של אובדן: פסח והאלמנה

פסח הוא אחד החגים הקשים ביותר לאלמנות ואלמנים. בזמן שהעולם כולו חוגג אביב זמן של תקווה והתחלות חדשות העדר הבן הזוג האהוב מורגשת במיוחד. השנה שוב אחגוג את החג עם אנשים אהובים, אך הם אינם משפחתי ״האמיתית״ . בעלי נפטר לפני 9 שנים ובנותי מתגורר בארהב. מצבי אינו יוצא דופן בשביל אלו שחוו אובדן החגים כבר אף פעם לא יהיו מה שהיו. הנה רשימה שכתבתי לפני כמה פסחים על הסדר והאלמנה

בשנים האחרונות לקראת הפסח הצפייה לחג מהולה אצלי בתחושות של צער. אני כבר עצובה מראש כש חושבת על אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי. הרשימה מתארכת כל שנה: היא כוללת את הוריי ואת בעלי שאינם .בחיים, את בנותי שגרות בחו״ל ואת אחי שחוגג את החג עם משפחתו רבים מתלוננים על כך שהם נאלצים לבלות את החגים עם משפחתם. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו וכימתו את קיומו של סטרס החגים. בישראל, שהיא חברה בה המשפחה במרכז, מקובל שאנשים ללא זוגיות בורחים מהארץ .בתקופה זאת כשכולם נמצאים עם משפחתם כיון שגרנו שנים כה רבות בארה״ב, חשוב לי להיות בארץ בחג, אך להתארח אצל משפחה ברת מזל, ללא רשימת .נעדרים משולחן החג זה לא פיתרון שבא בחשבון את החג הראשון, חודשים ספורים לאחר מות בעלי, ביליתי בבית לבדי. באופן מפתיע הרגשתי נינוחות ונועם, והיה .לי פנאי נפשי להרהר בתולדות משפחתי דרך החגים שלנו. לא צילמנו הרבה, אבל הזכרונות נשארו מאד בהירים אך קיימת עדות אחת לפחות לפסח משפחתי. בשנת 1990 כשכל המשפחה נפגשה יחד, בימים הראשונים של מצלמת הוידאו, אחי שכר מצלמה למשך החג וצילם את הסדר. תמיד זכרתי את החגים שלנו כמלאי אהבה, צחוקים ושמחה. אך כשבחנתי את הסרט בקפידה חשתי גם ברגעים של מתח: חוסר הסבלנות של בעלי כלפי אבי, התיסכול של אחד הילדים הקטנים שלא הצליח לקבל תשומת לב מהמבוגרים וכו. אלו הם בודאי החומרים שסטרס .החגים עשוי מהם, והם גם מהווים את תמצית החג המשפחתי האמיתי, בניגוד לזכרון הנוסטלגי של חג אידילי ב1990 היינו עדיין משפחה ברת מזל, אף אחד לא נעדר משולחננו, או לפחות כך חשבתי. אך היום אני מודעת לכך שתחושת האובדן שאני חווה כעת היתה נוכחת בחיי הורי כבר אז. הסדר האחרון של אבי עם משפחתו בברלין בשנת 1934 היה כשהיה בן 21. מיד אחר כך הוא היגר לפלסטינה ומעולם לא ראה את משפחתו יותר. .ואמי ב1990 כבר התייתמה מהוריה ואיבדה שניים מאחיה במשך הסדר אנחנו מצווים לזכור את העבר ולספר על תולדות עמנו. יציאת מצרים הושיעה את בני ישראל, אך היו .גם אבדות רבות ומשה עצמו נפטר ולא הגיע לארץ המובטחת אובדן הוא בעל חשיבות רבה במסורת היהודית, ולכן הוא תמיד נמצא בחגים שלנו, אפילו לאליהו הנביא, הנעדר הנצחי, תמיד שומרים מקום של כבוד

http://blogs.timesofisrael.com/a-feeling-of-loss-pesach-and-the-widow/

It Could Have Been Me: In Memory of Helen Bailey

When I read about the brutal murder of Helen Bailey I knew right away that it could have been me. Helen Bailey (1964 - 2016) was a British author who wrote teen fiction. She was also a widow.

In 2011, at the age of 46 while on vacation in Barbados, Bailey's husband of 22 years died suddenly. He went into the sea for a morning swim, was caught in a riptide and drowned. In her own words she was still  a “wife at breakfast” and became a “widow by lunch."

In spite of her deep mourning, Bailey did everything within her power to get better and move on. She sought the help of a bereavement coach who helped her deal with her grief, she wrote a blog called Planet Grief, in which she detailed her struggle to cope with the sudden loss of her husband, and she joined an online support group for people who had lost their spouses.

And then something joyful happened, after eight months of widowhood she met through that group a  “gorgeous grey-haired widower" (her words), whose wife died suddenly in 2010.

Helen Bailey probably felt that she met a kindred spirit. They started out as friends, then grew closer, started dating and finally moved in together and bought an old house in Royston, Hertfordshire

According to her bereavement coach, Helen Bailey was a person who wanted to feel “secure and safe”, like she had with her late husband. She added that “there was never any inkling or sign that she was anything but safe” with her new partner.

It seems that after her world was shattered, she could rebuild her life with her new partner Ian Stewart. So in order to make him feel secure as  well, in case she died, Bailey changed her will and left him all her money, She gave him  power of attorney as well.

People love a happy ending, and there is nothing more heartwarming than a story about a  widow and a widower who find  love and happiness.

But on April 2016, Helen Bailey disappeared, and three months later her remains were found buried in the Royston house. Her new partner was charged with her murder.

I am almost certain that most of the people who read about Helen Bailey and her tragic death ask themselves how could she have been so naïve and so blind? Didn’t she suspect anything?

But to me as a widow it makes perfect sense:  I was not used to being suspicious, I had no reason to. Moreover, in the first year of mourning, when I was hungry for warmth and kindness, I trusted people even more. I can even identify with Bailey’s wish to insure the future of her new partner in the event of her death. Hadn't he suffered enough?

Actually, apart for the ending, my own biography is almost identical to that of Helene Bailey. My husband died when I was relatively young, I was helped by a kind bereavement coach, and like her, I found my partner another “gray haired gorgeous widower” online.

My partner and I were both safe and secure in our previous life, and that is why we  were not used to being suspicious. We were probably naïve, but we gained a lot by being able to trust each other.

This is a horrifying story for everyone, but it is especially scary for widows. Still l believe that it is better to be generous and trusting, like Helen Bailey, than to lose your faith in love and humanity. I am so sad that she was proven wrong.

The post appeared in the Times of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/it-could-have-been-me-in-memory-of-helen-bailey/

גבעת חביבה: תיקון

לפני שנה פרסמתי פוסט בטיימס אוף ישראל בו קבלתי על חוסר הגמישות של חברי בשמאל ובמיוחד בגבעת חביבה. לשמחתי היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי.

הסופר חיים באר אמר פעם ברדיו משפט שלא שכחתי: ״כתיבה היא דרך לתיקון עלבונות.״ אני מזדהה איתו. כשכותבים על פגיעות מהעבר ניתן לשנות את הנסיבות וגם את התוצאות. אבל לפעמים החיים עצמם מציעים לנו תיקון ואז זאת זכות וגם חובה לדווח על כך בכתב.

בשנה שעברה פרסמתי בטיימס אוף ישראל בלוג בשם : ״איך הפכתי לאויבת השלום וגבעת חביבה״.

http://razornabat.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_18.html

ברשימה זאת תארתי איך בעלי ואני מצאנו את עצמנו בעלי בית בהתנחלות בלי ששערנו שיצאנו מתחום ישראל. בשבע השנים שהתגוררנו באורנית, בצד השני של הקו הירוק, היתה לי אפשרות לחוות באופן אישי כמה מההשלכות של להיות מתנחלת.

קנינו את הבית בשנת 1998 אך עברנו לאורנית בקיץ 2000, זמן קצר לפני האינתיפדה השנייה. בגלל המצב חברים הפסיקו לבקר. למרות שאורנית שוכנת פחות מ30 דקות נסיעה מתל אביב היא הפכה לאזור מסוכן. בנוסף לכך, באותו זמן היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע טכנאים ואנשי שרות להגיע אלינו.

במשך שנים התנדבתי בבתי ספר בארה״ב ובישראל, וכשעברנו לאורנית פניתי לבית הספר התיכון בכפר קאסם וביקשתי ללמד שם אנגלית. הצעתי נדחתה בנימוס. גם כשהגשתי מועמדות להשתתף בפרויקט שלום ערבי יהודי בגבעת חביבה לא התקבלתי כי אני מתנחלת. בגלל שהייתי מודעת למוניטין של גבעת חביבה ניסיתי להסביר לשני המארגנים: היהודיה והערבי, שחשוב לכלול במאמצי השלום ישראלים ופלסטינים בעלי מגוון דעות וממקומות שונים. הם הסכימו איתי בנימוס אך בכל זאת לא קיבלו אותי לפרויקט. הייתי מופתעת ומאוכזבת.

לפני כמה חודשים החלטתי לפתוח דף חדש עם גבעת חביבה ולתת לה הזדמנות שניה. כפעילה בנשים עושות שלום שמעתי דברים נהדרים על הפעילות הקהילתית שם ועל המאמצים שהמרכז עושה לקרוב לבבות בין יהודים וערבים.

נרשמתי והתקבלתי לקורס צילום לנשים ״בעיניים אחרות.״ הרגשתי שפרספקטיבה חדשה זה בדיוק מה שאני צריכה, וצדקתי.

אנחנו קבוצה של עשרים נשים ערביות ויהודיות ופעם בשבוע אנו נפגשות עם שני מורים /אמני צילום ולומדות איך לצלם. לפעמים יש לנו גם שעור עם מנחה בו אנחנו מדברות על עצמנו. פתחנו קבוצת פייסבוק סגורה כדי להעלות תמונות שצילמנו. התגובות הנלהבות שלנו אחת לשניה מחזקות את הקשרים בינינו. מדהים כמה אפשר ללמוד על אשה מהנושאים שהיא בוחרת לצלם, ומהצורה שהיא עושה זאת.

גבעת חביבה נראית כמו קיבוץ מיושן: קמפוס גדול טבול בירק בו מפוזרים בתים ישנים נמוכים עם גגות אדומים. כשאני נמצאת שם אני מרגישה שחזרתי אחורה בזמן והגעתי לארץ ישראל הישנה והטובה, זאת שאריק איינשטיין שר עליה.

יתכן שגבעת חביבה היא רק בועה, אבל אני מאושרת שהודות לפעילות הקהילתית במרכז זה היתה לי הזדמנות לשנות את דעתי ולמצוא מקום בו ערכים כמו הומניזם, צניעות, ורצון טוב עדיין נחשבים.

http://blogs.timesofisrael.com/givat-haviva-tikkun/

זאת יכלתי להיות אני : לזכר הסופרת הלן ביילי

כשקראתי על הרצח הנורא של הלן ביילי ידעתי מיד שזאת יכולתי להיות אני. הלן ביילי (1964--2016) היתה סופרת אנגליה שכתבה רומנים לגיל הנעורים. היא גם היתה אלמנה.  

ב2011 כשהיתה בת 46 בזמן חופשה באיי באהאמה בעלה מת לפתע. הוא נכנס לים לרחצת בוקר, נתפס בתוך מערבולת וטבע. הם היו נשואים 22 שנים  ביילי סיפרה שבזמן ארוחת הבוקר היתה עדיין רעיה, ובארוחת צהריים כבר היתה אלמנה, .. 

למרות האבל הכבד ביילי עשתה את כל שביכולתה להתאושש ולהמשיך הלאה. היא נעזרה במטפלת מומחית להתמודדות עם האובדן, כתבה בלוג בו סיפרה על המאבק היומיומי שלה, והצטרפה לקבוצת תמיכה מקוונת של אלמנים ואלמנות.

ואז משהו משמח קרה, אחרי שמונה חודשי אלמנות הלן ביילי פגשה דרך הקבוצה ״אלמן מקסים עם שיער שיבה.״ אשתו נפטרה שנה קודם לכן. היא בודאי הרגישה שמצאה נפש תאומה, בתחילה היו רק ידידים, אחר כך החלו לצאת, ולבסוף עברו לגור יחד וקנו בית ישן בכפר. 

לפי דברי המטפלת שלה הלן ביילי היתה אשה שחיפשה להיות בטוחה ומוגנת כפי שחשה עם בעלה. לא היה למטפלת שום סימן שלא כך הרגישה גם עם בן זוגה החדש. נראה היה שלאחר שעולמה חרב עליה הצליחה לבנות אותו מחדש יחד עם האלמן איאן סטיוארט.

וכדי שגם הוא ירגיש בטוח, אם במקרה תמות לפניו, ביילי שינתה את צוואתה והורישה לו את כל הונה. היא גם נתנה לו יפוי כוח מלא.

אנשים אוהבים סוף טוב, ואין דבר יותר יותר מחמם לב מאשר סיפור של אלמנה ואלמן שמוצאים אהבה ואושר. 

אבל באפריל 2016 הלן ביילי נעלמה, ושלושה חודשים אחר כך שרידיה התגלו קבורים בבית הישן. בן זוגה הואשם ברציחתה. 

אני כמעט משוכנעת שרוב אלו שקוראים את סיפור תולדותיה של הלן ביילי ומותה הטרגי שואלים את עצמם איך היא היתה יכולה להיות כה תמימה ועיוורת, האם לא חשדה במאומה?  

אבל לי כאלמנה הסיפור נשמע לגמרי הגיוני: גם אני לא הייתי חשדנית, לא היתה לי שום סיבה. יותר מזה, בשנה הראשונה לאבל כשהייתי צמאה לחום ומגע בטחתי לגמרי באנשים. אני אפילו מזדהה עם הרצון של ביילי להבטיח את עתידו של בן זוגה האלמן, האם לא סבל מספיק? 

למען האמת חוץ מסוף הסיפור הביוגרפיה שלי ושל ביילי כמעט זהות לחלוטין:  בעלי נפטר כשהייתי צעירה יחסית, גם אני נעזרתי במטפלת נפלאה באובדן וכמו ביילי גם אני מצאתי אלמן מקסים עם שיער שיבה באתר הכרויות. 

בן זוגי ואני הרגשנו מוגנים ובטוחים בחיים הקודמים שלנו ולכן לא היינו כלל חשדנים.  כנראה היינו תמימים אך הרווחנו רבות מכך שהיינו מסוגלים לתת אמון אחת בשני.

זה סיפור מצמרר, אך הוא במיוחד מפחיד לאלמנות. ובכל זאת אני מאמינה שעדיף להיות נדיבה ובוטחת כמו הלן ביילי מאשר לאבד את האמון באהבה ובאנושיות. אני כל כך עצובה שהיא טעתה בבחירה שלה

הפוסט הופיע בבלוג שלי בעיתון האינטרנטי טיימס אוף ישראל 

http://blogs.timesofisrael.com/it-could-have-been-me-in-memory-of-helen-bailey/

נל זינק והאיש שהעז לצלצל אליה בטלפון

סופרות וגם סופרים אמורים להיות מובילי דעת קהל, ואינטלקטואלים אבל לפעמים הם סתם אנשים קטנים :

המילים ״כיתת אמן״ מצביעות על יחסי מורה תלמיד. לרוב משתמשים במושג כדי לספר על ארוע מיוחד בו אמן ידוע מגיע לעיר ונותן שיעור פרטי קצר לסטודנטים שנבחרו מראש.

כיתת אמן ניתנות בענפים רבים של האמנות ומאד שמחתי כשקראתי שהסופרת האמריקאית נל זינק (הכותלי) נמצאת בירושלים ומעבירה כיתת אמן במשכנות שאננים.

צלצלתי מראש ושאלתי האם להביא איתי טקסט לכיתה. התברר שזה לא יהיה סוג כזה של כיתת אמן, הסופרת תתן הרצאה.

נל זינק גרה בישראל תקופה מסוימת והיא חברה קרובה של הסופר אבנר שץ. היא כתבה אודותיו ואליו, והוא תרגם את ספריה.

כשהתכנסנו כ12 איש בחדר הקטן במשכנות, זינק החלה בנאום תוכחה מכוון כנגד אדם שהעז לצלצל אליה לחדר במלון וביקש ממנה לקרוא את ספרו. הייתי מאד נבוכה והרגשתי אשמה למרות שלא אני צלצלתי ולא שלחתי לה שום מסמך. כשאותו איש מבוגר נכנס לחדר היא לא הרפתה והמשיכה עוד ועוד. כנראה אותו מסכן חשב, בטעות, שכיתת אמן משמעה כיתה שבה מלמדת מומחית בעלת ידע וכישורים בשטח כלשהי והיא תהיה מוכנה לקרוא את יצירתו ולהגיב עליה.

נל זינק סיפרה לנו שהקריירה שלה כסופרת החלה בגיל מאוחר (היא היתה בת יותר מ50 כשפרסמה את ספרה הראשון), אבל בודאי שכחה איך הרגישה לפני שהנס קרה. היא היתה מאד מרוצה מעצמה ורצתה להשוויץ ולא ללמד או לשתף. יותר מזה, היא חזרה מספר פעמים על דעתה שכמעט כל הספרות בת זמננו לא ראויה להערכה. כששאלתי אותה שאלה והזכרתי כדוגמא שם של סופרת אחרת בת זמננו, היא נפנפה אותי באומרה שמעולם לא שמעה עליה.

נושא המפגש היה ״אזניים לכותל״ או ציתות. הייתי בטוחה שזינק תדבר על החשיבות של סקרנות בספרות, ותשתף איך סופרים מקבלים רעיונות כשהם מצותתים לשיחות אחרים. אך היה ברור שאין לה עניין באנשים אחרים, או סקרנות לשמוע אותם. היא דיברה רק על עצמה לאורך המפגש.

לפני כשנה נכחתי בשיחת גלריה מעוררת השראה בייל. מייק לי יוצר הסרטים דיבר על סרטו מר טרנר. אחד הרגעים הזכורים לי ביותר היה כשאמר שהקהל מורכב מאנשים ״אינטלגנטים לפחות כמוני.״

מייק לי היה לבבי ונדיב לקהל באולם. שלא כזינק שהתפרסמה רק לאחרונה הוא מפורסם ובעל שם עולמי מזה זמן רב. הלואי שנל זינק היתה באולם, היא בהחלט יכלה ללמוד ממנו משהו על צניעות ויחס מכבד. אבל מצד שני בהחלט יתכן שהיא אפילו לא יודעת מיהו.

,הרשימה הופיעה באנגלית בטיימס אוף ישראל

Nell Zink And The Man Who Called Her On The Phone

The words “master class” suggest a teacher/ student relationship. We usually use that term to refer to a special event when a well-known artist comes to town and gives short individual lessons to students who were chosen ahead of time for this occasion.

Master classes are given in many disciplines of art, and I was delighted to read that the American author Nell Zink (The Wallcreeper, Mislaid) was in Jerusalem and was giving a master class on eavesdropping in Mishkenot Sha’ananim.

I called ahead and asked whether the participants were expected to bring  a text to the class. But  it transpired that it wasn’t that kind of a master class, the author was just giving a talk. Nell Zink used to live in Israel and is a close friend of the writer Avner Shats, she wrote to him and about him, and he translated her work into Hebrew.

When we gathered, about 12 people, in the small room in Mishkenot,  Ms. Zink went into a tirade about a man who dared calling her, on the hotel phone, earlier that day and asked her to read his book. I was embarrassed and felt guilty, even though I didn’t call or send her any manuscript. When that gentleman entered the room, few minutes later, she went on and on. The poor man must have mistakenly assumed  that a master class meant  “a class taught by someone who has an expert knowledge or skill in a particular area” and that the author/instructor would be willing to read his work and give her opinion.

Nell Zink told us that her writing career started very late in life (she was older than 50 when she was first published), but she must have forgotten how it felt. She was very pleased with herself  and wanted to brag and not to instruct. Moreover, she kept saying how almost all contemporary literature was unworthy. When I asked her a question and brought up the name of another woman author as an illustration, she dismissed me by saying that she had no idea who that writer was.

The topic of the talk  in Hebrew was  “the walls have ears” or in English eavesdropping. I was certain that Zink would discuss the importance of curiosity in literature, and would explore the way writers get their material: by listening to conversations etc. But it was obvious that she wasn't interested in other people or curious to hear them. Thus she spent the hour talking about herself.

Over a year ago I attended an inspiring gallery talk at Yale by the renowned filmmaker Mike Leigh about his latest film Mr. Turner. One of the more memorable things that he said was “The audience is a collection of people who are at least as intelligent as me.”

Mike Leigh was kind to the people in the audience. Unlike Nell Zink who had her big break only recently, he has been around for a long time. I wish she could hear him to learn a few things about humility and respect, but perhaps she doesn’t even know who he is.

The essay first appeared in the Times Of Israel

http://blogs.timesofisrael.com/nell-zink-and-the-man-who-called-her-on-the-phone/

העולם כולו נגדנו

ביום ב׳ קבוצה מאורגנת השחיתה את בית קברות בסנט לואיס במדינת מיזורי. באותו יום,מעבר לאוקיינוס, השגריר הישראלי לאירלנד זאב בוקר ביטל הרצאה באוניברסיטת טריניטי היוקרתית בדבלין בגלל הפגנות ומהומות של סטודנטים למען צדק לפלסטין.

שני הארועים לכאורה אינם קשורים זה בזה, ואתמול ברשת ב׳ השגריר התייחס להבדל בין אנטי ציונות ואנטישמיות כשהסביר את נטיית הלב המובנת של האירים להזדהות עם הפלסטינים בגלל ההסטוריה שלהם.

זה לא פשוט לשים את האצבע על הזמן המדויק כשאנטי ציונות חדלה להיות התנגדות פוליטית לקיומה של מדינת ישראל והופכת לאנטישמיות רגילה ומוכרת.

למרות שהממשלה הנוכחית עושה הכל כדי לשכנע אותנו שהעולם כולו נגדנו, במקרים מסוימים זה אכן נכון.

זאת רשימה שכתבתי בזמן המלחמה האחרונה בעזה, צוק איתן, ב2014 ובה טענתי שהדרך מסטראוטיפים תרבותיים לאנטישמיות קצרה מאד.

כשלמדתי לתואר שני בארה״ב אחד מהפרופסורים שלי שאל, ״למה לא תכתבי את התיזה שלך בתאוריה ספרותית? את יהודיה ויהודים מפורסמים באהבתם לספרים ורעיונות״. לא ידעתי איך להגיב. רק הרבה יותר מאוחר כשלמדתי את הנושא לעומק הבנתי שכמו הכללות אחרות, סטראוטיפים תרבותיים הם קצור דרך שעוזר להבין טוב יותר את המציאות. באופן פרדוקסלי למרות שהכרזות כאלו נשמעות שיפוטיות הן סוג של אבחנה.

במקרה של אותו פרופסור, הוא היה בודאי מוקף באינאלקטואלים יהודים, וקרא לאורך השנים מאמרים תאורטיים שנכתבו על ידי יהודים ולכן המסקנה המתבקשת היתה שגם אני אצטיין בשטח הזה.

אך אל לנו להיות תמימים, המרחק מסטראוטיפים תרבותיים לאנטישמיות הוא קצר. כמישהי שגדלה בישראל הייתי פחות רגישה לקיום אנטישמיות מיהודים שהגיעו מהגולה. למשל כשקראתי את לוליטה מאת נבוקוב וסופר שם על מלונות עם ״אוירה נוצרית מיוחדת״ הבנתי זאת כפשוטו. היתה זאת מנחת הדוקטורט שלי שעלתה לישראל מליטא בשנות ה70 שהאירה את עיני שמילים אלו הם קוד שמשמעותו

״יהודים לא רצויים.״

ישראלים רבים נוטים להמעיט במשמעות האנטישמיות. אני יכולה להעיד שגם אני לא האמנתי שלא יחבבו אותי בגלל שאני יהודיה. נדמה לי שאבי שגדל בגרמניה בשנות ה20 וה30 בחברה מודרנית ומתקדמת לכאורה הרגיש כמוני.

אנטישמיות לפעמים מחופשת לאנטי ציונות. ב2006 בזמן מלחמת לבנון השנייה בתי ואני נכחנו בטקס דתי בכנסיה ידועה באוקספורד. הכומר, פרופסור לפילוסופיה ממוצא אירי דיבר בדרשה שלו נגד ישראל והמלחמה. לאחר התפילה כשיצאנו בתי הודתה לו והוסיפה שאזרחים משני הצדדים נפגעו. הכומר הסתכל דרכה באדישות והפטיר ״שיהיה״. באותו רגע הבנתי שהכומר סולד לא רק מישראל.

במלחמת עזה כששמעתי על ההפגנות בכל העולם וראיתי את התמונות, לא היתה לי ברירה אלא להודות שההתבטאות החדשה של אנטי ציונות נראית לגמרי כמו האנטישמיות הישנה. וכאן אני לא מתכוונת לכל הגזע השמי למרות שגם המוסלמים עצמם אינם רצויים במיוחד בעולם המערבי.

יהודים שנואים לא רק בגלל המעשים של ממשלת ישראל. ברור שאנחנו צריכים להתקומם נגד חוסר צדק, בשני הצדדים, אך מה שקורה בעולם מזכיר ימים אפלים.

אני לא דורשת טיפול מיוחד, אבל שואלת איך מנהיגי העולם ובמיוחד באו״ם כבר שכחו, הרי השואה רק התרחשה לפני כ70 שנה

הרשימה הופיעה באנגלית בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/the-whole-world-is-against-us-from-cultural-stereotypes-to-anti-semitism/

.